האם יש קשר בין צידוק הדין לבין מדות טובות?

[איש_ספר]

אדם שיד ה' נגעה בו ל"ע בצרות צרורות ובכ"ז לא נעו מעגלותיו. ולא די שאינו מטיח דברים ולא זו בלבד שהוא מקבל עליו את הדין אלא הוא אף אוהב את הקב"ה.

האם זה מלמד שהוא ניחון במידות נאצלות, כאלה המאפשרות לו להתפייס?

[ברקים רב]

אולי תמצא כעי"ז בחובה"ל שער הכניעה

[מ.ל.]

לכאורה לא
צידוק הדין היינו ההכרה שהפורענות מגיעה לו לאדם, והקב"ה אינו מביא רעה על האדם ללא אשם התלוי בו, באדם. בגלגול זה או בגלגול אחר וכו'.
ואילו מידות טובות אינם עניין כלל לאשמיו/חטאיו, אלא מזג נוח באופיו ואישיותו שמקבל ומכיל גם דברים לא נעימים, הן מהקב"ה והן מבני תמותה.

ברם, יש דרגה נעלית מצידוק הדין הנזכרת, והיא המתוארת בחובה"ל (שער אהבת ה' פרק א) על אותו חסיד שהיה קם בלילה ואמר: א-לוהי, הרעבתני וערום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ובעוזך וגודלך נשבעתי: אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר [איוב]: 'הן יקטלני לו איחל'.

[דרומי]

למיטב הבנתי אין כ"כ קשר בין צידוק הדין לבין מדות טובות במובן הרגיל (חסד ורחמים וכו'), אלא יותר לענין של אמונה, ואולי חכמה והבנה נכונה של מאורעות החיים והקשר בין האדם לבין בוראו.

במלים פשוטות, לכאורה מדות טובות הם ענין שבין אדם לחבירו, ואילו צידוק הדין הוא ענין שבין אדם למקום.

כמובן שמי שהוא ענוותן כהלל יהיה עניו הן כלפי הזולת והן כלפי שמיא (להבדיל), אך לא תמיד יש תלות בין הדבירם.

[עזריאל ברגר]

מי שרגיל בצידוק הדין - בד"כ גם כשתבואהו פורענות ע"י אדם הוא יקבל את הייסורים באהבה, ויאמר "כי ה' אמר לו קלל" כדוד המלך על שמעי בן גרא.
וכמבואר באריכות באגה"ק שבתניא סימן כה, וכמארז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" וכו' וכו'.

[דרומי]

לא מחייב. וכהווארט הידוע על ההבדל בין שאלה ב'יורה דעה' לשאלה ב'חושן משפט'... ודו"ק.

[עזריאל ברגר]

לא מחייב. וכהווארט הידוע על ההבדל בין שאלה ב'יורה דעה' לשאלה ב'חושן משפט'... ודו"ק.

אכן. ועדיין אמרז"ל שהכועס הוא כעוע"ז, וכנראה שהם דרשו מכל יהודי ויהודי להיות בשליטה על הרגשות שלו, ולהכיר בעובדה שכל הייסורים הבאים עליו הם מלמעלה, ואין שום טעם לכעוס על הברואים שמבצעים את שליחותו של הבורא.

וכל זה הוא אפילו בייסורים שמגיעים בפועל ע"י בעלי בחירה(!) וכדברי חז"ל במעשה דלולינוס ופפוס - תענית יח,ב (ממסכת שמחות ח יד-טו).

[איש_ספר]

תודה לכל המגיבים.

סבי ע"ה מסטרא דנוקבא לא היה רשכבה"ג. הוא שיכל אשה וילד, הורים סבים, אחים ואחיות. ממשפחה מכובדת ומבוססת לא נשאר איש. אחותו וילדיה נשרפו בגיטו טרנפול, אביו וזקנו נהרגו בירייה בווינה, וכך כל בני משפחתו נרצחו באופן בזוי ואכזרי. כולל רבו שהיה קשור איתו, רמ"נ מהוסיאטין. תקופה מסוימת עסק בשריפת גופות והמחזות שהיו שם, כשהורים זיהו את ילדיהם, אי אפשר לתאר אפילו בכתב. והנה לא מיבעיא שהוא נשאר שומת"מ, ואצ"ל שהוא לא אמר מילה אחת של התרסה, היה בו גם אהבת השם במידה גדושה. ואני מנסה להבין מהיכן? גדולים וטובים ממנו הסתכלו על השואה כפרשה סתומה שלא ניתן להבין את הלקח ממנה (ידועים דברי הנת"ש), הוא לא היה גדול מהם, ואין לי ספק שלא היה לו שום הבנה למה שהתרחש. איך בכל זאת נשאר אוהב ה'? רציתי לתלות את זה במידותיו המיוחדות, בהן היה באמת מיוחד מאד.

