הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ג' אפריל 10, 2018 8:59 pm
לבקשת כמה מן החברים הריני להביא כאן את ההספד הבא, בצירוף תמונה יפה מחתונת המספיד, שהתקיימה בחדר האוכל של ישיבת איתרי בבית צפפה - אדר תשל"ה, מימין נראים דוד הכלה הג"ר מרדכי אילן אב"ד ת"א, והרב נתן קמינצקי. הזכויות על הדברים ועל התמונה שמורות.
הגאון רבי אברהם נובוגרוצקי שליט"א
מראשי ישיבת אור ישראל
אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין
הספד ובכיה
קשה לצאת ידי חובת הספד על האדם הגדול שבענקים, מרגלא בפומיה של מורינו ראש הישיבה זצוק"ל הכ"מ, כאשר היה עומד לספוד לגדולי וחכמי ישראל נ"ע, היה רגיל תמיד לומר שלכל הפחות צריכים לצאת ידי חובת 'איסור מתעצל בהספדו של תלמיד חכם'. הנה כי כן, לבוא ולהקיף את דמותו הכבירה של רבינו זצוק"ל איני יכול, אבל מכל מקום אולי נוכל לקיים כעת שחלילה לא נהיה בגדר 'מתעצל'.
שמענו כאן דברים נשגבים על הגדלות שלו, בבחינת הספד, אבל אני יכול להשלים קצת בחלק של הבכי. זכיתי לקבל ממנו תורה ויראת שמים, אמנם לא זכיתי מספיק, אבל קצת זכיתי...
המדרש בסוף פרשת וזאת הברכה אומר, שבשעה שנפטר משה רבינו, [זה היה בז' באדר, לפי מה שכתוב בחז"ל], באותה שעה נשקו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה, והיה הקב"ה כביכול בוכה "מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב לי עם פועלי אוון", רוח הקודש אומר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", שמים בוכים ואומרים "אבד חסיד מן הארץ", ארץ בוכה ואומרת "ישר באדם אין".
מה הפשט בכי? הקב"ה בוכה, שמים בוכים, ארץ בוכה. זה לא הספד, "בוכה" הפשט שבוכים על מה שחסר, על מה שנחסר לנו. שמשה רבינו עזב את כלל ישראל. הקב"ה כביכול בוכה "מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב לי עם פועלי און". משה רבינו מסר נפשו על הקיום של כלל ישראל. המפרשים כאן אומרים שהכונה ל"מחני נא מספרך", הוא היה מוכן למסור את עצמו בשביל כלל ישראל. "מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב לי עם פועלי און".
שמים בוכים "אבד חסיד מן הארץ"
שמים בוכים "אבד חסיד מן הארץ". מה הפשט שמים בוכים, הרי לכאורה הארץ היא זו שצריכה לבכות שאבד חסיד מן הארץ. לכאורה הפשט בזה בקיצור, הבכיה היא על שאבד "חסיד", המס"י מאריך הרבה במידת החסידות, חז"ל אומרים לא עם הארץ חסיד, לחסיד יש הקדמה, חסיד זוהי מעלה נפשית, רוממות מיוחדת כל המעשים, כמו שמבואר במס"י, המעשים נעשים אחרים, זה לא סתם איזה פעולה או מעשה או הנהגה מסוימים, זו מעלה נפשית שעל ידה כל המעשים נעשים אחרים. מעשה של חסידות זה לעשות לפנים משורת הדין אולם כלול בזה גם עוד ועוד בכונת העושה ובמעשה בעצמו, דקדוק המעשה, הכל באופן אחר, זו מעלת החסידות. אבל כיצד הדרך להגיע למעלת החסידות כתוב במסילת ישרים, אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליצרו, במס"י כתוב שעמל התורה זהו ההתחלה של מידת החסידות, וזה הכונה לא עם הארץ חסיד, לא יתכן להיות חסיד עם הארץ. והנראה שמידת החסידות ומעלת החסידות היינו לפי הדרגה בתורה. מי שיש לו קצת תורה יכול להיות קצת חסיד, מי שיש לו יותר תורה יכול להיות יותר חסיד.
