הנהרג בפיגוע אי חשיב כמת על קידוש ה'

[עושה חדשות]

אולי יש בזה נפק"מ גם לחומרא?

הגריח''ס.png (229 KiB) נצפה 11728 פעמים

[פלגינן]

פורסם כעת שבביתו של החייל הדרוזי שנהרג בפיגוע הגיע חזן לומר 'א'ל מלא רחמים'. האמנם, בגן עדן וכו'?

[חלמישצור]

פורסם כעת שבביתו של החייל הדרוזי שנהרג בפיגוע הגיע חזן לומר 'א'ל מלא רחמים'. האמנם, בגן עדן וכו'?

עיי' יביע אומר ח"י, יורה דעה, נה (ואח"כ בילקו"י יו"ד, ל, כז); עטרת פז ח"א, כרך ג, אה"ע, ה

[אנושי]

נפק"מ לדעת מה אומרת התורה הקדושה
והמנהג הרווח (גם אצל ת"ח גדולים) לקרוא לקדושי השואה קדושים וגם לחללי המלחמות בארץ ישראל
וכל יהודי שנהרג ע"י גוי ימש"ו בשל היותו יהודי קדוש ייקרא (לא משנה מה הטעם שהגוי ימש"ו עשה זאת- דתי, לאומי, קרקעי וכו')

גדולי התלמידי חכמים לא ייאמרו בפרהסיא דברים אחרים, גם מפני כבוד האלמנות, וגם ואולי בעיקר מפני אימת המלכות, ואין כוונתי לגלות השלטונית הפורמלית שאנו שרויים תחתיה, של נתניהו בנט דרעי וגפני, אלא לגלות כנופיית התקשורת לזרועותיה התמנוניים.....
בשיחות סגורות, חלק נכבד מהם משמיע דיבורים אחרים.
אני יכול לספר לך, ובטח אתה יודע את זה טוב ממני, שלא מעט אנשים סבורים שהשואה היתה אחת מניסי ההצלה הגדולים יותר שהקב"ה עשה לעם ישראל. ואכמ"ל.

כיון שהענין אינו הלכה למעשה, כן דעתם של גדולי הרבנים אינה כל כך ידועה, בקרב הציבור הרחב, שהרי אינו נוגע למעשה, ומי שרוצה לדעת מה דעתם התורה הקדושה בא אליהם ושומע את דעתם דעת תורה.

בשיחות סגורות שהיו לי שמעתי מה שאני כתבתי

אין כלל סתירה אם כל הרוגי השואה מתו על קידוש ה' ועי''ז היתה הפסקה של הדירדור הרוחני

[שמחו]

זה היום נהרג ע"י בן עולה הק' איתמר בן גל הי"ד.

אך נתברר כי הרוצח נחשב יהודי ע"פ ההלכה שכן אמו יהודיה, האם גם בכה"ג יש להחשיבו כמת על קידוש ה'?

[בברכה המשולשת]

זה היום נהרג ע"י בן עולה הק' איתמר בן גל הי"ד.

אך נתברר כי הרוצח נחשב יהודי ע"פ ההלכה שכן אמו יהודיה, האם גם בכה"ג יש להחשיבו כמת על קידוש ה'?

אם זה נכון, אז זה לכאורה כמו שיהודי נהרג ע"י קאפו בשואה, שנחשב כנהרג עקד"ה

[המעיין]

זה היום נהרג ע"י בן עולה הק' איתמר בן גל הי"ד.

אך נתברר כי הרוצח נחשב יהודי ע"פ ההלכה שכן אמו יהודיה, האם גם בכה"ג יש להחשיבו כמת על קידוש ה'?

אני חושב שאתה טועה ואמו אזרחית ישראל אבל ערבייה.

[ר' יונה]

נידון זה קפץ לי עכשיו, אמרתי משמיא קזכי לי, ולא אסתיר את מה שיש לי לומר בנושא.
לדעתי, המחלוקת בין ישראל לפלשתין, למרות שהתחילה כמלחמה על לאום וקרע, הגיעה בסופה למלחמת דת, ויש לי לזה ב' ראיות: א'- העובדה שהערבים אפי' אינם פלסתינים רוצחים יהודים אפי' לא ישראלים בכל מקום בעולם. ב'- הענין שהעולם מגלה בסכסוך, בשונה משאר המלחמות, וכגון בסוריה או באפריקה, מלמדת שיש כאן ענין דתי. צא ובדוק שהעולם גילה ענין מרובה רק במלחמות שיש בהם ענין דת, וכגון בסרביה או במאלי.
אלא שיש לדון מתי זה נקרא קידוש השם, האם דוקא במקרים כמו במסעי הצלב, שניתנה אפשרות להינצל ע"י המרת הדת, או כל מות ע"י גוי משום שהוא יהודי, וכבר נכתב ע"ז בארוכה.
וחשבתי אולי להביא ראיה ממיתתם של נדב ואביהוא, שנאמר עליהם "בקרובי אקדש", ואע"פ שלא נהרגו ע"י גוי, מ"מ היות והתקדש שמו יתברך הרי"ז קידוש השם, וא"כ דוקא באופן שיש קידוש השי"ת, ולא שמתו סתם כך.

