מסכת זבחים - הערות והארות פנינים ומרגליות

[ביקורת תהיה]

שוב ראיתי שאין הישוב עולה יפה.
א. בפ"ק דשבת על דברי ר"ט 'אֲקַפַּח אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקוּפַּחַת', אומר רש"י: 'מִצְטַעֵר הָיָה עַל תּוֹרָה הַמִּשְׁתַּכַּחַת וּמְקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ'.
ב. בפרק כל כתבי תניא: א"ר טַרְפוֹן, אֲקַפַּח אֶת בָּנַי, שֶׁאִם יָבֹאוּ לְיָדִי (ספרי מינין), שֶׁאֲנִי אֶשְׂרוֹף אוֹתָם וְאֶת הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן.

[החושב]

יג, א
איך הותר לרבי טרפון לקלל את עצמו - והלא קללת חכם אפילו על תנאי היא באה
אמר רבי טרפון אקפח את בניי אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש וכו'.
צ"ע, דהלא שנינו במכות [יא, א] דקללת חכם אפילו על תנאי היא באה. וכמדומה שכבר עמדו בזה.

יש לחלק בין קללה לשבועה.
לשון כה"ג זה שבועה, כמבואר ברש"י (ב"מ פה. ד"ה שמקפח, מכות ה: ד"ה אראה).

איך באמת יותר נראה דקושיא מעיקרא ליתא, וכמו שהעירו לעיל ממה שאמרו בב"מ (פה.) - שבאמת לא היה לו בנים, ומשמע שם שדווקא בגלל זה.
וגם לגבי השאלה 'איך הותר... הרי קללת חכם אפילו על תנאי היא באה'. יש לומר שאין זו שאלה של מותר או אסור. אלא שכך היא המציאות, למרות שיתכן ואין איסור בדבר.

[ההוא דאמר]

טו, ב
בגדר דין אונן
אונן וברש"י כל זמן שלא נקבר המת.
ובשיעורי הגרמ"ד הקשה [וכן שמעתי בימי חורפי מהגרב"מ אזרחי שליט"א להקשות], דהלא כתיב באונן ואחריתה כיום מר זבחים ק: ועוד, ואם כן מבואר שפסול אונן זהו אף לאחר שנקבר המת. והוסיף הגרב"מ שכן מבואר ברש"י גופיה במקו"א.
ונראה ליישב, דלעולם המציאות של אונן זהו עד הקבורה, ומיהו הניהוגים של אנינות, זהו כל יום מיתת המת, ומכאן שאף פסולו נוהג לאחר מכן, ואולם במציאות האמיתית אונן זהו רק עד קבורת המת.

[חיים סגל]

טו, ב
בגדר דין אונן
אונן וברש"י כל זמן שלא נקבר המת.
ובשיעורי הגרמ"ד הקשה [וכן שמעתי בימי חורפי מהגרב"מ אזרחי שליט"א להקשות], דהלא כתיב באונן ואחריתה כיום מר זבחים ק: ועוד, ואם כן מבואר שפסול אונן זהו אף לאחר שנקבר המת. והוסיף הגרב"מ שכן מבואר ברש"י גופיה במקו"א.
ונראה ליישב, דלעולם המציאות של אונן זהו עד הקבורה, ומיהו הניהוגים של אנינות, זהו כל יום מיתת המת, ומכאן שאף פסולו נוהג לאחר מכן, ואולם במציאות האמיתית אונן זהו רק עד קבורת המת.

ראיתי כעין דבריך בביאורי רש"י למתיבתא משמיה דחידושי ר' אריה לייב, ועיי"ש מש"כ נפק"מ הלכה למעשה לפי"ז, ועיי"ש גם ישובים נוספים בכוונת רש"י

[עזריאל ברגר]

דבר מעניין שהזכרתי בשיעורי הדף היומי אצלנו:
יש דברים שהם במיתה בידי שמים ואינם מחללים עבודה (פרוע ראש וקרוע בגדים), ויש דברים שאין בהם שום עונש, ואפילו לא נמנו במנין הלאווים, והם מחללים עבודה (יושב, אונן, שמאל, ואולי עוד כיו"ב).