שמים בוכים אבד חסיד מן הארץ. למה השמים בוכים? כי חסיד מעלתו שהוא לא נמצא על הקרקע, הוא מרומם וקשור עם השמים. שמים בוכים, התפקיד של השמים זה לחיות מחוברים לארץ, שהארץ תעלה לשמים, אבל כשנפטר משה רבינו היה חסר לשמים את החיבור של הארץ לשמים. אבד חסיד מן הארץ.
את שני הדברים האלה איבדנו עכשיו, ועל כך אנו בוכים.
הגדלות הנוראה בתורה בעומק העיון ובכל מקום; לימוד התורה בדביקות ובשמחה
הקב"ה בוכה "מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב לי עם פועלי און". כולנו יודעים כמה רבינו ראש הישיבה זצוק"ל מסר נפשו על כלל ישראל. הוא ידע שזה בנפשו, ומסר נפשו. הוא לקח ללב את כל הענינים, כל הצרות.
שמים בוכים "אבד חסיד מן הארץ", הגדלות שלו בתורה, זה לא יתואר. זכיתי ללמוד אצלו לפני כמעט יובל שנים. כבר אז הוא היה גברא רבה. זכיתי להיות גם בין חכמים אחרים בכמה מקומות, אבל גברא רבה כזה לא רואים בשאר המקומות. בעומק העיון, בנגלה ובנסתר. בנסתר, מספרים, אני לא יודע, אבל מה שאני מכיר בנגלה, כל מקום שדיברו איתו, כן בסוגיא, לא בסוגיא, הוא היה יכול לבחון את מי שבא לדבר איתו. אפילו שבאותו זמן הת"ח הוא זה שהיה עסוק באותו זמן בסוגיא. למרות זאת הוא יכל לבחון אותו, עד שהרגיש שהוא לא יודע. גדלות בכל מקום בתורה, בעומק העיון. על לימוד הבקיאות הוא התבטא שצריך לגנוב שעות בשביל בקיאות. עיקר הלימוד הוא עיון.
ובשמחה. עם כל היסורים, כל השנים. ידוע שלא היה לו חיים קלים. הרבנית ע"ה הלכה לעולמה בקיצור ימים, והוא נשאר לבד. עם כל זה תמיד היה בשמחה. שמחת התורה. גם הוא בעצמו כל הלימוד בשמחה. בבחינת "הוא היה אומר" הוא תבע תדיר מהסובבים אותו ללמוד בשמחה. תמיד הוא שאל האם לומדים בשמחה.
גדלות נוראה בתורה. איך מגיעים לזה, ודאי כבר מקטנותו היה עמל בתורה. ידוע החביבות של גדולי ישראל אליו. ידוע שאביו ר' שלמה זלמן היה אומר על עצמו שהוא 'אבוה דשמואל'. אבל זה לא היה מילתא דבדיחותא סתם. כמובן. ר' שלמה זלמן היה גאון הגאונים, פוסק הדור, אבל תמיד אמר שר' שמואל גדול ממנו. זה לא היה רק ענוה סתם, השם 'אבוה דשמואל'. הטשעבינער-רב התבטא כך פעם באזני ר' שלמה זלמן שהוא 'אבוה דשמואל'. כ"כ גדלה חביבותו אצל גדולי ישראל.
היה שיעור בישיבה שהוא אמר בענין רוב וקרוב, דברים נפלאים ביותר, כל הסוגיא, על השמטת הרמב"ם האוקימתא של יושבת בין ההרים. יסודות גדולים ועמוקים, איתא קמן, ליתא קמן, כל הסוגיא. אבל הוא לא גמר את השיעור, אז אח"כ הוא הביא לתלמידים הקרובים את המחברת שלו, והעתקנו את החידושים, ושם היה עוד יותר הרבה. אז לא ידענו, אבל ברבות הימים הוא אמר לי שכל המערכה הזאת הוא חידש בגיל שש עשרה או חמש עשרה.
הוא למד אצל ר' ישעיה וינוגרד, ודרכו של ר' ישעיה וינוגרד בעץ חיים היה שהוא היה אומר לבחורים להכין את הסוגיא קודם, והיו מכינים, והוא היה לוקח את המחברת וכדי לעודד את הבחורים היה אומר לפי המחברת. ובהגיע תורו של רבינו הכ"מ, הוא הכין את הסוגיא של רוב וקרוב, וזה היה ההכנה שלו, ר' ישעיה וינוגרד כל כך חיבב את זה שלא הביא לו בחזרה את המחברת. ורק כשהוציאו את הכתבים של ר' ישעיה, רבינו שאל את אלו שהוציאו את הכתבים אולי הם מצאו את המחברת הזאת. אחר כך הוא כתב את הכל מחדש.
