האם מצוות חינוך מתמשכת בקטן שהגדיל בימי ספירת העומר
בדין קטן שהגדיל בימי הספירה דשו ביה רבים מהפוסקים, ואטעים סברותיהם לפום הבנתי: ישנם הסבורים שכיון שספירת קטן היא ספירה של לא בן דעת ולכן ספירתו שבקטנות אינה מצטרפת לספירתו שבגדלות, וי"א שכיון שכל חיוב ספיה"ע היא מדרבנן, מצטרפת ספירתו שבקטנותו ויכול להמשיך ולספור בברכה, ויש הסוברים שלדעת הבה"ג, שחיוב ספירה הוא חיוב מתמשך, היינו הכוונה שספירת כל יום נשענת על ספירת יום אתמול, וכיון שכך א"א לספור את ספירת היום אם לא ספר אמש. אך ספירת הקטן אינה כמעשה קוף בעלמא, אלא ספירה שניתן לצרפה לספירת יום הבא, ואף שאת ספירת קטנותו ספר בלא דעת, מ"מ יכול הוא להמשיך ולספור בברכה כשהגדיל, משום שספירתו נשענת על ספירת קטנותו ואינה כמי שאינה.
והגרב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון (ח"א סי' צה) כתב לחדש בדבר חידוש חדש, והוא דיכול לספור בברכה כשיגדיל משום דחיוב חינוך ממשיכה בגדלותו וכפי שמחויב הקטן להתחנך במצוות ספירת העומר בקטנותו, כך לא פקעה ממנו חובת חינוכו גם בגדלותו, אף אם נאמר דאינו מחויב בדבר. והביא ראיה לזה מד' הגרעק"א (או"ח סי' קפו סק"ב) בדין קטן שהגדיל לפני שבירך ברכהמ"ז על אכילתו, וכתב דזכר לדבר מדברי רש"י (דברים פרק יא), שכתב בשם חז"ל: "ושמתם את דברי - אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים", עכ"ל. ומשמע קצת דאף בגדול יש ענין של חינוך. וכנראה כוונתו היא שמצינו שישנה חובת קיום מצוות למטרת התרגלות בהן.
ויש להעיר על דבריו מדברי המשנ"ב (סי' רכה), שכתב: "ודע דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך מ"מ יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה וכשאינו מוחה בידו נענש עליו דלא גרע משאר ישראל וכידוע מה שאחז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו. וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה וכו'", עכ"ל. ומוכח דסבר דאחר שגדל והתחייב בעצמו במצוות, אין האב חייב במצוות חינוך, אלא רק מדין תוכחה הכללי השייך בכל ישראל. ואולי כוונתו להדעות שהבן עצמו מחוייב במצות חינוך עצמו.
וחושבני שהרעיון בזה הוא כך (ואף אם אינני יודע האם ניתן להעמיס כן בדברי האול"צ עצמו, אך הרעיון הוא מעניין לכשעצמו): הנה קטן שהתחיל לספור ספירת העומר מדין מצוות חינוך, התחיל בעצם מצוה שאינו יכול לסיימה, להני דעות שספירותיו שבקטנות לא מצטרפות לספירותיו שבגדלות. וא"כ עושה הוא כעת מצוה חסרה, ולהני דעות שנתבארו בפוסקים שהיודע מראש שלא יוכל יספור באחד הימים, מחמת שעליו לעבור ניתוח בהרדמה וכל מיני אונס, יתחיל כבר לספור בלא ברכה (עי' תוס' כתובות עב, א ד"ה וספרה, ובעבודת הקודש להחיד"א סי' ז אות ריז, שו"ת לבושי מרדכי או"ח סי' צא, כה"ח סי' תפט סקצג ועוד הרבה באחרונים), א"כ לכאורה גם קטן שיגדיל באמצע ימי ספירת העומר לא יוכל להתחיל ולספור בברכה. וא"כ א"א לחנך את כל הקטנים שיגדילו באמצע ימי ספיה"ע
לספור בברכה, וזה דבר זר, שאנו מפקיעים את חובת חינוכנו בקטנים אלו במצוות ספירת העומר כצורתה.
לכן התחדש שכיון שא"א לקיים מצוה זו לולי שנמשיך את חובת החינוך מדרבנן במצוה זו גם לכשיגדיל, לכן בהכרח שחובת חינוך במצוה המתחילה בקטנות וממשיכה בגדלות, אינה מסתיימת וממשיכה היא גם בגדלות עד לסיומה, כדי שהקטן יוכל לקיים את חינוכו בקטנותו בתחילת ימי הספירה.
והנה חידוש זה, שמצוות חינוך ממשיכה במצווה המתחילה בקטנות ומסתיימת בגדלות, שייכת רק בספירת העומר לדעת הבה"ג, ואינו ענין למצוות אחרות היכולות להתחיל ולהסתיים בקטנות הקטן, כמו כשאוכל בקטנותו וצריך לברך בגדלותו (שבנידון זה עסק הגרעק"א הנ"ל), כיון שרק מצוות ספיה"ע מחוייבת היא להימשך בגדלותו ומשא"כ בשאר המצוות שיכולים שפיר להסתיים בקטנותו בצורה מושלמת. ואם כנים הדברים, זהו כפתור ופרח.
שמואל ברוך גנוט ** קובץ קול התורה באלעד התשע"ח