[ארזי הלבנון]

נידון זה קפץ לי עכשיו, אמרתי משמיא קזכי לי, ולא אסתיר את מה שיש לי לומר בנושא.
לדעתי, המחלוקת בין ישראל לפלשתין, למרות שהתחילה כמלחמה על לאום וקרע, הגיעה בסופה למלחמת דת, ויש לי לזה ב' ראיות: א'- העובדה שהערבים אפי' אינם פלסתינים רוצחים יהודים אפי' לא ישראלים בכל מקום בעולם. ב'- הענין שהעולם מגלה בסכסוך, בשונה משאר המלחמות, וכגון בסוריה או באפריקה, מלמדת שיש כאן ענין דתי. צא ובדוק שהעולם גילה ענין מרובה רק במלחמות שיש בהם ענין דת, וכגון בסרביה או במאלי.
אלא שיש לדון מתי זה נקרא קידוש השם, האם דוקא במקרים כמו במסעי הצלב, שניתנה אפשרות להינצל ע"י המרת הדת, או כל מות ע"י גוי משום שהוא יהודי, וכבר נכתב ע"ז בארוכה.
וחשבתי אולי להביא ראיה ממיתתם של נדב ואביהוא, שנאמר עליהם "בקרובי אקדש", ואע"פ שלא נהרגו ע"י גוי, מ"מ היות והתקדש שמו יתברך הרי"ז קידוש השם, וא"כ דוקא באופן שיש קידוש השי"ת, ולא שמתו סתם כך.

לפני כ-8 שנים נרצח ר' אלעזר אבוחצירא. באותה עת ניתנה שיחה על ידי גדול אחד, שלאחר שציטט כמה ספרים (שלצערי הרב איני זוכרם) אמר בבכיה גדולה שאפילו כפרה על הדור אין במיתתו, שכן לא נרצח על ידי גוי, ולא נרצח "בגלל שהוא יהודי". אני מקצר בגלל שאיני זוכר את תוכן השיחה, אך זו הייתה מסקנתו בבירור.
חבל על דאבדין...

[מענה איש]