לא יתואר הגדלות בעיון התורה, בעמלה של תורה, כל רז לא אניס ליה. אנחנו זכינו לראות אותו רק קצת, 'מאחוריו' שהיה מגיע קצת לישיבה. אבל מי שראה אותו במעלות התורה בלילות, בשבתות, בכל זמן, עם דביקות עצומה, בכל עת ובכל רגע.
מה שסיפרו מקודם על לימודו בחתונות של תלמידים, הפשט הוא לא כמו שחושבים שהוא בא לחתונות, והוא רצה לנצל את הרגעים ביני לביני. זה לא היה כך, אלא הפוך, שהוא היה דבוק בגמרא, לא היה שייך להפסיק אותו. לפעמים הגיעו לשאול אותו איזה שאלה, להתייעץ איתו בישיבה. הוא ישב בספסל האחורי, שם ישב ולמד. לפעמים היה צריך לחכות שעה עד שירים את העינים. לא רצו להפריע לו באמצע הלימוד. הוא היה עם דביקות עצומה בתורה. הוא לא יכל להיפרד מהגמרא. אבל מוכרחים גם ללכת לחתונות של תלמידים, והוא לא הפסיק מתלמודו. לכל בחור הוא הלך וישב הרבה שעות, לא ברח מחיוביו לתלמידים, אבל מאידך א"א להיפרד מהגמרא, אז הוא לקח את הגמרא לחתונות. היו תקופות שהוא כתב מערכות, הוא לקח מחברת, זה היה המשך הלימוד, זה לא היה אצלו מהלך של ניצול הזמן, אלא הוא פשוט היה באמצע הלימוד.
"ידוע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים"
רבינו היה חד בדרא בכל הענינים. כשהתחלתי להגיד שיעורים, הלכתי להתייעץ איתו שיתן לי קצת איזה הדרכה. הזמן קצר אני יגיד במילים קצרות, שיתן לי קצת הדרכה. אז הוא אמר לי את דברי הגאון על הפסוק במשלי (כז, כג), "ידוע תדע פני צאנך שית לבך לעדרים". אגב, כמה שרבינו היה דבוק בתורת הגר"א, בשנים האחרונות עלה ונתעלה במנהגי הגאון, כל דבר עד הסוף, בנגלה בנסתר, לא יתואר. בתקופה ההיא עדיין הוא עוד לא היה דבוק עד כדי כך, אבל תורת הגר"א היתה שגורה על לשונו, כל משלי עם ביאור הגר"א כסדר, אז הוא אמר לי את הפשט של הגר"א בפסוק הזה.
כתוב בגר"א "ידוע תדע פני צאנך", מי שמלמד לעדרים ומלמד לבחורים, צריך לדעת, כתוב בהגר"א שעיקר הדביקות "ידוע תדע" שזה דביקות צריך להיות עם "פני צאנך", היינו עם הבחורים המיוחדים שיכולים להבין את עומק הלימוד, אבל יחד עם זה "שית לבך לעדרים", צריך לתת את הלב גם לשאר הבחורים, לא להסיח דעת מאף אחד.
וזה היה דרכו בקודש של רבינו, הגם שהיה חריף מפולפל, והיה קשה להבין אותו, רק יחידים היו יכולים לתפוס את השיעורים שלו, אבל הוא קירב את כל אחד ואחד. "שית לבך לעדרים". גם לבחורים היותר פשוטים היה מגיע להשתתף בחתונות שלהם ורוקד בכל הכוחות, אפילו שלא היה להם שייכות איתו הרבה. וזהו בכלל "שית לבך לעדרים".
כל זה אבדנו בחטאנו. אוי לנו כי חטאנו. לא זכינו שהדור יהנה עוד לאורו.
נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו
רבינו לא היה רק עמוד התורה. כוח התפילה שלו גם היה מיוחד מאד. נזכיר כאן את הגמ' בסנהדרין (צט, ב), רבי עקיבא אומר זמר בכל יום, זמר בכל יום. אמר רב יצחק בר אבודימי מאי קרא שנאמר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר.