אני עדין חושב שיש קשר עמוק בין הדברים. דומה לזה קצת מה שאמרו כל הכופר בטובתו של חבירו כאילו כופר בטובתו של מקום, נכון ששם שניהם הם הכרת הטוב. ואעפ"כ.

[נוטר הכרמים]

אי"ס יקירי, מצאתי עצמי מזדהה מאוד עם תחושותיך, ובאורח מפליא, גם בשל מקרה דומה ממש. בדידי מדובר בדודי זקני, יהודי מוכר בנוף של העיר רחובות בכלל ושיכון פא"י בפרט, הרב החסיד ר' ייד'ל הכהן זילברברג זצ"ל. לשם מתן רקע לדמותו אבחר לצטט כאן מכתב ישן ששלחתי למערכת מאורות הדף היומי, ופורסם בשינויים קלים בעלון דאז:

בימים אלו עדים אנו להתרבות ספסלים בבתי המדרש של "דף היומי" בכל אתר ואתר.
ברצוני ליחד מילים ולספר את סיפורו המרטיט של אב-טיפוס ודמות מופת ל"דף היומי-איד" מהדור הקודם.
איש חסיד היה בעיר רחובות, הרה"ח ר' יהודה הכהן זילברברג ז"ל, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה כהקמת בית הכנסת פא"י בעיר ועוד רבים. הוא מיזג בדמותו שמחה וחריפות קוצקאית מכבשונה של גור עם עבודת מידות מוסרית מבית היוצר דישיבות נובהרדוק.
בעלות הכורת על יהדות אירופה, ניצל בניסים מן התופת בדרך חתחתים בערבות סיביר, וכמה הרפתקי עדו עליו עד הגיעו לארצינו הקדושה.
מיד עם בואו החל שיעור קבוע בדף היומי בצוותא חדא עם גיסו הרה"ח ר' ישעי' נובוגרוצקי ז"ל, קביעות שנמשכה כיובל שנים בכל התנאים ובכל המצבים, קור וחום עיפות וקושי לא יכלו לה לקביעות זו, כאשר גם כשעבדו בזיעת אפם למחייתם היו משכימים קום ומעוררים את השחר בנעימת תלמודם.
לימים סחה הרבנית פישר תליט"א מרחובות, לפני שנות דור בעת שקראו את בעלה הגרי"ד פישר שליט"א לכהן פאר כרב הקהילה החרדית "לומדי תורה" בעיר, מאחר ומסופקים היו באוירה התורנית השוררת במקום אם היא גבוהה דיה, באו לשבות ברחובות כדי לתור את העיר, ונתארחו בבית השו"ב דמתא הרב זאב אליאס ז"ל. מה שהכריע לבסוף את הכף היה, באשמורת הבוקר השכם נתעורר הרב לקול לימוד חרישי של הדף היומי בנעימה ובמתיקות שבקע מדירת ר' יידל' שהתגורר ממעל, או אז גמר בדעתו כי פה אשב כי אויתיה.
ומנהג מיוחד היה להם בקביעות זו, שבש"ק היו פורעים הקפותיהם מכל ששת ימי המעשה באם לא כילו לחם חוקם, ועוד היו מוסיפים והולכים למעלה בקודש.
וכאן מתוודעים אנו לפן יחודי ומרגש בלימודם המשותף, אותו סיפר הגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט"א רב ואב"ד רחובות בהספדו, בהשכימם בשבתות החורף לקביעותם בביהכ"נ פא"י ועדיין לא יצאו קוי השחר על הארץ, ובביהכ"נ פנימה חושך אפילה וא"א לקרוא מן הספר, בעידן זה היה משנן הר"ר יהודה מגירסא דינקותא את הדף הראשון ממס' קידושין מילה במילה באזני גיסו, והר"ר ישעי' משיב כנגדו בדף הראשון ממס' בבא קמא המשוננת בפיו מקדמת דנא בלמדו בישיבת ראדזימין. וכך מדי שבת בשבתו במשך שנים רבות לא ייעפו ולא ייגעו, והיו הדברים מאירים ושמחים כחדשים כנתינתם מסיני, מה רבה אהבתם את התורה - כל היום היא שיחתם.
עוד יצויין שמסכת קידושין היתה חביבה עליו ביותר, ואף בשילהי ימיו כאשר כהתה עינו וכמעט סגי-נהור היה, נהג להאזין ברוב קשב את שיעורי הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א המוקלטים על מסכת זו וזכה לחזור עליה פעמים רבות.
עם כלות השנה להסתלקותו בכ"ה שבט האידנא, יהיו הדברים לזכרון ולעילוי נשמתו הטהורה, יד ושם טוב מבנים ומבנות בהיכלי התורה, בתוך שאר מפעלותיו הגדולים לתורת חיים ואהבת חסד, ותנצב"ה עד יעמוד לגורלו לקץ הימין בב"א.