זה מתחבר עם סוגיית הגמרא שלא בכל דבר אפשר ללמוד "קל וחומר"...

[ההוא דאמר]

יג, א
איך הותר לרבי טרפון לקלל את עצמו - והלא קללת חכם אפילו על תנאי היא באה
אמר רבי טרפון אקפח את בניי אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש וכו'.
צ"ע, דהלא שנינו במכות [יא, א] דקללת חכם אפילו על תנאי היא באה. וכמדומה שכבר עמדו בזה.

אחרי כל דברי האמת והשלום שטענו כאן ליישב קושיא זו.
יש להעמידה בצורה אחרת, היאך ר"ט אמר כן על עצמו אף אם זה בדרך שבועה ולא בדרך קללה, והלא קיי"ל דברית כרותה לשפתיים [מו"ק יח, א]

דאמר ר' יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים שנאמר {בראשית כב-ה} ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם ואיסתייעא מלתא דהדור, ועיי"ש

[עזריאל ברגר]

וכבר כתבתי לעיל, שאכן גם בר"ט התקיימו דבריו שלא נותרו לו בנים זכרים!

[שמואל דוד]

כב:
טמא פסול כו׳
יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל״ג תיבת פסול.
וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.
ועיין רש״י כג. ד״ה כגון - כדתנן טמא פסול כו׳
ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ״ע בזה.

[ביקורת תהיה]

תוס' דף ח ריש ע"ב בסוף הדיבור:
אע"ג דלעיל לא קאי, עיקר פירכא סמיך אותו מי גמירי מהדדי. המלה 'אותו' אין לה שחר, והיא תקועה כאבן נגף בדברי התוספות. ואמנם המפרשים סיקלו את המסלה וסילקו את המלה מדברי התוספות, כמצוין בגליון.
עד שבא רש"ש וניקד את המלה, ראו והשתאו:
אע"ג דִּלְעֵיל לָא קָאֵי, עִיקַּר פִּירְכָא סָמֵיךְ אַ'וְתוּ מִי גְמִירִי מֵהֲדָדֵי':

[ביקורת תהיה]

כב:
טמא פסול כו׳
יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל״ג תיבת פסול.
וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.
ועיין רש״י כג. ד״ה כגון - כדתנן טמא פסול כו׳
ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ״ע בזה.

אשתמיטתך פסקא דלעיל טז ע"ב 'אונן פסול'.

[שברי לוחות]

תוס' דף ח ריש ע"ב בסוף הדיבור:
אע"ג דלעיל לא קאי, עיקר פירכא סמיך אותו מי גמירי מהדדי. המלה 'אותו' אין לה שחר, והיא תקועה כאבן נגף בדברי התוספות. ואמנם המפרשים סיקלו את המסלה וסילקו את המלה מדברי התוספות, כמצוין בגליון.
עד שבא רש"ש וניקד את המלה, ראו והשתאו:
אע"ג דִּלְעֵיל לָא קָאֵי, עִיקַּר פִּירְכָא סָמֵיךְ אַ'וְתוּ מִי גְמִירִי מֵהֲדָדֵי':

יפה, ועיי"ש בפתח עינים להחיד"א, ובעיני כל חי, ותרווה נחת

[שמואל דוד]

כב:
טמא פסול כו׳
יש לעיין בלשון הגמרא שהרי במשנה ל״ג תיבת פסול.
וכן אצל שאר הפסולים לא כתב הגמרא פסול.
ועיין רש״י כג. ד״ה כגון - כדתנן טמא פסול כו׳
ומשמע קצת שגרס כן במתניתין וצ״ע בזה.

אשתמיטתך פסקא דלעיל טז ע"ב 'אונן פסול'.

