סיפור יציאת מצרים ב"פסח שני"
(ובדין תחנון וסליחות בה"ב בפסח שני)
א] מתני' פסחים צה, א: מה בין פסח הראשון לפסח השני. הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית, הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו, זה וזה טעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת. ובגמ' שם ביארו שלא אומרים בפסח שני הלל באכילתו, מפני שכתוב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", לילה המקודש לחג (כגון פסח ראשון) טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג (כגון ליל אכילת פסח שני שאינו יו"ט) אין טעון הלל.
וכ' השפת אמת וז"ל: הראשון טעון הלל באכילתו והשני וכו', נראה דבכלל זה גם סיפור יציאת מצרים דנראה דליתא בשני. ל"מ היכא דסיפר בראשון בשעת אכילת מצה. אלא אפי' אם לא סיפר בראשון, נראה דפטור לדעת הרמב"ם פ"ז מהלכות חמץ ומצה דחיוב סיפור יצי"מ בליל פסח נפיק מדכתיב "זכור את היום הזה", דמשמע ביום היציאה. אכן לפימש"כ המהר"ל בגבורות ה' פ"ב, י"ל דבפסח שני נמי חייב, עכ"ל. והיינו דלהרמב"ם נילף מ"זכור את היום הזה" ואילו המהר"ל לומד זאת מקרא ד"והיה כי ישאלך בנך", עי"ש.
ובמאסף הפרדס (אייר תשכ"ט) וכן בספרו שלמי שמחה (ח"ב סימן מג) הקשה הגר"ש עלברג זצ"ל דהא מבואר בסוגיין דמצוות שבגופו נוהגות גם בפסח שני וע"כ מצה ומרור הנחשבות לנוהגות באחרים, אף שאינן בגופן של פסח, נוהגות גם בפסח שני, וה"נ סיפור יצי"מ בא לו חובה לפסח, דהרי אמרינן "בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור", ובפסחים דף צ' אמרינן דמצה ומרור הכשרו דפסח הוא ושרי לקנות מדמי פסח מצה ומרור דמכשירין דפסח נינהו, וה"נ י"ל דסיפור יצי"מ דהוא חלק ממצות אכילת מצה.
ויסוד הדברים שסיפור יצי"מ קשור בקשר הדוק עם מצות מצה יסודו בד' האחרונים, שפירשו בדעת הרמב"ם (חו"מ פ"ז ה"א)דמצות הסיפור נילף מקרא ד"זכור את היום הזה" וכ' דכן נאמר "זכור את יום השבת לקדשו", והיינו דכשם שתיקנו לזכור שבת על היין או הפת, תיקנו לזכור יצי"מ על היין או המצה. ראה באור שמח שם. וכ"כ במנחת סולת על החינוך, דאם אין לו מצה ויין א"צ לומר את ההגדה, וכבר קדמו הרשב"ץ בפי' ההגדה. והנה המנ"ח הקשה אמאי נשים חייבות בעשה דסיפור יצי"מ, ותי' המהר"ם שיק והקה"י ח"י סי' נ"ח ובעוד ספרים דמכיון וחייבות במצה, להכי חייבות גם בסיפור יצי"מ, דה"עונים עליה דברים הרבה" דההגדה יוצק תוכן ומחשיב את המצה ל"לחם עוני". וא"כ צ"ע אמאי לא יספרו בפסח שני ספור יצי"מ, כיון שהסיפור תלוי במצה ומרור.
ונרלענ"ד דלק"מ, דנראה דבפסח שני נאמרו ב' דינים: א-) לעשות הקרבן פסח ככל חוקותיו, הקשורים להלכות ההקרבה, וכד' הש"ס שם. ב-) לאכלו על מצות ומרורים, כדאיתא בקרא בפרשת בהעלותך. ולפי"ז הא דאמרו בגמ' דבעינן לדמות כל חוקי קרבן פסח הראשון לדיני קרבן פסח השני, הוא דוקא בהלכות הקשורות לההקרבה, אך לא לדין הנוסף של "על מצות ומרורים יאכלוהו", דסיפור יצי"מ מישך שייכא ל"מצות ומרורים", אך לא להקרבת הפסח גופא. ואף שה"מצות ומרורים" קשור להקרב"פ, מ"מ לא נאמרה הלכה שגם הנגרר ל"מצות ומרורים" ייגרר ג"כ להקרב"פ.