מאמרי הראיה/על במותינו חללים
< מאמרי הראיה

סופר נעלה, מר א. ז. רבינוביץ, שאלה קטנה שאלת ממני, שאלה כזאת אשר אדם שאינו סרבן שכמוני בודאי, חושב אתה ובצדק, שימלאנה תיכף ומיד בזריזות של קורת רוח: דמעה אחת, לתוך נאד של הדמעות, על חללי בת עמנו. נאד חדש, ודמעות חדשות, על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים, שנשפך דמם בידי בני נכר פה בארץ-אבות. ולא סתם צעירים, אלא צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחית האומה והארץ, שמאסו בכל אידיאלי החיים, ובחרו להם את האחד לבנות בבנין האומה, בשובה אל אדמתה.
ולבני ציון היקרים כאלה, שנחשבו לנבלי-חרש, איזה לב לא ימס ואיזו עין לא תרד דמעה?!
אמנם אם חושב אתה, סופר נכבד, שבלא כל יסורים ודכדוכי-נפש נוראים אוכל לתן לך את דמעתי, יש כאן איזה העלם-דבר, שאנכי, שאינני מן המעלימים את מחשבותיהם, אספרה לך דברים כהוייתם. ויוכל להיות שגם על מכאובי הנורא הזה גם כן יש להזיל איזו דמעה, והיתה גם הדמעה הזאת מתערבת ועולה בלולה, אל תוך הנאד החדש הזה. כי מכאובי זה איננו מכאוב פרטי, מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה, החשה את שברה הגדול כים.
הרמב"ם בפרקי הרפואה שלו אומר: "אני אומר לכל חכם וחסיד, הלואי שישמר את גופו כמו ששומר החמר את חמורו". והחזיון הזה, שהדברים היותר יקרים העומדים ברומו של עולם הם מזולזלים, וכשאנו צריכים לעורר את הלבבות להתיחש אליהם במדה של כבד ראש הראוי להם, אנו צריכים לבא מן הקל אל החמור, "הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", זהו דבר שאנו פוגשים אותו בחיים על כל צעד. וכשהדבר בא לידי מדה גדולה וגסה מאד, לידי מדה מוחלטת של "השפלה הגבה והגבה השפיל", אז מתמלא כוס היגונים על כל גדותיו, ואימה חשכה מקדרת את החיים.
רגילים אנו להתחשב עם כל מחזה טבעי, גם הקטן שבקטנים, המופיע לעינינו מהעולם המקיף אותנו, בחשבון ודעת - בבני דעה הכתוב מדבר, - יחש חקי. כלומר אין אנו תולים אותו החזיון באיזה מקרה בודד היוצא מן הכלל, שדבר אין לו עם חקים איתנים וכלליים, אז אין אנו צריכים כ"כ להתחשב עמו, אלא אנו זוקפים את כל חזיון הבא לעינינו - על חשבונם של חקים קבועים. כדמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשרשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו, אבל ברור אנו יודעים, שאותם החקים השולטים בקצה השריג שולטים הם בכל מלא העץ, מראשית צמרתו עד תחתית שרשיו. והעץ כולו גם הוא הוא רק חזיון יחידי המתגלה מתוך מלא-עולם מלא, שחקיו איתנים והם רודים בנו מדעתנו ושלא מדעתנו, עד שאנו מחוייבים להתחשב עמהם חשבון חקי.
כשמתגלה לפנינו חזיון רוחני, רעיוני, מחשבה ומהלך דעה, מתוך נשמתה של האומה, והאומה היא האומה שלנו, שכ"כ אנו קשורים וחבוקים בה, שכל כך הננו חיים רק בחייה, וקיימים קיום חמרי, מוסרי, ושכלי, בקיומה, בודאי שכך המדה צריכה להיות להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חקית, להסתכל עד כמה עמוק עמוק הוא הרוח, במעמקי הנשמה הכללית של האומה, שהוא גורם שצורה רעיונית כזאת, בדמות דעה והלכה, המטפלת עם רגשי נפש, תתגלה בו.
לפעמים תוכל הערה כזאת להביא אותנו לידי תסיסה רוחנית כזאת, עד כדי שינוי גדול בכל ערכי חיינו. יוכל להיות שיתגלה לנו עולם מלא ואדיר, שאנו זקוקים לחיות בתוכו, תחת אשר חשבנו שיש לנו עסק עם איזה דברים קטועים ובודדים.
לא נזדמן לי הדבר לדעת את הצעירים הללו, אשר נפלו חלל בעמדם לעבוד את עבודתם בארץ ישראל בתור חלוצי התחיה הלאומית, לפי הלך-רוחם. מהאחד [ברל] אשר נזדמן הדבר שהיה לפני איזה דין ודברים על אודות עזבונו, נוכחתי לדעת ע"י מכתביו ותעודותיו, שהיה צעיר נחמד, בעל כשרון מצויין, בן-תורה, מטפוסם של החשובים שבבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה, בא לארץ ישראל בכל חם-לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ. בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל. הלב הצעיר ההומה למראה החיים העליזים שהאירו אליו את תקותם, הניטלים ממנו, ולזכר אם שכולה, שהוא כל נחמתה בחשכת חייה המרים, מצא מרגוע ברגעי הפרפור בין החיים והמות, - ברעיון שהוא מת בעבודה לשם תחיה לישראל בארץ ישראל. למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדו יענו: קדוש. בלא ספק, פחות או יותר בערך זה היתה מדתם של יתר החללים. "מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".
אל תנודו לי, אבירי-הלב, לסנטימנטליות יתרה. אינני יכול להעריך כמה חיל וכח רוחני אבדנו, כמה אש קודש נכבה יחד עם הנשמות הגדולות הללו. "שבעים איש וחמישים אלף איש, - שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף איש". ומי זה יוכל לחדור עד נבכי התהום של הערכים הנשמתיים, וענן יגון זה די הוא עד כדי להחשיך בו את הניצוצים הקטנים של האורה, שהם חודרים אל מאפל חיינו הלאומיים. אבל "דום", קורא קול מאחרי, את מי אתה מספיד? אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי אולי לספר אחרי מטתם, אבל הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר, בארץ ישראל, את יחוסו לכל קודש בישראל ובאדם. קרא אתה בפיך שמא שכחת, או שמא לא למדת, את האמור (במסכת שמחות פרק ב הלכה י): "כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקים עמו בכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שנאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". והכאב הולך ומתגדל, ומלחמת הרוח הטרגית עולה עד מרום קצה, למקראם של דברי הרמב"ם, המתגלמים בצורה יותר ברורה (פ"א מהלכות אבל הלכה י והובאו בשו"ע [יו"ד] סימן שמו ס"ה): "כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, - אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אמר הלא משנאיך ד' אשנא".
ואתה חביבי צא ופרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף.