צדקת.
אולם עיין גמרא טז. אונן כו׳ בלי תיבת פסול ע"ש
וא"כ הגמרא בדף טז: אונן פסול כו' לכאורה לא קאי על מתני׳ ודו״ק בזה.
ושו"ר כמה מראה מקומות בזה - עיין בספר שיעורי משמר הלוי וכבר קדמו ביד דוד ובזבחי אפרים ובבארות המים עיין שם.

[שמואל דוד]

תוס' דף ח ריש ע"ב בסוף הדיבור:
אע"ג דלעיל לא קאי, עיקר פירכא סמיך אותו מי גמירי מהדדי. המלה 'אותו' אין לה שחר, והיא תקועה כאבן נגף בדברי התוספות. ואמנם המפרשים סיקלו את המסלה וסילקו את המלה מדברי התוספות, כמצוין בגליון.
עד שבא רש"ש וניקד את המלה, ראו והשתאו:
אע"ג דִּלְעֵיל לָא קָאֵי, עִיקַּר פִּירְכָא סָמֵיךְ אַ'וְתוּ מִי גְמִירִי מֵהֲדָדֵי':

יפה, ועיי"ש בפתח עינים להחיד"א, ובעיני כל חי, ותרווה נחת

יפה. ועיין יד דוד.

[בקרו טלה]

יג, א
איך הותר לרבי טרפון לקלל את עצמו - והלא קללת חכם אפילו על תנאי היא באה
אמר רבי טרפון אקפח את בניי אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש וכו'.
צ"ע, דהלא שנינו במכות [יא, א] דקללת חכם אפילו על תנאי היא באה. וכמדומה שכבר עמדו בזה.

מדוע רבי טרפון לא חשש לקלל את בניו

[ביקורת תהיה]

כב:
טמא פסול כו׳
עיין גמרא טז. אונן כו׳ בלי תיבת פסול ע"ש
וא"כ הגמרא בדף טז: אונן פסול כו' לכאורה לא קאי על מתני׳ ודו״ק בזה.

במהדורה המנוקדת של 'עוז והדר' התצוגה היא אחרת.
בע"א המלה 'אונן' מוצגת יחד עם השאלה 'מנלן' כמשפט אחד: 'אונן מנלן', כמו לעיל 'זר מנלן', ואין המלה 'אונן' פסקה לעצמה; לעומת זאת בע"ב מוצגת פסקה 'אונן פסול'.
ואולי בשביל שלא תהא פסקה בת מלה אחת בלבד, הוּספה המלה 'פסול' (מסיום הבבא במשנה).
וכן גם בהמשך: 'טבול יום מנלן', 'מחוסר בגדים מנלן', 'מחוסר כפורים מנלן', 'ערל מנלן' – בכל אלו אין שם הפָּסול מוצג כפסקה; לעומת זאת המשפט 'טמא פסול' מוצג כפסקה, ולאור האמור מובן מדוע הוספה גם כאן המלה 'פסול'.

[שמואל דוד]

יישר כח. ועיין במראה מקומות שציינתי.

[שמואל דוד]

כה.

רש״י ד״ה דהואיל - כולה שמעתי׳ במנחות.

ויש לעיין מה רוצה רש״י בזה. ועוד יש להסתפק אם הכוונה שכולה שמעתתא במנחות או כולה שמעתי במנחות.

ועיין רש״י ב: ד״ה ונדבה- בסו״ד - (מפי השמועה במנחות עד כאן)
וגם שם צריך עיון בכוונת רש״י. ועוד יש להעיר מדוע דברי רש״י בסוגריים ומה כוונתו במש״כ ״עד כאן״

ועיין רש״י ט: ד״ה שחיטה - כ״ך שמעת״י במנחו״ת
וצ״ע בכל זה.

