בנוגע לטענות אלו אשתדל להגיב למכלול הדברים שנכתבו, כמובן בהתאם לפי מה שנוכחתי וחויתי מקרוב במשך ארבע שנות שהותי בישיבה, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
בכוונה תחילה פתחתי את הדיון עם הטענה המכריעה וכבידת המשקל ביותר, היות והדברים היו ידועים מאוד לכל מי שנכנס ובא בשערי הישיבה, מה מקום יש לטרוניא ולקובלנא? כל אחד שהגיע ידע כי לא מובטח לו מאומה בתחום זה, ואם פיתח ציפיות מוגזמות אין לו להלין אלא על עצמו.
זוהי תשובה ראשונה ואמיתית בכל הקשור להגינות וליושר. על טענה זו לא הגיבו בכלל.
כעת אגע בס"ד בהנחות היסוד שהוצבו כאן בזה אחר זה ע"י הכותבים השונים, שלאחר מעט התבוננות - סותרות זו את זו, וכמו שיתבאר אי"ה.
למרות תפקידו המרכזי והבלעדי של רבינו זצוק"ל בתור איש צוות יחיד ודמות סוחפת וממגנטת, ציר שהכל נע סביבו בישיבה הק', כל מי ששהה פרק זמן נכבד בישיבה יודע כי מוגזם מאוד לומר שכל המסתופפים והחוסים בישיבה הגיעו בעטיו. הראיה המוחצת לכך, מעבר לעובדות כפי שהתרחשו ואירעו, היא שכולם ידעו את העובדה שהוזכרה לעיל, והיא מוסכמת על כולם, שלרבינו לא היו כל כללים וקוים ברורים באשר לבחירת חברותות / מקורבים / אנשי סוד. לא היית יכול למתוח שום קו מקביל בין אלו שליקט מבין הבחורים. מכאן שכל מי שהגיע לישיבה, ובירר היטב את שלפניו, הפנים את המצב כי הגעתו לישיבה אינה מותנית בשום קירוב. דווקא בזמני, היו רבים מן המקורבים פרומרעס מאוד.
גם בתקופות מסוימות שנתדלדלה הישיבה במספר, והיו כמה אברכים שניסו להביא בחורים לישיבה, מעולם לא יכלו להבטיח קשר / קירוב מסוים עם רבינו. ולהיפך, תמיד הדגישו כי מאומה לא צפוי בהקשר הזה, וכי משתלם לבוא לישיבה בשל סיבות אחרות.
חלק משמעותי מבחורי הישיבה לא באו לישיבה על דעת לקבל מרבינו בדווקא. זו היתה, לפחות בתקופתי, לפניה ולאחריה, מסגרת מאוד מוצלחת ונוחה לבחורים שונאי מסגרת. ולהיפך, כמה שהתקרבת יותר לרבינו, כמעט תמיד זה היה מחייב וכובל אותך פי כמה וכמה להשתתף בכל התפילות והשיעורים וכו' וכו'. חלק מן המקורבים נדרשו גם לדעת את השיעורים ולשלוט בהם היטב, אחרת היו מליטים פניהם בבושה ובמבוכה בכל מיני הזדמנויות, כגון בסעודות השבת. כמובן שהיו 'תקנים' שונים, ולא היה בזה כללים.
אנקוט לדוגמא את היתרונות שהיו בישיבה לשונאי מסגרת. ראשית, התפילה לא התחילה בשבע בבוקר אלא מאוחר יותר. לא היו מחויבים – מצד ה'בדיעבד' - לבוא לכל התפילות אלא לחלקן. מלבד בסדר הראשון בו למדו כולם את אותה המסכת, במשך כלל שעות היום והלילה, ובימי שישי ושבת למדו כל אחד את שלבו חפץ, ומלבד בסדר א' לא היו מחוייבים ללמוד בחברותא, גם לא מחוייבות חברתית.
מאידך גיסא, היתה נוחות ובחירה רחבה יחסית במציאת חברותות, היה מגוון של אברכים מצויינים או טובים שהביעו נכונות ללמוד עם בחורים. האוירה מאוד נחמדה ולא מלחיצה. אין דפוסי התנהגות מסוימים. מצד החברה, כל אחד יכול היה להתנהג בפתיחות ובשחרור, בלי לפחד מה יגידו עליו בשידוכים.
לבחורים מבוגרים היו כמה יתרונות, לא היה עליהם לחץ להתחתן כמו בישיבות עם ה'ועדים', אף אחד לא עקב אחרי היעדרויות והמתין להם מסוקרן לדרוש מפיהם. וכו' וכו'. הדלת של רבינו להתייעצות מקיפה תוך סיפוק בירורים ועמידה בדרישות וכו' היתה פתוחה לכל! כנ"ל, גם השתתפותו המאוד נדיבה בשמחות, דווקא מחמת שהכיר בכך שהוא איש צוות יחיד, כפי שהתבטא לא פעם.