כעת לענייננו, היהודי יקר הנפש דנן, היה יהודי שהתייחד בשני המעלות הללו, מידות טובות בהן נתברך במידה גדושה, ענוות חן וטובת עין נדירה בראשם, וצידוק הדין, לאחר שלא זכה להרבה ממנעמי החיים. כנרמז לעיל, לא השאיר אחריו זרע של קיימא, ולפתע פתאום מתה עליו עזרתו ע"ה בשבץ חטוף. בכל שנותיו האחרונות איבד את ראייתו קימעא קימעא והיה עיוור כמעט לגמרי, ומ"מ שמחת החיים לא פגה ממנו לגמרי. פיו היה מרנן תדיר שיר ושבחה הלל וזמרה. יודע פרק בשיר ומיטיב נגן היה, ולעיתים מזומנות היה מרים קולו בנעימה. מעט מניגוניו המקוריים והבנויים לתלפיות שהולחנו על ידו לאורך פרקי חייו הקשים, שמורים עמי בצקלוני עד כי יבוא להם גואל.

טובת עינו בגיסו הקרוב אל ביתו שזכה לפרי בטן היתה ללא שיור. הוא חונן את אבי מורי שיחי' וכן את שאר אחייניו בכל אשר מצאה ידו בנדיבות לא מצויה. מעולם לא התאונן ולא התלונן. לא ראה רע באיש וחרפה לא נשא על קרובו. הכל קרוביו וידידיו. הרבה בגמילות חסדים בגופו ובממונו.

ולכל לראש, התחסד עם קונו, לא הצדיק עליו את הדין, שכן הכל רחמים וחסדים דמו בעיניו. לאחר שנתאלמן ל"ע, סח את אשר עם לבבו והתבטא, התורה הק' אומרת, לא טוב היות האדם לבדו, ואני איני חש כך, בודאי יותר טוב עם העזר כנגדו, אבל גם כך זה טוב, גאנץ גוט...

אירע פעם בחול המועד שאמר בתומתו, איתא במו"ק, ושמחת בחגך ולא באשתך, ואני מקיים בחגך ולא... ולא.. ולא... ואז פיזם במנגינה את המילים 'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו'. שיריו היו מלאים נוחם ושמחה, ניגוניו על הפס' אתהלך לפני ד' בארצות החיים וגו', ומה אשיב לד' כמו גם ניגון מדהים על לבי ובשרי ירננו לא'ל חי מנקזים במעט את צלילי צידוק הדין המופלאים של יהודי 'פשוט' הנושא ברנה את אלומות האור של העם האלמותי.

ועוד יש להאריך על מידת אהבת תורה שהיתה בו, החזקת תורה, כבוד תלמידי חכמים ובני ישיבה ועוד.

הפיענוח של החידה המופלאה הנ"ל היא מידת הענוה, והתחושה ש'לא מגיע לי כלום', והכל חסד מאת הבוי"ת. מכאן המידות המופלאות שעשו את הענוה כתר לראשן, ומכאן אהבת הבורא יתברך וקבלת דינו כמתנת חינם.

יהיו הדברים המעטים הללו נפש ליקר הנפש, תנצב"ה.

[מ.ל.]

בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של שרידי השואה שם אתה מוצא ענוותנותם. ובכל פעם רוחך מתפעמת מחדש לקול משבריהם ולקול המים האדירים משברי נפש, אותם חצו בגפם.
מידות תרומיות בד"כ מושגות ונקנות בעמל רב, כך לימדונו רבותינו. מאידך בינותינו מסתובבים רבים שבמבט קל נראה כאילו הם אינם צריכים 'לעבוד' על מידותיהם, הם פשוט טובי לב ואצילי נפש, חדורים אמונת תום, ובטוחים על משענתם בה', דומה כאילו זה חלק מהדם הטבעי הזורם בעורקיהם. אין לי הסבר לכך. אפשר והם נשמות גבוהות שנחצבו מעולם האצילות. אולי זה גנים (ג' סגולה) בירושת אבות.
כך או כך, או איך שלא יהיה, הדרגה העליונה של אהבת ה' לא תימצא במי שהוא אוהב את עצמו. ובהכרח שאנשים אלו ביטלו את הישות והעצמיות שלהם עד אין סוף.

אף סבי ע"ה מסטרא דנוקבא לא היה רשכבה"ג. והוא שיכל שבעה מיוצאי חלציו ביום אחד מפגז ירדני. בני ירושלים בקושי האינו להיכנס אליו לנחמו, האיך יושבים אל מול אב שכול שכזה (שלא קיבל זריקות וכדורי הרגעה, כדהיום), אך אלו שאזרו עוז ועלו לביתו, שמעוהו חוזר על דברי אותו חסיד שהוזכר ב'חובת הלבבות', שאמר בלילה: 'אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, הן יקטלני לו אייחל, הן יקטלני לו אייחל'. והיה המעמד לחרדת אלוקים.

[פלגינן]

במבט ראשון היה לי פשוט שיש קשר בין הדברים. אדם בעל מידות טובות חי בתחושה חיובית ואופטימית, הוא לא סבור שכולם חייבים לו והכל צריכים לרקוד לצלילי חלילו. לכן הוא יהיה רך כלפי הציבור, וכמובן גם רך כלפי הנהגת ה' אתו.
מאידך, מכיר אני קשישה בעלת אופי יקה שאף שמשדרת נחמדות, אך כאשר משהו לא מתנהל לפי הסדרים שלה, היא הופכת את העולם ושוברת שולחנות, ומבחינתה היא תרגיש שרצו להרוג אותה ותילחם בהתאם. אך אותה קשישה עברה מחנות ריכוז או עבודה וקיבלה את הכל בגבורה ובאמונה איתנה למופת. גם כיום היא מצהירה כל הזמן שהיא חשה איך שהקב"ה עומד לצדה בכל רגע ודואג לה ושומר עליה ומעולם היא לא שואלת עליו שאלות. קשה להאמין שכל דבריה הם מס שפתים והדברים צריכים ליבון ובירור.

[ההוא דאמר]

ברצוני לצרף מדברי התנחומים שהרעיף בטללי רוחו הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א, ראש ישיבת בית מאיר.
סופר על הנפטר, כי קיבל את ייסוריו בדומיה, וכן על הישרות שהיתה לו בהליכותיו ובעיסוקיו.
קבלת ייסורים זהו דבר גדול ורם המעלה, חז"ל אומרים על מבעט בייסורים דברים קשים. מאידך, על קבלת ייסורים נאמרו דברים נשגבים. בטבעו של האדם הינו מבעט בייסורים, מאחר וקשה עליו לשאתם, וחושב האדם בלבבו שלא מגיע לו את סאת הייסורים, ואינו מבין עד מה הקב"ה תובע ממנו.
גם דובר על הישרות של הנפטר, יש לדעת שקבלת הייסורים והישרות, אינם ב' דברים השונים במהותם, אלא הינם דבר אחד, קבלת ייסורים זוהי גם ישרות. בעוד שלא לקבל את הייסורים זוהי עקמימות - לטעון כנגד משפטי שמים, אמנם האדם הישר מקבל הוא את הייסורים.

[ההוא דאמר]

אני כשלעצמי נפעמתי מעומק המחשבה, שחיבר ברגעים ספורים הגר"צ רוטברג.
אותם אמר בימי השבעה על א"מ הכ"מ.