שמא תאמר ליישב ע"פ הנוסח הרגיל מיסודו של מר אחד-העם: הספר הוא ספר, והלב עושה את החיים, וכיון שהלב נלחם בספר - הראשון הוא המנצח. במטותא מנך חביבי, אל נא תרפא שבר גדול על נקלה. הספר וכל אגפיו - גילוייו של הלב הם, ואיזה לב - לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה, זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים. וחשבונו של עולם גדול המקיף אותנו ברחבו, ומושל עלינו בעזו וחקיו הכבירים, אנו צריכים להביא כאן, חשבונו של עולם ברור, הנראה לנו עין בעין, כמו שהוא עם בהליו ונוראותיו. אחים חביבים - שנואים, נשמות קדושות - משוקצות כטומאת הנדה. אוי מה היה לנו! והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. עוד חי בלבה קול הכרוז של הרועה הראשון: "כה אמר ד' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית, שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, ש"הפורשים מדרכי ציבור, שהם כבני חורין לעצמן כבני בלי דת" (לשון השו"ע), ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה, - והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום, שונאי ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה, שהוא אל-חייה. ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, - כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים.
אמנם יש נטף של איזה עסיס, שהוא יכול להחליש את הארס המר. אם על דבר היחש הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים באה התרבות אשר פעלה את פעלה על גוי ועל אדם והיא גרמה שתצא מכחה הוראה כזאת: "אומות העולם שבחוץ לארץ, כלומר שבזמן הזה, לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם, אלא מעשי אבותיהם בידיהם", כלומר נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב. אמנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות ולטומאה, אבל הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה, והחיים הולכים ומתבסמים, הולכים ומתקרבים להאידיאלים הטהורים של "כי מלאה הארץ דעה את ד'".
בחוגנו הפנימי הדברים יכולים להיות נאמרים ביותר חום-לב: "הפורשים מדרכי ציבור שבזמן הזה לאו פורשים מדרכי ציבור גמורים הם, אלא מעשה תקופת ההתבוללות בידיהם". הזוהמא של ההתנכרות בכל עומק טומאתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחפץ תחייתה וגאולתה. הגרעין של התחיה הלאומית כולל בתוכו, באופן טמיר עובריולוגי, את כל סעיפי החיים, המעשה והרעיון, שמקורם הוא מקור נשמת האומה. תאר החולשה של תכונת הדת, הנובלת בעמים, ודלדול החיים שבישראל בגולה, שדלדל את מכון חיי הקודש והחול של האומה, וטשטש את צורתם הבהירה, - הוא סנף את ציור החולשה והנבילה, השנואה על דור חפץ באומץ ופריחה, אל כל קדוש ומרום, והוא שגרם להשפלת-הרוח ולעבדות נוראה שתתפשט ביחד עם צללי החלומות של הגבורה וההתנערות. שוגגים הם הצעירים המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה, כשהם מתרחקים ממקור חייה ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד. הפורשים מדרכי ציבור שבדורות הראשונים, כשם שהחריבו את האומה, בפעל כפיהם ובהלך רוחם, כך היתה כונתם וחפצם. הפורש מדרכי ציבור המצוייר בדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה יא) הוא גם פורש כזה "שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהם". כמובן אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של הפרישה מדרכי ציבור של "אינו עושה מצות בכללן ולא מתענה בתעניתן", אבל עם זה יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם, דחיון-רוח נורא מאד, הם נכנסין בכל מלא נשמתם בצרתן של הציבור, הצרה האומית נוגעת עד נימי לבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בלבם שהם בכלל "כאילו אינו מהם".
אמנם אין הדעה מתקררת עדיין לגמרי, הקצף העז של האומה איננו מתפייס עדיין כל צרכו מכחן של חילוקי סברות שבין פורשי מדרכי ציבור קמאי ובתראי. הגרעין נמצא, אבל המכאוב לא נסתלק בזה. סוף כל סוף המצב נורא, המעשים הזרים, המחשבות הזרות, דוקא, האדיקות של רוח דוקא זר, עושה שמות ומרבה חרבן ומשטמה נוראה. האומה יכולה לשנא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה אוי כמה מרה היא, כמה מכאבת. הגיע זמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות-עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו, שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין ארחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים השנואים - וחביבים. אמנם לאושר-אסוננו אנו יכולים להספיד, כחפץ לבנו, על החללים החביבים הללו, מבלי להתחשב כלל עם הרוח הזר המרחף על דגל בני גילם.
אלה החללים החביבים, מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם, הם זוכים ביקרא דשכבי, מתאבלים עליהם ומספידים אותם לא לבד מתוך הרגש הליבי, אלא גם מתוך ההלכה, גם אם היו, חלילה, כמרבית ההמון של הפועל הצעיר באורח החיים והדעה. בני מזל אנו לדמעות, מוצלחים אנו שהבנים היקרים הללו נהרגו בידי נכרים.
החמלה הלאומית מוצאה כאן את מנוחתה. למראה האסון האיום גם הלב המר נמתק. אבל אוי אוי לנו, אם באושר כזה אנו מוכרחים להשתמש. שבים אנו אל ההלכה, שאנו רואים בה את המית האהבה אחרי הזעם העצור: כשנהרג ע"י נכרים מתאבלים על הכל.
גם על הנבדלים הגמורים כנפי חסד של אהבת-אם פרושות, אחרי אשר נהרגו בידי זרים. קול ענות חלושה היא זו, אבל את הד נפש האומה הרצוצה ממכאוב הננו מקשיבים ממנה: "יש אומרים שמומר שנהרג בידי נכרים מתאבלים עליו" (שו"ע יו"ד, ש"מ ס"ה בהגה). חלילה לנו להכניס גם את הגרועים שבפורשים מדרכי ציבור שלנו, האוחזים בידם את דגל האומה וקניניה באיזו צורה שתהיה, בכללם של המומרים הנבדלים וקרועים לגמרי. כשאנו באים לחשבונו של עולם ברור, אנו שואבים דלי מלא של מים קרים על נפשנו העיפה, ואנו מקשיבים בשימת לב את האגדה בתלמוד: "יוסף בריה דרבי יהושע חלש אינגיד [כמעט שמת ויצאה נשמתו. כשחזר לבריאותו] אמר לו אבוה מאי חזית, אמר לו עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, א"ל עולם ברור ראית, - ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו, אילימא רבי עקיבא וחביריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא בלאו הכי נמי [הא איכא תורה ומעשים טובים], אלא הרוגי לוד" (פסחים נ. בבא בתרא י:). וע"פ עומק חשבונו של עולם ברור נוכל להקשיב ולשמע בקול ברמה של רחל המבכה על בניה, הממאנה להנחם על בניה: תחתונים הללו, אשר מצד ארחות חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רבה של האומה, אשר בעד תקותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים. ויחד עם הד-הקול המחבב את התורה ומעשיה על ישראל, "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שומעים אנו ג"כ ברגשי תנחומים "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". בתקוה לנחומים, שגבורי התחיה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו, ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד: בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.