ופירש"י, זמר בכל יום - היה מסדר למודך, אף על פי שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים. נפש עמל עמלה לו - מפני שעמל בתורה - תורה עומלת לו. כי אכף עליו פיהו - מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד כאוכף שעל החמור. לישנא אחרינא: זמר, כלומר שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זמר, כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו. תורה עומלת לו - שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה - מפני שאכף - שכפף פיהו על דברי תורה.
הפשט בפירוש נהראשון של רש"י הוא, שבדרך הטבע אדם לא אוהב לחזור על דברים, אבל זֶמֶר רואים שאדם חוזר עוד פעם ועוד פעם, ועדיין יש לו גישמאק, בזמר לא נמאס עוד פעם לשיר ועוד פעם לשיר. וזהו שאמרו שהלימוד צריך להיות כזמר, ואז יש את החשק. תחזור עוד פעם שיהא שגור בפיך והוא יגרום לך שתהיה לעוה"ב בשמחה ובשירים.
ודאי הרה"י זצ"ל הוא עכשיו יושב בשמים, הוא לא יכול לעשות דבר, הוא ודאי יושב שם בשמחה ובשירים. יצאו לקראתו כל גדולי הדורות, כמו שכתוב בספרים, וממשיך לזמר בעולם העליון בשמחה ובשירים, אבל אנחנו אבדנו את הזמר הזה.
אבל יש עוד פירוש נוסף ברש"י, שזה הולך על עוה"ז, מפני שהוא עוסק בשירים וזמירות תדיר נעשה זמר כך העוסק בתורה נעשה סדורה בפיו. והיינו כמו שנתבאר בהמשך הגמ', שהתורה עומלת לו שמחזרת עליו ומבקשת מקונו למסור לו טעמי תורה וסדריה. התורה בעצמה מבקשת מהקב"ה למסור לו סודות התורה.
ודאי מדובר כאן במי שלומד תורה לשמה, כמו שכתוב ברש"י בשבת טרוד לידע סודה, אז כנגד זה התורה אוהבת אותו ומוסרת לו טעמי תורה וסדריה, וזהו רק במי שאכף פיהו על דברי תורה. מה זה אכף פיהו על דברי תורה? לפי מה שכתוב כאן בגמ', חזר וחזר על התורה. רבינו זצוק"ל באמת היה לו שמועס מיוחד על חזרה שעיקר עמל התורה זה בחזרה, וחזרה צריכה להיות בשמחה, וכל פעם מתחדש משהו, אחרת זה לא זמר, זמר בכל יום, זמר בכל יום, חזרה של זמר, ואז באמת הוא זכה שהתורה עומלת לו במקום אחר, בכל מקום, זה לא בדרך הטבע, זה בודאי זכייה מיוחדת.
פעם הוא אמר, העולם טועים בי, שואלים אותי 'מרדכי' במקום זה, במקרה אני יודע. שואלים אותי 'פרי מגדים' פה, אני יודע פה במקרה. הכל הוא תמיד זוכה שבמקרה. ודאי שזה עמל התורה, אבל אולי זה גם התורה עומלת לו, גם היה לו סייעתא דשמיא מחזרת עליו ומבקשת מקונה למסור לו טעמי תורה וסדריה. אבל זה לא נהיה לבד, זה ודאי הולך עם יראת שמים, המדרגה של חסיד זה לא תורה בלי יראת שמים.
עבודת התפילה למעלה מן ההשגה
כולם ראו את כוח התפילה שלו, זה היה משהו מיוחד. רק לעמוד לידו בתפילה, מיד היו מתחזקים ומבינים איך צריך להראות תפילה. אפילו שלא זכינו לראות את התפילות הקבועות בימים טובים ובשבתות שהוא היה בדרגות העליונות, אפילו תפילת מעריב שבכל יום, אפי' בחתונות, ההתרפקות בתפילה. הוא נשען על העמוד ושוקע זמן ארוך מאד בשמונה-עשרה. דביקות בהקב"ה. כל השמחה שמסביב לא עניין אותו, באותו זמן הוא היה עסוק בתפילה. ומי מדבר על התפילות הקבועות בשבתות ויו"ט.