[הולך בטל]

בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של שרידי השואה שם אתה מוצא ענוותנותם. ובכל פעם רוחך מתפעמת מחדש לקול משבריהם ולקול המים האדירים משברי נפש, אותם חצו בגפם.
מידות תרומיות בד"כ מושגות ונקנות בעמל רב, כך לימדונו רבותינו. מאידך בינותינו מסתובבים רבים שבמבט קל נראה כאילו הם אינם צריכים 'לעבוד' על מידותיהם, הם פשוט טובי לב ואצילי נפש, חדורים אמונת תום, ובטוחים על משענתם בה', דומה כאילו זה חלק מהדם הטבעי הזורם בעורקיהם. אין לי הסבר לכך. אפשר והם נשמות גבוהות שנחצבו מעולם האצילות. אולי זה גנים (ג' סגולה) בירושת אבות.
כך או כך, או איך שלא יהיה, הדרגה העליונה של אהבת ה' לא תימצא במי שהוא אוהב את עצמו. ובהכרח שאנשים אלו ביטלו את הישות והעצמיות שלהם עד אין סוף.

אף סבי ע"ה מסטרא דנוקבא לא היה רשכבה"ג. והוא שיכל שבעה מיוצאי חלציו ביום אחד מפגז ירדני. בני ירושלים בקושי האינו להיכנס אליו לנחמו, האיך יושבים אל מול אב שכול שכזה (שלא קיבל זריקות וכדורי הרגעה, כדהיום), אך אלו שאזרו עוז ועלו לביתו, שמעוהו חוזר על דברי אותו חסיד שהוזכר ב'חובת הלבבות', שאמר בלילה: 'אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, הן יקטלני לו אייחל, הן יקטלני לו אייחל'. והיה המעמד לחרדת אלוקים.

שמעתי פעם הסיפור על א' מיקירי ירושלים,
מעניין לי מה היה שמו, האם זה א' ממשפ' פרוש?

[דרומי]

התיאורים שהובאו פה על ניצולי השואה מרגשים כשלעצמם, אבל אני לא מבין את זה בהקשר של מדות טובות אלא בהקשר של 'אין ברירה אחרת'. יהודי שחונך על 'אין עוד מלבדו' בכלל לא רואה אפשרות לטעון כלפי שמיא. כמובן שלמעשה זה לא פשוט אבל אם אני מבין נכון זו הנקודה.

זה לא ממש אותו הדבר אבל נזכרתי בסיפור על כמה חסידים מיוצאי ברית המועצות שיצאו משם בשנת תשל"א לערך והגיעו לחודש החגים לניו יורק לחצר ליובאוויטש. סידרו להם פגישה עם הגר"מ פיינשטיין, והוא - שבעצמו היה כמה שנים תחת שלטון הכפירה - התרגש מאוד (עד דמעות) לראות יהודים שהצליחו לשרוד כל כך הרבה זמן בכזה מצב ושמרו על חיים יהודיים למופת. מספרים שהוא שאל אותם: איך באמת הצלחתם להחזיק מעמד? היו כמה שהשיבו תשובות שונות, אך ר"מ התרגש במיוחד מתשובתו של אחד מהם שהשיב בפשטות: וכי היתה לנו ברירה?...

[נוטר הכרמים]

זויות נוספות וכיווני מחשבה, בזהירות הנדרשת.

א. אין ספק שישנה ייחודיות באנשי הדור ההוא של ניצולי השואה. קשה להגדיר במילים. הרבה ענין של סגנון וניחוח. אמר לי פעם הג"ר אברהם רובין שליט"א מרחובות, ראש בד"ץ מהדרין ורב ביהכ"נ פא"י, יש היום לומדים מופלגים, חסידים 'עובדים' וכו' וכו', אבל יהודים כאלו מה'דגם' הזה של ר' ייד'ל ושל סבא שלך כבר אין בנמצא. התום והישרות, פשטות ההליכות, היעדר היומרנות, צניעות וענווה.

ב. הרגשה והשערה. עיקר הטרוניה שלנו כלפי מעלה ר"ל מתחילה בהרגשת התיסכול התמידית שאנחנו לא מגשימים את הציפיות שלנו ומה שאחרים ציפו מאיתנו. ז"א אנחנו מתחילים עם איזה רף מסוים שהוא מקובל בסביבה שלנו, מלווה בהמון 'קנאת איש מרעהו' ופגיעות שונות, והרגשות עמוקות של נחיתות, אכזבה, החמצה ומירמור. ההצטברות הזאת יוצרת לבסוף אי השלמה עם גזירות ואסונות שנוחתים עלינו, או שאנו מקופחים מאיזו טובה, מחכים הרבה לישועה וכד'. מין תביעה של 'וכי לא די.... אלא 'ונוסף גם הוא'.