[כדכד]

[quote="
לפני כ-8 שנים נרצח ר' אלעזר אבוחצירא. באותה עת ניתנה שיחה על ידי גדול אחד, שלאחר שציטט כמה ספרים (שלצערי הרב איני זוכרם) אמר בבכיה גדולה שאפילו כפרה על הדור אין במיתתו, שכן לא נרצח על ידי גוי, ולא נרצח "בגלל שהוא יהודי". אני מקצר בגלל שאיני זוכר את תוכן השיחה, אך זו הייתה מסקנתו בבירור.
חבל על דאבדין...

כפרה במיתת צדיקים שמכפרת זה לא קשור לאם נרצח ע"י גוי
הגדרה של נהרג על קדוש ה' היא התלויה בנהרג בידי גוי משום היותו יהודי ולא הכפרה

[חיימשה]

כל ערבי שהורג ''בגלל סכסוך אדמות'' זועק את שם אלקיו בשעת מעשה, ועוד לא שמענו על אנשים שמתאבדים בגלל סכסוך אדמות...

[מה שנכון נכון]

על הנהרגים במאורעות תרפ"ט הובא בשם ר' משה קלירס: "כל אלה שנהרגו בפוגרום, על קדוש ה' נהרגו, כי הרגום בגלל יהדותם". מפי דודי עמ' יב.
[גם בנו היה בין ההרוגים].

[אוצר החכמה]

דברי הרב קוק שהובאו לעיל חשובים ומענינים במיוחד יש"כ.

[ארזי הלבנון]

בספר 'קידוש השם' מאת הרב שמעון הוברבאנד הי"ד כתב:

קידוש השם - בשלושה דרכים הוא מתקיים:
א. מוסר יהודי נפשו משעמדו להעבירו על דתו
ב. מסכן יהודי עצמו על מנת להציל נפש אחת מישראל, מכל שכן נפשות רבות
ג. נפל יהודי בקרב הגנה על יהודים...
והחתם סופר מרחיק לכת, ולדעתו כל יהודי שגויים הרגוהו מסיבה כל שהיא, ואפילו רק לשם שוד - הריהו קדוש

[גימפעל]

יש נידון גדול בין גדולי הפוסקים אחרי השואה בשאלה זו, האם תהיה האלמנה מותר לינשא שנית.

[אוצר החכמה]

איך היתר האלמנה קשור לשאלה אם מת על קידוש השם?

[בברכה המשולשת]

איך היתר האלמנה קשור לשאלה אם מת על קידוש השם?

בגלל המובא באו"ז שאין לשאת אלמנות של קדושים

[אוצר החכמה]

איפה האור זרוע הזה?

אני מצאתי באוצר את הקטע הזה

אשה שבעלה נהרג על קידוש השם ממש אין לה להנשא לעולם משום כבוד שמים ומשום כבוד המת וכל ישראל מתאבלים עליו הגאון מברעזאן בהגהותיו ליור"ד בשם גאון קדמון ועיין בהפרדס שנת תש"ו חוברת מרחשון מהג"ש רש"א פרדס שהאריך בזה וכן בהפוסק שנת תש"ו סימן תתכ"א שהאריך גם כן בזה ובוודאי יש לחלק בזמננו זה שרבו קדושים כאלה לאלפים ולרבבות ואם תאסר להן נשואין נמצא שזרע ישראל כלה מאליו

כל בו על אבלות גרינוואלד

[מה שנכון נכון]

כנר' הכוונה למהר"ח או"ז סו"ס יד.

[אוצר החכמה]

אפילו מי שחושש לזה בדברים כאלה פשוט שהוא הב לן שלא לוסיף עלה ומבואר שם

בספר המקצועות מי שנהרג על ייחוד השם ועל קידוש השם ברוך הוא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד כגון דאמרי ליה פלח לע"ז נא קטילנא לך ומסר את עצמו להריגה ונהרג נשרף על יחוד השם כיון שקידש את השם בנפשו כל ישראל חייבין להתאבל עליו ולקרוע ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי תדרשית ואשתו לא תינשא עולמית משום כבוד שמים ומשום כבודו

כך שמבואר שהיינו דווקא באופן כזה.

[בברכה המשולשת]

כנר' הכוונה למהר"ח או"ז סו"ס יד.

ייש"כ. התחלף לי בזכרוני הבן באביו

[בברכה המשולשת]

אפילו מי שחושש לזה בדברים כאלה פשוט שהוא הב לן שלא לוסיף עלה ומבואר שם

בספר המקצועות מי שנהרג על ייחוד השם ועל קידוש השם ברוך הוא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד כגון דאמרי ליה פלח לע"ז נא קטילנא לך ומסר את עצמו להריגה ונהרג נשרף על יחוד השם כיון שקידש את השם בנפשו כל ישראל חייבין להתאבל עליו ולקרוע ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי תדרשית ואשתו לא תינשא עולמית משום כבוד שמים ומשום כבודו

כך שמבואר שהיינו דווקא באופן כזה.

כמדומני שיש ע"ז תשובה בדבר יהושע

[אמיר כרמי]

אולי קצת ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו

[הגיונות]

אינה ה' לידי את הדברים הבאים:

Screenshot_20181110-174529__01.jpg (263.4 KiB) נצפה 8787 פעמים

[בן מיכאל]

נעזוב את בער. אין חולק שהראשונים ראו בספר יוספון כספר שיש לסמוך עליו, לא לדינא ולא להלכות דעות אבל לתיאור מציאות ודאי.
והנה כאן אנו רואים השקפה רווחת זו, לפיה הנהרג בשל היותו יהודי (קרוב מאד להגדיר כל הריגה כזו כמלחמה כוללת) הוא בן עוה"ב. האם בלתי ניתן לשער שמכאן נפוצה אמונה זו?

כדאי גם לבדוק אם הדברים מופיעים בספריו המקוריים של יוסיפוס.

[גלרשטיין]

הנרצחים בפיגועים - חילול השם.pdf

(252.67 KiB) הורד 409 פעמים

[עזריאל ברגר]

יש כמה אשכולות
זה א' מהם forums/viewtopic.php?f=17&t=24159&hilit=%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9

יישר כח. אוחדו.