אולי אפשר לספר כאן. כשלמדנו אז בישיבה, החברותא שלי היה קשה לו ללמוד בבוקר, היו לו טירדות, ולכן בתקופה מסויימת למדנו בלילות. באותו זמן התפללנו ותיקין, רבינו היה יודע להלך לפי דרכו של כאו"א, ולפעמים נתן היתר לא לבוא לתפילה בישיבה, אלא להתפלל ותיקין ביחידות. תקופה מסויימת ככה למדנו, אחרי זה הלכנו לישון, והוא הגיע יותר מאוחר לסדר א', אז הוא לומד איתנו הלכות תפילה של ותיקין, כמה וכמה דברים, שאפשר להתפלל ביחידות אפילו שזה לא קבוע ממש.
עוד שאלנו אותו אז, לפי איזה נץ להתפלל לפי הרב טיקוצינסקי או לפי הרב שפירא, אז עוד לא היה נץ הנראה, במקום נץ הנראה זה היה בהפרש שלוש ארבע חמש דקות, הוא אמר לנו שהוא לא יודע להכריע, אבל הוא אמר, אני יכול לתת לכם עצה מה שאני נוהג. את השמע ישראל עד גואל ישראל אני גומר בנץ של הרב טיקוצינסקי, אחר כך אני מתחיל "ה' שפתי תפתח" וממשיך לכוון בזה עד שכבר עובר הזמן ומגיע הזמן של הלוח של הרב שפירא.
רבותי, בכל הדברים יכלנו ללכת בדרכיו, אבל את זה לא שייך בכלל. מי יכול לכוון ארבע דקות ב"ה' שפתי תפתח", רק מי שהתפילה שלו זה דביקות בהקב"ה יכול לעשות הכנה ולהידבק בהקב"ה בה' שפתי תפתח במשך ארבע דקות, ולא להסיח דעת.
אין כעת זמן להאריך. כבר מאוחר. ולכן נתחיל לדבר על העמוד השלישי של העולם.
ארץ בוכה "ישר באדם אין"
מידת ההטבה, כמו שכתוב במסילת ישרים, מידת החסידות שהולך בד בבד עם מידת הענוה ביחד. הוא מאריך שם בהרחבה גדולה אין חסידות זה בלא זה, וע"ז הארץ בוכה "וישר באדם אין", ישרות, ישרות, כל ההנהגה שלו, איזה ענוה, איזה פשטות, יחס לכאו"א. כל האנשים בשערי חסד, כל א' מרגיש שהוא היה חבר שלו. פגשתי המון אנשים שאומרים ר' שמואל הוא חבר שלי. הוא היה מדבר בידידות ובפשטות עם כאו"א כאילו שלא נמצא ראשו למעלה בשמים. ההדרכה שלו לחתנים היה להיות תמיד בבחינת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. לא להתנתק מן הארץ. "ישר באדם אין" הארץ גם בוכה חסר פה הדמות שהיה דמות לתלמידים שעם כל הגדלות בתורה, עם כל העמקות בתורה, עם כל הרחבות בתורה, עם כל עמל התורה, היה לו זמן בלב לכל מיני אלמנות ויתומים ודווי לב, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. כמה הוא טרח עם כאו"א.
אני יודע המון סיפורים. א"א לספר עכשיו. הוא ישב הרבה שעות עם אלמנה אחת לנחם אותה, ועם בחור אחד שהיה לו קשה בבית, כמה הוא קירב אותו היתה לו דלת פתוחה אצלו בכל עת ובכל שעה התענין עליו בישיבה. וכל זה כסדר כסדר, וזה אחד מני אלף, המון כאלה סיפורים.. כל אחד מצא אצלו מקום. הוא דאג לכל מיני מסכנים.
פעם שלח אותי שליח למישהו, לרה"י אחד, שמכיר מישהו שהיה קרוב שלו בירושלים, ועכשיו הוא עני, לבקש ממנו מכיון שעזר לו פעם וכבר הפסיק לעזור לו, לבקש ממנו שימשיך לעזור לו.
כולם היו בראש שלו, כל המסכנים, ואף אחד לא ידע. הכל היה בהצנע לכת. רק בהלויה הבחינו כמה שבורי לב, כמה קרועי בגדים, כמה תלמידים, זה לא מצוי בשנים האחרונות כזה דבר.