אצל ניצולי השואה היתה חויה עמוקה שנקראת 'איפוס'. כל הציפיות והתקוות, באיזה שהוא גיל, התחילו מאפס. מה יתאונן אדם וחי, דיו שהוא חי. בצורה הכי מוחשית. אזי מי ששרד את השאלה המציקה 'איפה היה אלקים בשואה', ומוראות השואה ומאורעותיה הבלתי נתפסים לא ערערו אצלו את נקודת האמונה, נמצא מחוזק ומחושל מפני פגעי התסכולים שאנו כה מרבים לסבול מהן.

מעניין להחכים בתגובות לכל האמור.

[עקביה]

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יט עמוד א
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם מתחייב אדם הריגה למלכות מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך, מדת הקדוש ברוך הוא אדם מתחייב הריגה למקום - שותק, שנאמר לך דמיה תהלה.
ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר תהלה.
ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן שנאמר ולך ישלם נדר.

היינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה;
עברי - אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקדוש ברוך הוא,
עמק - שמעמיקין להם גיהנם,
הבכא - שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין,
גם ברכות יעטה מורה - שמצדיקין עליהם את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת, ויפה תקנת גיהנם לרשעים גן עדן לצדיקים.

סבי ז"ל שיכל את בת זקוניו בפתע פתאום ביום שישי (השבוע לפני 40 שנה). בפניא דמעלי שבתא שבו המלווים הביתה כשהם שבורים ורצוצים, ואעפ"כ סבי, שהצדיק עליו את הדין באופן מופלא, שר זמירות באותה שבת עצמה.
מאז היה מפליא לעשות במצוות ניחום אבלים. ביטוח לאומי היה מיידע אותו על משפחות שכולות, והוא היה מוצא מסילות לתנחומיו אל לבם כאמרו "דין גרמא דעשיראה ביר".
הוא היה גדול במדות טובות, כך שאולי יש קשר.

[איש_ספר]

תודה לכל המגיבים בדברי חכמה וסיפורי מופת.

אהבת השם אינה תלויה באמונה. אכן אין ברירה אלא להאמין, ואין מברח ומנוס מהקב"ה וממצותיו, אבל לאהוב זו כבר תחושה אישית. אפשר להאמין, להצדיק, ועדיין לחרוק שיניים.

פליאה דעת ממני.

[אליסף]

הרב דסלר כותב בקונטרס החסד (בסופו) שבמדות שאדם מתייחס לזולתו, כך הוא מתייחס לבוראו

[עזריאל ברגר]

בקיצור, הייתי עונה על שאלת כותרת האשכול:
יש קשר, אבל לא הדוק.
כלומר: אכן מצוי מאוד לראות את שניהם כאחד, אבל אפשר למצוא זה בלא זה ולהיפך (אם כי מסתמא לא בשלימות).

[אבק פורח]

מה דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא הוא זיל גמור

[ונתנו ידידים]

בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של שרידי השואה שם אתה מוצא ענוותנותם. ובכל פעם רוחך מתפעמת מחדש לקול משבריהם ולקול המים האדירים משברי נפש, אותם חצו בגפם.
מידות תרומיות בד"כ מושגות ונקנות בעמל רב, כך לימדונו רבותינו. מאידך בינותינו מסתובבים רבים שבמבט קל נראה כאילו הם אינם צריכים 'לעבוד' על מידותיהם, הם פשוט טובי לב ואצילי נפש, חדורים אמונת תום, ובטוחים על משענתם בה', דומה כאילו זה חלק מהדם הטבעי הזורם בעורקיהם. אין לי הסבר לכך. אפשר והם נשמות גבוהות שנחצבו מעולם האצילות. אולי זה גנים (ג' סגולה) בירושת אבות.
כך או כך, או איך שלא יהיה, הדרגה העליונה של אהבת ה' לא תימצא במי שהוא אוהב את עצמו. ובהכרח שאנשים אלו ביטלו את הישות והעצמיות שלהם עד אין סוף.

אף סבי ע"ה מסטרא דנוקבא לא היה רשכבה"ג. והוא שיכל שבעה מיוצאי חלציו ביום אחד מפגז ירדני. בני ירושלים בקושי האינו להיכנס אליו לנחמו, האיך יושבים אל מול אב שכול שכזה (שלא קיבל זריקות וכדורי הרגעה, כדהיום), אך אלו שאזרו עוז ועלו לביתו, שמעוהו חוזר על דברי אותו חסיד שהוזכר ב'חובת הלבבות', שאמר בלילה: 'אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, הן יקטלני לו אייחל, הן יקטלני לו אייחל'. והיה המעמד לחרדת אלוקים.