[הגיונות]

Screenshot_20200805-092526__01.jpg (357.92 KiB) נצפה 7076 פעמים

Screenshot_20200805-092529__01.jpg (286.8 KiB) נצפה 7076 פעמים

[איש גבעות]

מאמרי הראיה/על במותינו חללים
< מאמרי הראיה

סופר נעלה, מר א. ז. רבינוביץ, שאלה קטנה שאלת ממני, שאלה כזאת אשר אדם שאינו סרבן שכמוני בודאי, חושב אתה ובצדק, שימלאנה תיכף ומיד בזריזות של קורת רוח: דמעה אחת, לתוך נאד של הדמעות, על חללי בת עמנו. נאד חדש, ודמעות חדשות, על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים, שנשפך דמם בידי בני נכר פה בארץ-אבות. ולא סתם צעירים, אלא צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחית האומה והארץ, שמאסו בכל אידיאלי החיים, ובחרו להם את האחד לבנות בבנין האומה, בשובה אל אדמתה.
ולבני ציון היקרים כאלה, שנחשבו לנבלי-חרש, איזה לב לא ימס ואיזו עין לא תרד דמעה?!
אמנם אם חושב אתה, סופר נכבד, שבלא כל יסורים ודכדוכי-נפש נוראים אוכל לתן לך את דמעתי, יש כאן איזה העלם-דבר, שאנכי, שאינני מן המעלימים את מחשבותיהם, אספרה לך דברים כהוייתם. ויוכל להיות שגם על מכאובי הנורא הזה גם כן יש להזיל איזו דמעה, והיתה גם הדמעה הזאת מתערבת ועולה בלולה, אל תוך הנאד החדש הזה. כי מכאובי זה איננו מכאוב פרטי, מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה, החשה את שברה הגדול כים.
הרמב"ם בפרקי הרפואה שלו אומר: "אני אומר לכל חכם וחסיד, הלואי שישמר את גופו כמו ששומר החמר את חמורו". והחזיון הזה, שהדברים היותר יקרים העומדים ברומו של עולם הם מזולזלים, וכשאנו צריכים לעורר את הלבבות להתיחש אליהם במדה של כבד ראש הראוי להם, אנו צריכים לבא מן הקל אל החמור, "הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", זהו דבר שאנו פוגשים אותו בחיים על כל צעד. וכשהדבר בא לידי מדה גדולה וגסה מאד, לידי מדה מוחלטת של "השפלה הגבה והגבה השפיל", אז מתמלא כוס היגונים על כל גדותיו, ואימה חשכה מקדרת את החיים.
רגילים אנו להתחשב עם כל מחזה טבעי, גם הקטן שבקטנים, המופיע לעינינו מהעולם המקיף אותנו, בחשבון ודעת - בבני דעה הכתוב מדבר, - יחש חקי. כלומר אין אנו תולים אותו החזיון באיזה מקרה בודד היוצא מן הכלל, שדבר אין לו עם חקים איתנים וכלליים, אז אין אנו צריכים כ"כ להתחשב עמו, אלא אנו זוקפים את כל חזיון הבא לעינינו - על חשבונם של חקים קבועים. כדמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשרשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו, אבל ברור אנו יודעים, שאותם החקים השולטים בקצה השריג שולטים הם בכל מלא העץ, מראשית צמרתו עד תחתית שרשיו. והעץ כולו גם הוא הוא רק חזיון יחידי המתגלה מתוך מלא-עולם מלא, שחקיו איתנים והם רודים בנו מדעתנו ושלא מדעתנו, עד שאנו מחוייבים להתחשב עמהם חשבון חקי.
כשמתגלה לפנינו חזיון רוחני, רעיוני, מחשבה ומהלך דעה, מתוך נשמתה של האומה, והאומה היא האומה שלנו, שכ"כ אנו קשורים וחבוקים בה, שכל כך הננו חיים רק בחייה, וקיימים קיום חמרי, מוסרי, ושכלי, בקיומה, בודאי שכך המדה צריכה להיות להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חקית, להסתכל עד כמה עמוק עמוק הוא הרוח, במעמקי הנשמה הכללית של האומה, שהוא גורם שצורה רעיונית כזאת, בדמות דעה והלכה, המטפלת עם רגשי נפש, תתגלה בו.
לפעמים תוכל הערה כזאת להביא אותנו לידי תסיסה רוחנית כזאת, עד כדי שינוי גדול בכל ערכי חיינו. יוכל להיות שיתגלה לנו עולם מלא ואדיר, שאנו זקוקים לחיות בתוכו, תחת אשר חשבנו שיש לנו עסק עם איזה דברים קטועים ובודדים.
לא נזדמן לי הדבר לדעת את הצעירים הללו, אשר נפלו חלל בעמדם לעבוד את עבודתם בארץ ישראל בתור חלוצי התחיה הלאומית, לפי הלך-רוחם. מהאחד [ברל] אשר נזדמן הדבר שהיה לפני איזה דין ודברים על אודות עזבונו, נוכחתי לדעת ע"י מכתביו ותעודותיו, שהיה צעיר נחמד, בעל כשרון מצויין, בן-תורה, מטפוסם של החשובים שבבני הישיבות, בעל לב טהור ונפש עדינה, בא לארץ ישראל בכל חם-לב של האהבה הלאומית ותחיית העם והארץ. בשעות אשר חי אחרי היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל. הלב הצעיר ההומה למראה החיים העליזים שהאירו אליו את תקותם, הניטלים ממנו, ולזכר אם שכולה, שהוא כל נחמתה בחשכת חייה המרים, מצא מרגוע ברגעי הפרפור בין החיים והמות, - ברעיון שהוא מת בעבודה לשם תחיה לישראל בארץ ישראל. למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמים וארץ יחדו יענו: קדוש. בלא ספק, פחות או יותר בערך זה היתה מדתם של יתר החללים. "מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".
אל תנודו לי, אבירי-הלב, לסנטימנטליות יתרה. אינני יכול להעריך כמה חיל וכח רוחני אבדנו, כמה אש קודש נכבה יחד עם הנשמות הגדולות הללו. "שבעים איש וחמישים אלף איש, - שבעים איש שכל אחד שקול כחמישים אלף איש". ומי זה יוכל לחדור עד נבכי התהום של הערכים הנשמתיים, וענן יגון זה די הוא עד כדי להחשיך בו את הניצוצים הקטנים של האורה, שהם חודרים אל מאפל חיינו הלאומיים. אבל "דום", קורא קול מאחרי, את מי אתה מספיד? אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי אולי לספר אחרי מטתם, אבל הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר, בארץ ישראל, את יחוסו לכל קודש בישראל ובאדם. קרא אתה בפיך שמא שכחת, או שמא לא למדת, את האמור (במסכת שמחות פרק ב הלכה י): "כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקים עמו בכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שנאבדו שונאיו של מקום, שנאמר הלא משנאיך ד' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". והכאב הולך ומתגדל, ומלחמת הרוח הטרגית עולה עד מרום קצה, למקראם של דברי הרמב"ם, המתגלמים בצורה יותר ברורה (פ"א מהלכות אבל הלכה י והובאו בשו"ע [יו"ד] סימן שמו ס"ה): "כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, - אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אמר הלא משנאיך ד' אשנא".
ואתה חביבי צא ופרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף.