ניגש אלי אברך מב"ב, אני מכיר את המשפחה שלו, הוא ת"ח, אפשר להגיד את השם שלו, הרב וויס שליט"א, ההורים שלו גרים ברחוב רש"י, הם גרים בשכנות עם המכנובקער. הוא סיפר לי שהאדמו"ר ממכנובקה סיפר לו בעצמו שהיתה אלמנה שבאה לבקש כסף לחתן את הבת שלה, והיא בכתה אצל המכנובקער, אז הוא התענין אצלה פרטים, היא אמרה לו שאין לה שום דבר, פרוטה לפורטה, והיא צריכה לחתן את הבת. הוא שאל אותה עוד קצת, אז היא סיפרה לו שבן אחד היא כבר חיתנה.
הוא שאל אותה איך חיתנת את הבן הזה? אז היא אמרה לו, פעם קודמת אמרתי לאנשים שאין לי כסף, אמרו לי, תלכי לר' שמואל. היא הלכה, בכתה אצל ר' שמואל, לא יודע למה שלחו אותה אליו, הוא גם חקר אותה והתענין אצלה את כל הפרטים כמה יש לה ומה אין לה, וכמה היא אלמנה, וכמה הבן וכו', ואחרי שהוא בירר את כל הפרטים, מיד הוא אמר לה: יש לך סייעתא דשמיא שהגעת היום, היום בדיוק קיבלתי את התמורה לדירה שמכרתי בגשר החיים, היתה לו דירה בדמי מפתח, כנראה את כל התמורה של הדירה הוא נתן לאלמנה שבאה לבכות על שלא יכולה לחתן את הבן שלה. המכנובקער רב'ה אמר בהתרגשות, הוא הכיר הרבה מעשים על גדולי הרבעהס' מעשים שמגיעים לזה, אבל כזה מעשה הוא לא ראה אף פעם.
מורי ורבותי, מותר לי להוסיף שלפי דעתי זה מילתא זוטרתא אצל רבינו הגדול זצוק"ל, כסף לא היה נחשב אצלו כלום, מה הוא צריך כסף, רק לעשות חסדים עם אחרים, הוא לא השאיר קבא דמוריקא. מה כן היה חשוב אצלו? הזמן, לייקר את הזמן, וכל הזמן דיבר ודרש לייקר את הזמן, לחיות כל דקה חיים מרוממים, חיים של תורה, חיים של דביקות בתורה, ועם כל הדביקות שלו בתורה, הוא היה מוכן לתת מהזמן שלו שעות שעות ע"ג שעות, זה שווה אלף מונים, ומראה על הגדלות שלו בחסדים יותר מאשר לתת את הכסף של הדירה "ישר באדם אין", כך כסדר כסדר, זה לא מתחיל מהשנים האחרונות, אלא זה היה בכל השנים, בסבר פנים יפות, הדאגה המיוחדת כמובן לכל אחד ואחד, אבל לתלמידים זה היה כמו אב ובן.
כל ההשתתפות בשמחות ובפרט בהתענינות כל תלמיד ותלמיד גם ב"פני צאנך", וגם "שית לבך לעדרים", תמיד עם כאו"א, כמה השתדל בכל כוחו, כמה טלפונים קיבלתי ממנו לברר על בחורים בשידוכים בשביל פלוני ואלמוני שקשה לו לברר איזה תלמיד צריך לחתן והוא צריך לברר, והוא לא יכול לברר אז הוא טורח בעצמו, מטלפן בעצמו, היה מחייג ואומר: כאן שמואל אויערבך, הוא שואל בפשטות כזו, הוא שואל ודורש וחוקר המון פעמים בשביל כל מישהו שקצת היה קרוב אליו.
הוא עצמו טרח, נורא נוראות, פשטות החסד, הוא לא עשה מזה עסק. הזמן יכלה והמעשים לא יכלו, והזמן מאוחר.
היו הרבה בחורים בישיבת איתרי שבאו ממקומות רחוקים, הוא בנה אותם מהמסד עד הטפחות, ויצאו מהם גדולים, גדולים ידועים, פוסקים, בעלי מוסר גדולים, והלאה הלאה. הרבה תלמידים גדולי תורה.