[שמואל דוד]

כה:

ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה בשעת הולכה וזריקה בן שתים אמר רבא כו׳

ויש לדקדק מדוע נקט הגמרא הולכה וזריקה ולא קבלה. וחשבתי לתרץ ששחיטה וקבלה הם בזמן אחד ממש (וכעין מש״כ התוספות במעילה ב. ד״ה שחטן בסו״ד וז״ל ולהכי שביק קבלה גבי לילה ונקט זריקה משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה והקבלה מיד ביום דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו) אבל ראיתי בגמרא בכורות לט שהגמרא כתב קבלה והולכה וא״כ הדרא ק׳ לדוכתא. וצ״ע מדוע כאן נקט הגמרא הולכה וזריקה ובבכורות נקט הגמרא קבלה והולכה.

[ביקורת תהיה]

כד ע"א:
מַה כְּלֵי שָׁרֵת לֹא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין כְּלֵי שָׁרֵת, אַף רִצְפָּה לֹא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הָרִצְפָּה.
איבעיא לי: שלג מהו שיחצוץ בינו לבין הרצפה?
ואם תמצא לומר שלג חוצץ, כיצד עבדו את העבודה ביום השלג?

[שמואל דוד]

מדוע לא שאלת מה הדין במים?

[ביקורת תהיה]

מים לא קמבעיא לי דלא חייצי, כדאמרינן בשלהי תמיד נשחט גבי 'שֶׁבַח הוּא לִבְנֵי אַהֲרֹן שֶׁיֵּלְכוּ עַד אַרְכוּבּוֹתֵיהֶם בְּדָם', וְהָא קָא חָיֵיץ, לַח הוּא וְאֵינוֹ חוֹצֵץ.
כי קמבעיא לי, שלג הוא דקמבעיא לי, מי הוי כמים ולא חייץ, או דלמא שלג לאו לח הוא וחייץ?

[שמואל דוד]

הבנתי.

[שמואל דוד]

כ״ו ע״א
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו כו׳
ופירש״י ציציתו - ציצית ראשו דהיינו שערו
ויש להעיר דהנה הכהן חייב לספר כל שערו א׳ לשלושים יום וא״כ איך אפשר ציור כזה?
וכה״ג יש להעיר בגמרא י״ט. יצא שערו בבגדו כו׳ לפי פירש״י שם שהכוונה לשערות ראשו. (ועיין שם בשיטה).
עוד יש לעיין מדוע נקט רבי ירמיה לשון ציציתו ולא אמר שערו.
אגב יש לציין לגמרא בבא בתרא בפרק לא יחפור בעי רבי ירמיה רגלו אחת תוך חמישים כו׳ וכ״ה דרכו של רבי ירמיה בכ״מ דוק ותשכח.

[שמואל דוד]

מים לא קמבעיא לי דלא חייצי, כדאמרינן בשלהי תמיד נשחט גבי 'שֶׁבַח הוּא לִבְנֵי אַהֲרֹן שֶׁיֵּלְכוּ עַד אַרְכוּבּוֹתֵיהֶם בְּדָם', וְהָא קָא חָיֵיץ, לַח הוּא וְאֵינוֹ חוֹצֵץ.
כי קמבעיא לי, שלג הוא דקמבעיא לי, מי הוי כמים ולא חייץ, או דלמא שלג לאו לח הוא וחייץ?

E0313E8B-4A16-4062-A080-AEA01898BF61.jpeg (48.3 KiB) נצפה 10933 פעמים

955DFEB9-30DD-4EE7-89E8-2446F581468D.jpeg (43.42 KiB) נצפה 10933 פעמים

תשובת הגרח״ק שליט״א

[מיני ומינך]

אגב יש לציין לגמרא בבא בתרא בפרק לא יחפור בעי רבי ירמיה רגלו אחת תוך חמישים כו׳ וכ״ה דרכו של רבי ירמיה בכ״מ דוק ותשכח.

שו"ת משאת בנימין סימן מט
משום דהכי דרכו ומדתו של ר' ירמיה בעיות שלו לשאול בבה"מ שאלות זרות ורחוקות משום יגדיל תורה ויאדיר ואף על פי שאינן באפשרות רק דרוש וקבל שכר וזה מצינו בכמה מקומות בתלמוד ובפרט בפרק בהמה המקשה וכדאמרינן בפ' ב' דב"ב ועל דא אפקיה מבי מדרשא.