שמא תאמר ליישב ע"פ הנוסח הרגיל מיסודו של מר אחד-העם: הספר הוא ספר, והלב עושה את החיים, וכיון שהלב נלחם בספר - הראשון הוא המנצח. במטותא מנך חביבי, אל נא תרפא שבר גדול על נקלה. הספר וכל אגפיו - גילוייו של הלב הם, ואיזה לב - לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה, זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים. וחשבונו של עולם גדול המקיף אותנו ברחבו, ומושל עלינו בעזו וחקיו הכבירים, אנו צריכים להביא כאן, חשבונו של עולם ברור, הנראה לנו עין בעין, כמו שהוא עם בהליו ונוראותיו. אחים חביבים - שנואים, נשמות קדושות - משוקצות כטומאת הנדה. אוי מה היה לנו! והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת, נוקמת היא בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה, לא תשא פני כל, את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע. עוד חי בלבה קול הכרוז של הרועה הראשון: "כה אמר ד' אלהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו". יודעת היא האומה, בידיעה פנימית, אינסטינקטיבית, שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, ש"הפורשים מדרכי ציבור, שהם כבני חורין לעצמן כבני בלי דת" (לשון השו"ע), ממיתים הם את נשמתה, נוטלים הם ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה, - והם הם הנם אויביה, אויבי נשמתה, שונאיו של מקום, שונאי ד' אלהי ישראל השוכן בקרבה, שהוא אל-חייה. ובזעם תקפץ רחמיה, למען עמדתה וקיומה, - כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים.
אמנם יש נטף של איזה עסיס, שהוא יכול להחליש את הארס המר. אם על דבר היחש הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים באה התרבות אשר פעלה את פעלה על גוי ועל אדם והיא גרמה שתצא מכחה הוראה כזאת: "אומות העולם שבחוץ לארץ, כלומר שבזמן הזה, לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם, אלא מעשי אבותיהם בידיהם", כלומר נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב. אמנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות ולטומאה, אבל הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה, והחיים הולכים ומתבסמים, הולכים ומתקרבים להאידיאלים הטהורים של "כי מלאה הארץ דעה את ד'".
בחוגנו הפנימי הדברים יכולים להיות נאמרים ביותר חום-לב: "הפורשים מדרכי ציבור שבזמן הזה לאו פורשים מדרכי ציבור גמורים הם, אלא מעשה תקופת ההתבוללות בידיהם". הזוהמא של ההתנכרות בכל עומק טומאתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחפץ תחייתה וגאולתה. הגרעין של התחיה הלאומית כולל בתוכו, באופן טמיר עובריולוגי, את כל סעיפי החיים, המעשה והרעיון, שמקורם הוא מקור נשמת האומה. תאר החולשה של תכונת הדת, הנובלת בעמים, ודלדול החיים שבישראל בגולה, שדלדל את מכון חיי הקודש והחול של האומה, וטשטש את צורתם הבהירה, - הוא סנף את ציור החולשה והנבילה, השנואה על דור חפץ באומץ ופריחה, אל כל קדוש ומרום, והוא שגרם להשפלת-הרוח ולעבדות נוראה שתתפשט ביחד עם צללי החלומות של הגבורה וההתנערות. שוגגים הם הצעירים המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה, כשהם מתרחקים ממקור חייה ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד. הפורשים מדרכי ציבור שבדורות הראשונים, כשם שהחריבו את האומה, בפעל כפיהם ובהלך רוחם, כך היתה כונתם וחפצם. הפורש מדרכי ציבור המצוייר בדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה הלכה יא) הוא גם פורש כזה "שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהם". כמובן אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של הפרישה מדרכי ציבור של "אינו עושה מצות בכללן ולא מתענה בתעניתן", אבל עם זה יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם, דחיון-רוח נורא מאד, הם נכנסין בכל מלא נשמתם בצרתן של הציבור, הצרה האומית נוגעת עד נימי לבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בלבם שהם בכלל "כאילו אינו מהם".
אמנם אין הדעה מתקררת עדיין לגמרי, הקצף העז של האומה איננו מתפייס עדיין כל צרכו מכחן של חילוקי סברות שבין פורשי מדרכי ציבור קמאי ובתראי. הגרעין נמצא, אבל המכאוב לא נסתלק בזה. סוף כל סוף המצב נורא, המעשים הזרים, המחשבות הזרות, דוקא, האדיקות של רוח דוקא זר, עושה שמות ומרבה חרבן ומשטמה נוראה. האומה יכולה לשנא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה אוי כמה מרה היא, כמה מכאבת. הגיע זמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות-עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו, שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין ארחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים השנואים - וחביבים. אמנם לאושר-אסוננו אנו יכולים להספיד, כחפץ לבנו, על החללים החביבים הללו, מבלי להתחשב כלל עם הרוח הזר המרחף על דגל בני גילם.
אלה החללים החביבים, מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם, הם זוכים ביקרא דשכבי, מתאבלים עליהם ומספידים אותם לא לבד מתוך הרגש הליבי, אלא גם מתוך ההלכה, גם אם היו, חלילה, כמרבית ההמון של הפועל הצעיר באורח החיים והדעה. בני מזל אנו לדמעות, מוצלחים אנו שהבנים היקרים הללו נהרגו בידי נכרים.
החמלה הלאומית מוצאה כאן את מנוחתה. למראה האסון האיום גם הלב המר נמתק. אבל אוי אוי לנו, אם באושר כזה אנו מוכרחים להשתמש. שבים אנו אל ההלכה, שאנו רואים בה את המית האהבה אחרי הזעם העצור: כשנהרג ע"י נכרים מתאבלים על הכל.
גם על הנבדלים הגמורים כנפי חסד של אהבת-אם פרושות, אחרי אשר נהרגו בידי זרים. קול ענות חלושה היא זו, אבל את הד נפש האומה הרצוצה ממכאוב הננו מקשיבים ממנה: "יש אומרים שמומר שנהרג בידי נכרים מתאבלים עליו" (שו"ע יו"ד, ש"מ ס"ה בהגה). חלילה לנו להכניס גם את הגרועים שבפורשים מדרכי ציבור שלנו, האוחזים בידם את דגל האומה וקניניה באיזו צורה שתהיה, בכללם של המומרים הנבדלים וקרועים לגמרי. כשאנו באים לחשבונו של עולם ברור, אנו שואבים דלי מלא של מים קרים על נפשנו העיפה, ואנו מקשיבים בשימת לב את האגדה בתלמוד: "יוסף בריה דרבי יהושע חלש אינגיד [כמעט שמת ויצאה נשמתו. כשחזר לבריאותו] אמר לו אבוה מאי חזית, אמר לו עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, א"ל עולם ברור ראית, - ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו, אילימא רבי עקיבא וחביריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא בלאו הכי נמי [הא איכא תורה ומעשים טובים], אלא הרוגי לוד" (פסחים נ. בבא בתרא י:). וע"פ עומק חשבונו של עולם ברור נוכל להקשיב ולשמע בקול ברמה של רחל המבכה על בניה, הממאנה להנחם על בניה: תחתונים הללו, אשר מצד ארחות חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רבה של האומה, אשר בעד תקותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים. ויחד עם הד-הקול המחבב את התורה ומעשיה על ישראל, "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שומעים אנו ג"כ ברגשי תנחומים "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". בתקוה לנחומים, שגבורי התחיה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו, ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד: בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.