הרב הדומה למלאך
"תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון" (מלאכי ב, ו). באיזה כוח זה היה? "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבקות הוא" (שם ז). כתוב בגמרא (מו"ק יז, א), אם דומה הרב למלאך ה' צבקות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. התלמידים ראו מלאך ה' צבקות, כל ההנהגה של מלאך במסירות כשליח שזה התפקיד שלו לגדל את התלמידים.
הוא היה מכה על קדקדו של כל אחד ואחד ואומר לו גדל! כל אחד לפי כוחו. הוא כיוון כל אחד, לא כולם צריכים ללמוד אותו דבר. הוא כיוון כל אחד מה הוא צריך ללמוד וכמה הוא צריך ללמוד, ולאיזה כיוון ללכת, וגידל את התלמידים. הוא היה מהלך לכל אחד לפי רוחו "כי מלאך ה' צבקות הוא", לא היה צריך להגיד, הוא הראה דוגמא של מלאך ה' צבקות ו"תורת ה' היתה בפיהו" התורה היתה לאמיתה של תורה תמיד לחדד כמה שהיה מחודד אבל להתרחק. הוא היה אומר את המליצה: ליבונה קודם לחידודה, קודם ללבן את הענינים, וזה יותר חשוב מהחידודים.
השיעורים שלו היו באופן שהיה מביא את גדולי אחרונים, ובתוך הדברים הוא היה מכניס את הדברים שלו, כאילו זה נכנס בתוך הסוגיא. לא כולם הבינו שיש כאן דבר מה מחודש. אף פעם לא היה מתבטא: אני אומר לענ"ד ככה, אלא הסוגיא היתה נלמדת "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו" גם בפיהו התורה החכמה ואיך שהביא מרבותיו [שהיה קרוב לר' איסר זלמן], ידע כל דבר שאמרו אי פעם, כל התורות, "ועוולה לא נמצא בשפתיו" בשפתיו זה נקרא הסבר הדברים, החידושים הבנת הגמ' הכל היה "בשלום ובמישור", הכל היה שיהא מכוון לאמת, זה הכוח שבזכותו "רבים השיב מעוון".
זכר צדיק לברכה
ממשיך המדרש, מלאכי השרת אומרים "צדקת ה' עשה", ישראל אומרים "משפטיו עם ישראל", אלו ואלו היו אומרים "יבוא שלום ינוחו על משכבתיו הולך נכחו, זכר צדיק לברכה נשמתו לחיי העוה"ב". היאך וכיצד יהא 'זכר לצדיק לברכה' לאחר שהוא הלך מאיתנו.
כתוב בגמ' שרב השאיר את הנכסים שלו, את המעלות שלו הפקר לתלמידים, הם יכלו לקחת זה הפקר לכל העולם, לאו דוקא לתלמידים. כל אחד יקח משהו ויתחזק מהדברים האלה, להתחזק בעמלות התורה, בכל זמן ובכל עת, בשמחה, שזה כל החיים הוא דרש תמיד חיים פנימים, לא כל דבר לעשות בשטחיות, לחיות! הצורה של החיות, כאשר זה בשמחה זה מראה שזה פנימיות, שזה לא מלומדה, שהתורה תהיה דבוקה באדם בכל עת ובכל מקום שהוא הולך, שיהא תורה ותורה ותורה, זה היה הכל אצלו.
וכן להתחזק בתפילה לרבש"ע. ולהתחזק בהטבה. כמה הוא לקח ללב בנ"א לחבירו, בפרט, כמה הוא לקח ללב. ההנהגה שלו היתה מיוחדת כזה בנ"א לחבירו. לא רצה להטריח שום אדם, אפילו בזמנים שהיה צריך, הכל עשה לבד. הוא לא אמר לאדם אפילו שהוא חשב שמשהו צריך לעשות משהו בשביל איזה דבר לעזור לו. מעולם לא ביקש. עדינות הנפש בנ"א לחבירו. לא לפגוע באף אחד, אפי' במשהו שבמשהו.
אם אנחנו ניקח את הדברים האלה ונתחזק בתורה ובעמלות התורה ברציפות התורה, שכל השקיעות יהיה בלימוד ושלא להתעסק עם דברים אחרים, אז יהא באמת לזכותו ולזכותינו, זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי העוה"ב. ונזכה במהרה לביאת גואל צדק ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ונאמר אמן.
-
קבצים מצורפים
-
- תמונה 1.png (1.27 MiB) נצפה 13899 פעמים