ב] ואולם עצם ד' השפ"א דבכלל ד' הש"ס דאין אומרים הלל בפסח שני, נכלל דאין מספרים סיפור יצי"מ, צ"ת דמאי שייטא הלל לסיפור יצי"מ. ואמנם מצינו במאירי מגילה כ,א דאין הלל של פסח חובה, אלא אגב גררא של הגדה הוא נאמר והוא בכלל מצות הסיפור, וכן הוא בסהמ"צ להר"מ מצוה קנ"ז שמצות הסיפור כוללת גם "להודות לו על כל טוב שגמלנו", וכ"ה בחינוך מצוה כ"א. אולם להיפך, דההלל הוא גדר הסיפור, לא מצאו, [ואולם בסדר הערוך הביא בשם מרן האבי עזרי זי"ע דבעצם סיפור יצי"מ שבהגדה מקיימים קריאת ההלל, דע"י הסיפור מתעלה ומתברך שם ה', וכעין "קרייתא זו הלילא" דמגילה י"ד א'], וא"כ קשה מהי ההשוואה ביניהם.
ג] ונראה דד' השפ"א מדוקדקים יפה יפה, וז"פ: דהנה אמרו בגמ' שם דאומרים הלל דוקא בליל התקדש החג, היינו בפסח ראשון ולא בפסח שני דאינו יו"ט. והיינו דהיה אפשר לפרש חובת ההלל בב' אנפי. א-) מדין חובת הפסח וגרורותיו, מצה ומרור וזמש"א "בעבור זה - בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך". ב-) מדין עצם קדושת היום דקדושת ליל הסדר ומאורע יצי"מ שאירע בו ביום מחייבת סיפור יצי"מ, ואמנם יש תנאי בזה דבעי' לספר דוקא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וממילא ה"פ דגמ', דלא הפסח מצה ומרור מחייבים את אמירת ההלל, אלא "ליל התקדש החג", היינו עצם היום, מאורעו וקדושתו, ולהכי בפסח שני דהגם דפסח ומצה ומרור מונחים לפנינו, מ"מ זוהי אינה סיבת החיוב אלא תנאי בהסיפור. ומאחר דיום פסח שני ל"ח כליל התקדש החג, ל"מ לומר בו הלל. וס"ל להשפ"א דלדעת הרמב"ם דחיוב סיפור יצי"מ הוא משום "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", דווקא יום המאורע, אשר מחמת המאורע שבו מיקרי קודש, ה"ה מחויב לספר ביצי"מ, וממילא בפסח שני שאינו "ליל התקדש החג" כיון שאינו הלילה בו יצאו ממצרים, ליתא לחיוב סיפור. ואולם להמהר"ל בגבורותיו דלא ילפינן חיוב סיפור יצי"מ מ"זכור את היום הזה" אלא מקרא ד"והיה כי ישאלך בנך", נמצא דחיוב סיפור יצי"מ אינו נגזר מעצם יום המאורע וקדושתו, והא דמספרים דוקא בליל הסדר הוא משום ד"בעבור זה" - בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ממילא בפסח שני ג"כ ישנה סיבה נאותה לספר ביצי"מ, כיון שלא "ליל התקדש החג" מחייב הסיפור, אלא, "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", ובפסח שני הרי מצה ומרור מונחים לפני חוגגיו וע"כ שפיר כ' השפ"א דלדעת המהר"ל יצטרכו לספר ביצי"מ.
ד] ונודע הפולמוס בדין אמירת תחנון בפסח שני וסליחות בה"ב החל ביום זה (כשער"פ חל בשבת, כמו השנה), שבפנקס הנמצא בחורבת ר"י החסיד כ' שאין אומרים בו סליחות, וכ"כ בהגה"ה בס' דעת תורה למהרש"ם סי' קל"א ז' ובלוח א"י למהרימ"ט וביד שאול להרי"מ נתנזון יו"ד סי' ת"א ובספרו יוסף דעת ובס' הליכות שלמה פי"א בשם הגרשז"א. אולם בשו"ת מהרש"ם ח"ו ל"ב ובשות זכרון יהודה סי' קס"ו כ' שמתענים ביום זה, והגר"ש דבליצקי שליט"א העיד שאצל מרן החזו"א אמרו תחנון בפסח שני, וכשחל בו בה"ב אמרו גם סליחות, והוא מהני דלא הוזכר בש"ס ובשו"ע שלא לומר תחנון ביום זה.
ואם כנים דברינו אולי נמתיק דעת רבינו החזו"א זצ"ל שאומרים תחנון בפסח שני, כיון דאין ביום זה קדושה משום עצם יומו, אלא הוא יום להשלמת חסרון הטמא והבא בדרך רחוקה לענין הקרבת הפסח גרידא, ואינו יום מסוגל ומעולה בעצמותו.
שמואל ברוך גנוט- קובץ קול התורה באלעד