דברים נפלאים כל כך לא קראתי כבר כמה עידנים.

[לענין]

האדמור ממונקאטש.PNG (105.39 KiB) נצפה 6579 פעמים

[לבי במערב]

בנדון האשכול, ראה הנאמר ב'לקוטי שיחות' חכ"א ע' 397.

[עזריאל ברגר]

בנדון האשכול, ראה הנאמר ב'לקוטי שיחות' חכ"א ע' 397.

מכתב מיוחד. יישר כח!

[פולסברג]

.

[בר ישראל]

אתמול בערב מו״ר הרה״ג מאיר טוורסקי (האח של הרה״ג ר׳ משה טוורסקי הי״ד מהר נוף) העביר שיחה שבו הוא ציין לדברי הרמב״ם באגרת תימן שהשעות השמד שהלוו את כלל ישראל במשך הדורות נובעו כולם מתאוות אומות העולם לכפור בבחירת ישראל - ועי״ז למרוד בהקב״ה. ועפ״ז טען שכל מי שנהרג בפיגוע (ובפרט מי שהחליט לגור בא״י למרות הסכנות התלויים בו) בעצם נהרג על יחודו של הקב״ה - ולכן יש לו דין נהרג על קידוש השם. (גם ציין לדברי הרמב״ם בהלכות מלכים שהיוצא למלחמה (כולל על צרי ישראל) ״ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה״.)

[צופה_ומביט]

viewtopic.php?p=810747#p810747

[עובדיה חן]

https://din.org.il/2015/02/05/%D7%90%D7 ... A9-%D7%94/
רואה שמדברים על זה באתר דין.