שמעתי פעם הסיפור על א' מיקירי ירושלים,
מעניין לי מה היה שמו, האם זה א' ממשפ' פרוש?

טוב, סבו הוא הרה"ח המפורסם רבי יצחק אייזיק אייזין זצ"ל ואולי לא הי' רשכבה"ג אבל הי' קרוב לזה, הי' חסיד עובד השם עד עמקי לבו, וודאי ודאי שזהו עבודת החסידות ומטרתה להגיע לאהבת השם כדבעי, וא"א לדמותתו כלל לנושא האשכול.

ולעיקר האשכול איני יודע אם אהבת הבורא קשור לעבודת המידו, אמנם אהבת הבורא בדרך כלל מביא לידי שמחת החיים ומי שיש לו שמחת החיים יש לו בדרך כלל הרבה מידות טובות.

[אליעזר בלוי]

בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של שרידי השואה שם אתה מוצא ענוותנותם. ובכל פעם רוחך מתפעמת מחדש לקול משבריהם ולקול המים האדירים משברי נפש, אותם חצו בגפם.
מידות תרומיות בד"כ מושגות ונקנות בעמל רב, כך לימדונו רבותינו. מאידך בינותינו מסתובבים רבים שבמבט קל נראה כאילו הם אינם צריכים 'לעבוד' על מידותיהם, הם פשוט טובי לב ואצילי נפש, חדורים אמונת תום, ובטוחים על משענתם בה', דומה כאילו זה חלק מהדם הטבעי הזורם בעורקיהם. אין לי הסבר לכך. אפשר והם נשמות גבוהות שנחצבו מעולם האצילות. אולי זה גנים (ג' סגולה) בירושת אבות.
כך או כך, או איך שלא יהיה, הדרגה העליונה של אהבת ה' לא תימצא במי שהוא אוהב את עצמו. ובהכרח שאנשים אלו ביטלו את הישות והעצמיות שלהם עד אין סוף.

אף סבי ע"ה מסטרא דנוקבא לא היה רשכבה"ג. והוא שיכל שבעה מיוצאי חלציו ביום אחד מפגז ירדני. בני ירושלים בקושי האינו להיכנס אליו לנחמו, האיך יושבים אל מול אב שכול שכזה (שלא קיבל זריקות וכדורי הרגעה, כדהיום), אך אלו שאזרו עוז ועלו לביתו, שמעוהו חוזר על דברי אותו חסיד שהוזכר ב'חובת הלבבות', שאמר בלילה: 'אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, הן יקטלני לו אייחל, הן יקטלני לו אייחל'. והיה המעמד לחרדת אלוקים.

שמעתי פעם הסיפור על א' מיקירי ירושלים,
מעניין לי מה היה שמו, האם זה א' ממשפ' פרוש?

טוב, סבו הוא הרה"ח המפורסם רבי יצחק אייזיק אייזין זצ"ל ואולי לא הי' רשכבה"ג אבל הי' קרוב לזה, הי' חסיד עובד השם עד עמקי לבו, וודאי ודאי שזהו עבודת החסידות ומטרתה להגיע לאהבת השם כדבעי, וא"א לדמותתו כלל לנושא האשכול.

ולעיקר האשכול איני יודע אם אהבת הבורא קשור לעבודת המידו, אמנם אהבת הבורא בדרך כלל מביא לידי שמחת החיים ומי שיש לו שמחת החיים יש לו בדרך כלל הרבה מידות טובות.

אם אפשר
להסביר הקשר
שבין אהבת הבורא
לשמחת החיים

[ונתנו ידידים]

ולעיקר האשכול איני יודע אם אהבת הבורא קשור לעבודת המידו, אמנם אהבת הבורא בדרך כלל מביא לידי שמחת החיים ומי שיש לו שמחת החיים יש לו בדרך כלל הרבה מידות טובות.

אם אפשר
להסביר הקשר
שבין אהבת הבורא
לשמחת החיים

כי שמחת החיים נובע בדרך כלל מאמונה פשוטה תמה ונקי' שנמצא ביתר שאת אצל אוהבי השם