התנאים הגשמיים היו מעולים ביותר. מגורים בשערי חסד הקסומה והשקטה. אוכל מצוין, חדרים מרווחים וכו' וכו'.
משונה מאוד עד מגוחך הוא המשפט
. רחוק לגמרי מן המציאות, ולא אוכל לנקוב בשמות מפני הצינעה והכבוד.'בחור שהוא לא קירב היה מאוד מסכן, ולמעשה לא היה לו מה לעשות בישיבה'
ככלל, לא זכור לי בחורים 'מסכנים' בישיבה. היו שהיה להם קשה דווקא עם חוסר המסגרת והחברה המגובשת והחונקת, ומהם שאכן עזבו או חזרו למקום ממנו באו.
כעת ליחס של רבינו. בזמני לא היה בחור שהשקיע לאורך זמן ובצורה עקבית שלא קיבל קירבה, אם כי כמובן שאם נתקנא באחרים המקורבים יותר, זה לא סיפק אותו. היו הזדמנויות רבות להתקרב, היה את השיעור במשניות אחר התפילה שהמקורבים כמעט כולם לא נכנסו אליו, והותירו מקום לכלל להתגדר בו. אלו שנכנסו בקביעות – התקרבו מאוד.
כפי שכבר נרמז בדברי א' הכותבים, לא היה בחור שקדן או עובד ד' מעבר לממוצע שלא קיבל קירוב, גם אם לא מיידי. מי שהשקיע בשמיעת השיעורים והבנתם גם לא יצא ריקם. כנ"ל, אלו שהתמידו בהגעה לתפילות ושמרו את משמרת הישיבה.
אז מה נשאר? מספר מצומצם מאוד של ממורמרים שחיכו ליותר. הרבה פעמים זה היה בשל חוסר יכולת להתמודד עם קבלת ביקורת ושבט מוסר. לכאלו היה קשה מאוד להסתדר ולהתמודד עם מנת הריחוק שקיבלו מדי פעם. פעמים זה היה בשל חוסר פירגון וקנאה במקורבים יותר.
אודה על האמת, שאנכי הק' מהרגע הראשון שדרכתי על המפתן זכיתי לקירבה, אולי בזכות אבי שליט"א תלמידו, אם כי היו בחורים נוספים בני תלמידים מובהקים וקרובים שלא זכו לכך. אולם דווקא בשל כך, לא אוכל לומר שלא קיבלתי מלוא חפניים מנה אפיים על כל מחדל או מדה רעה שמצא בי בשפע. בלעתי המון תוכחות כפי שזכור היטב לכל בני תקופתי. גם ויתרתי על המון מרצונותי בשביל כך.
באופן כללי, ההתייחסות של רבינו לנושאים אלו היתה שהוא לא מסביר את עצמו, זו הנהגה חינוכית לכל דבר, שהיתה ונהגה גם במקומות אחרים. אמנם כן, שב'מעלות' היתה לכך משמעות יתר, וכפי שטענו, שבישיבות אחרות היה יותר מרחב.
חשוב מאוד להדגיש, דווקא מחמת שלא היו כללים, אזי הכבוד וההערכה החברתית לא הוענקו במקביל ליחס הקירבה, ולכן בסופו של יום - אין להפריז בנזק. לכל כלל כמובן יש יוצאים מן הכלל והתורה על הרוב דיברה.
מה שצוטט בדבריי לעיל היה בהקשר מאוד מסוים. הגיעו קבוצת בחורים מיוחדת מאוד מפוניבז', וציפו מאוד לקירוב. הרגישות היתה גבוהה היות והיו בני גילי. רבינו בצעד נדיר מבחינתו שאל אותי בעדינות מה לעשות, כאשר הוא ציפה ממני שאומר שבתקופה הקרובה יאכל לבדו בביתו למנוע את הרגשת הקיפוח. כך הגבתי למרות הקושי האישי שלי, והתחושה הטבעית כי אינני אמור להפסיד מחמת בואם של אלו לאחר שנתיים שאני 'מוחזק' בכך. רבינו הביע את שביעות רצונו באופן מופגן, ופעמים רבות הודה לי על כך. לאחר מספר חדשים הוא השיב אותי לבדי, לפעמים עם תלמיד נוסף, לשולחנו, תוך ההתנצלות הנ"ל, כי אינו מסוגל לסעוד במחיצת כל אחד מתלמידי הישיבה, ואין לו ברירה אחרת. בצורה זו, כאשר לא היה זה עם בואם לישיבה כקבוצה היה להם קל יותר.
כללו של דבר, אין ספק כי נולדו קשיים ומצוקות מסוימות אצל מעט מן הבחורים כתוצאה מהנהגת הקירוב והריחוק בכלל, וכן הרגשת קיפוח או קנאה אצל כמה, אבל הדברים רחוקים ממה שתואר בהקצנה ובהגזמה.
אולי יש עוד מקום להרחיב, ותן לחכם ויחכם עוד.