[ביקורת תהיה]

'ציצית ראשו' הן הפאות, שכן גם הכהנים מוזהרים בלאו דבל תקיפו.

[ההוא דאמר]

כה,ב
קושיית הגרי"ז בספק הגמ' אויר שסופו לנוח
בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן, היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מהו, איר שאין סופו לנוח כמונח דמי, או לא כמונח דמי וכו'.
הקשה מרן הגרי"ז [כתבים], מגמ' ערוכה במסכת מנחות [יא,א], "בעי רב פפא, דבקיה לקומץ בדפניה דמנא מאי, [כלומר, הדביק מידיו את הקומץ על דפנות הכלי בעת קידוש הקומץ מה דין הקומץ], תוך כלי בעינן והאיכא, או דילמא כתיקנו בעינן וליכא, תיקו".
חזינן, שמעשה קידוש הקומץ בכלי שהוא במקום קבלה בדם, טעון קידוש בקרקע הכלי, ובלא זה פסול הקומץ לקרבן. ואילו בסוגיין דאויר כלי שאין סופו לנוח ככלי, מוכח שאפילו שהדם לא נתקדש בשולי המזרק, מכל מקום הדם כשר לזריקה. וצ"ב דהלא בעינן קידוש משולי המזרק ולא סגי בקבלת אויר כלי.

[ההוא דאמר]

כה, ב
האם יש שייכות לספק הגמ' באויר שסופו לנוח, לדינא דבתר מעיקרא אזלינן
בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן, היה מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מהו, איר שאין סופו לנוח כמונח דמי, או לא כמונח דמי וכו'.
היה מקום לדון בכללות בגדר של אויר שסופו לנוח, האם זה שייך לנידון של בתר מעיקרא אזלינן [ב"ק יז, ב].

[ההוא דאמר]

כז, ב
שאלה עצומה על יסוד הגרי"ז באיסור נעבד לגבוה
אתנן
ברש"י [נידה מא, א] כתב על דברי הגמ' שולדות קדשים גם נוהג בהם פסול אתנן ובזה עלו ירדו אף לר"ש, דמיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג, ולכך יכול הוא לעובדם בע"ז, דאם לא כן אלא מיירי בקדשי קדשים, אם כן אינן שלו שיוכל לאוסרם.
וז"ל, הכי נמי מסתברא. דכל הני פסולין דהכא בבהמות קדשים קאמר ורובע ונרבע כגון שהקדישן ולבסוף נרבעו ומוקצה ונעבד נמי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ויכול לאוסרן והכי נמי מוקמינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.)|".
ויש לעיין, ליסודו הנודע של הגרי"ז [הל' איסורי מזבח כמדו'], שנעבד לגבוה חלוק מנעבד להדיוט, ונאסר מחמת גוף העבירה שנעבדה בו, ולא משום חלות איסור שחל בו, והרי זה דומיא דנוגח שפסול למזבח, הגם שאין בו חלות בגופו, אלא עצם העבירה שנעשתה בו הופכת אותו למאוס לגבוה.

[בקרו טלה]

אגב יש לציין לגמרא בבא בתרא בפרק לא יחפור בעי רבי ירמיה רגלו אחת תוך חמישים כו׳ וכ״ה דרכו של רבי ירמיה בכ״מ דוק ותשכח.

עי' מה שכתב המהר"ץ חיות בנדה כג

[שמואל דוד]

'ציצית ראשו' הן הפאות, שכן גם הכהנים מוזהרים בלאו דבל תקיפו.

ליכא חיוב לגדל פאות ארוכות

[חיים סגל]

אכן, אך לכאורה גם אין איסור משום פירוע ראש, וממילא שייך למיבעי

[טור תלגא]

'ציצית ראשו' הן הפאות, שכן גם הכהנים מוזהרים בלאו דבל תקיפו.

ליכא חיוב לגדל פאות ארוכות

אכן, אך לכאורה גם אין איסור משום פירוע ראש, וממילא שייך למיבעי

האם כהן חסיד כשר לעבודה?

[פלתי]

אכן, אך לכאורה גם אין איסור משום פירוע ראש, וממילא שייך למיבעי

מדוע שלא יהא איסור פרוע ראש בפיאות?

[ההוא דאמר]

כז, ב
שאלה עצומה על יסוד הגרי"ז באיסור נעבד לגבוה
אתנן
ברש"י [נידה מא, א] כתב על דברי הגמ' שולדות קדשים גם נוהג בהם פסול אתנן ובזה עלו ירדו אף לר"ש, דמיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג, ולכך יכול הוא לעובדם בע"ז, דאם לא כן אלא מיירי בקדשי קדשים, אם כן אינן שלו שיוכל לאוסרם.
וז"ל, הכי נמי מסתברא. דכל הני פסולין דהכא בבהמות קדשים קאמר ורובע ונרבע כגון שהקדישן ולבסוף נרבעו ומוקצה ונעבד נמי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ויכול לאוסרן והכי נמי מוקמינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.)|".
ויש לעיין, ליסודו הנודע של הגרי"ז [הל' איסורי מזבח כמדו'], שנעבד לגבוה חלוק מנעבד להדיוט, ונאסר מחמת גוף העבירה שנעבדה בו, ולא משום חלות איסור שחל בו, והרי זה דומיא דנוגח שפסול למזבח, הגם שאין בו חלות בגופו, אלא עצם העבירה שנעשתה בו הופכת אותו למאוס לגבוה.

תירץ לי א' מראשי הישיבות שליט"א,
שכל דברי הגרי"ז אמורים בדעת הרמב"ם המצדד כדעת הירושלמי.
אמנם לבבלי בעינן שיחול חלות נעבד בבהמה, ולא שנא נעבד לגבוה מלהדיוט
ולכך דקדק רש"י להעמיד דווקא בקק"ל שבהם יכול לחול חלות נעבד, ודוק.

[שמר]

.

[שמואל דוד]

כ״ו ע״א
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו כו׳
ופירש״י ציציתו - ציצית ראשו דהיינו שערו
ויש להעיר דהנה הכהן חייב לספר כל שערו א׳ לשלושים יום וא״כ איך אפשר ציור כזה?
וכה״ג יש להעיר בגמרא י״ט. יצא שערו בבגדו כו׳ לפי פירש״י שם שהכוונה לשערות ראשו. (ועיין שם בשיטה).
עוד יש לעיין מדוע נקט רבי ירמיה לשון ציציתו ולא אמר שערו.
אגב יש לציין לגמרא בבא בתרא בפרק לא יחפור בעי רבי ירמיה רגלו אחת תוך חמישים כו׳ וכ״ה דרכו של רבי ירמיה בכ״מ דוק ותשכח.

בספר חק נתן בדף י״ט. העיר כן. ואגב עיין ערוך השלחן העתיד שכתב בדעת הרמב״ם שהכוונה בציצית אינו שערו רק בגדו. וע״ע בתחילת ספר מסכת ציצית בפירוש של הגרח״ק שליט״א

[שמואל דוד]

אכן, אך לכאורה גם אין איסור משום פירוע ראש, וממילא שייך למיבעי

מדוע שלא יהא איסור פרוע ראש בפיאות?

עיין משנה תורה מהדורת רב קאפח

[שמואל דוד]

viewtopic.php?f=17&t=16064

[ההוא דאמר]

כט, א
מהיההו"א שהמאחר נדרו יפסל הקרבן?
בן עזאי אומר אותו מה ת"ל לפי שנא' {דברים כג-כב} לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר נדרו בלא ירצה.
צריך עיון טובא, מה ההו"א שכאשר עובר הגברא באיסור דלא תאחר לשלמו, ומשהה את הקרבן ג' רגלים, יפסל מכח זאת הקרבן, והלא בקרבן אין שום שיני דין בפשוטו, וצ"ת.