הוה אמינא כתב:באיזה סעיף בהלכה מוזכר אפשרות שימוש?
חוץ מתפילין ששם דמיהם ומניחן, שזה לא שייך כלל לתכשיט זהב.
הדין הפשוט הוא יהיה מונח עד שיבא אליהו, והשאלה היא האם מי שאמור לשמור את זה עד אז הוא המוצא הראשון או מי שקבלו בטעות.
דלא גרע מאבידה שצריך להכריז, ובזמנינו אלו יצא הקול ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג, ומעשים בכל יום שהמוצא אבידה או מי שנאבד ממנו דבר מפרסמו ע"י הנ"ל, וה"נ מחוייב עכ"פ להדפיס הדבר בצייטונג, ואחר שנתעכב הדבר זמן מה ולא נודע ממנה דבר, אף על גב שמעיקור הדין הי' ראוי' שיהי' הנזמי' מונחי' בידו עד שיבוא אלי', מ"מ כיון שנזמי' של זהב שכיחי טובא טפי מתפילין דבי בר חבו, וגם פחתא דדהו ע"י תשמיש מועט הוא, נ"ל טוב יותר שישומן ויכתוב עכ"פ בפנקס הקהל שיש בידו נזמי' שכך וכך שווים, וישתמש בהם ע"מ לתת מהם שכר תשמיש לכשתבוא הנערה לתבוע, ואז יושם כמה הוה הפחת וישלם הפחת שנפחת וגם שכר תשמיש.
בינוני כתב:לגופה של שאלה.
א. כל זמן שיש חיוב השבת אבידה, אף אחד אינו זוכה ואינו יכול לזכות בחפץ, אלא שאחרי שהכריז ככל יכולתו הוא כביכול יכול 'לקנות' את החפץ מהבעלים.
וא"כ, בנידון דנן, יש לברר מיהו המחויב בהשבת אבידה? בעל האולם או המקבל בטעות? ולכאו' פשוט שמעולם לא פקע חיוב המצוה מבעל האולם כי המקבל קיבלו ממנו רק בטעות, וא"כ צריך המקבל להחזירו לו שיקיים את מצוותו.
ב. ואם בעל האולם מבקש בפירוש להעביר את המצוה למקבל, יש לחפש אם מותר לו מצד הדין. ואפילו אם נמצא שמעיקר הדין יש לו רשות, מסתבר שיצטרכו לשקול גם מהי טובת המאבד. ובנידוננו, מצד אחד יתכן שהמאבד ייזכר שאולי איבד את התכשיט באולם, וא"כ יש יותר סיכויים שהמאבד ימצא את בעל האולם מאשר את המקבל. ומצד שני, מסתבר שהמקבל יטרח יותר בהכרזת האבידה, וא"כ אולי היה המאבד מעדיף שהמקבל יכריז.
עכ"פ כל זמן שבעל האולם מחויב בהשבת אבידה ולא העביר את המצוה למקבל, מן הסתם צריך המקבל להחזירו לו שיקיים את מצוותו.
ג. צריך לברר אם יש באולם שלט שמודיע ש"כל הנכנס לאולם הוא על דעת כן שכל חפץ שיישאר או ישכח אחרי X ימים הרי הוא כהפקר", שאז בוודאי מעדיף בעל האולם להישאר עם אחריות ההשבה ולזכות בתכשיט אחרי הזמן.
ד. אם בשלט כתוב "אחרי X ימים יעברו החפצים לבעלות בעל האולם", לכאו' אם יעבור הזמן הזה והמקבל ישאירו אצלו, הוא מחזיק במשהו שאינו שלו (כי דעת המאבד היא שבעל האולם יזכה בזה).
יחזקאל ר כתב:א. מכל מה שכתב מר באות א' וב' נראה שפשוט לו שחיוב המצווה חל רק על הראשון ולדידי פשוט בהפך דהגע עצמך שומר אבידה שאיבד החפץ ומצאו אחר אליבא דאמת אינו מחוייב בהשבה כיון שכבר יש כאן מחוייב קודם לו ואדרבה כל חיוב התורה הוא שכשמגיע ממון האבוד מפלוני לידך השב תשיבהו לו ולכך כל מי שהגיע לידו חייב בהשבה אלא מכיון שבעל האולם כבר נתחייב בהשבה ונעשה שומר אבידה אפשר דהנתינה בטעות לאותו פלוני חשיב כפשיעה וא"כ חייב מדיני השמירה לבעלים ומשו"ה יכול להוציא ממנו כמבואר כעין הדין דהוכר הגנב
ב.כל הני שלטים למינם תוקפם ההלכתי דחוק ביותר ועכ"פ גם אי נימא דמהני וודאי לא מיירי באופן שכבר נתחייב בהשבה דהיאך יפקע חיוב ההשבה
ג מש"כ מר באות ד הוא תמוה טובא ראשית דעת המאבד אינה עושה קנין וכשחל ההפקר [אי מהני השלטים כדכתיבנא בסמוך] אין החפץ ברשותו של בעל האולם בשביל לזכת בזה ושנית מנין לך שדעת המאבד שיזכה בזה בעל האולם הלא כל מה שמועיל אותו השלט הוא לעשות הפקר וכי מהני הפקר לעשירים ולא לעניים אתמהה [ורק לענין שבת מצינו בפוסקים קולא שיפקיר רק לעכו"ם]
בינוני כתב:ג. צריך לברר אם יש באולם שלט שמודיע ש"כל הנכנס לאולם הוא על דעת כן שכל חפץ שיישאר או ישכח אחרי X ימים הרי הוא כהפקר", שאז בוודאי מעדיף בעל האולם להישאר עם אחריות ההשבה ולזכות בתכשיט אחרי הזמן.
יחזקאל ר כתב:ב.כל הני שלטים למינם תוקפם ההלכתי דחוק ביותר ועכ"פ גם אי נימא דמהני וודאי לא מיירי באופן שכבר נתחייב בהשבה דהיאך יפקע חיוב ההשבה
בן ראובן כתב:בינוני כתב:ג. צריך לברר אם יש באולם שלט שמודיע ש"כל הנכנס לאולם הוא על דעת כן שכל חפץ שיישאר או ישכח אחרי X ימים הרי הוא כהפקר", שאז בוודאי מעדיף בעל האולם להישאר עם אחריות ההשבה ולזכות בתכשיט אחרי הזמן.
איך בדיוק מועיל שלט בנוסח זה? הרי אין זו אלא אמירה עובדתית בלתי נכונה (שהנכנס לאולם הוא על דעת כן, בזמן שבאמת אינו על דעת כן).
ולכאורה הנוסח צ"ל לכה"פ "אין רשות להכנס לאולם אלא על דעת כן", שאז אולי אפשר לומר שמן הסתם אין בדעת הנכנס להיכנס שלא ברשות (וגם זה צ"ע).
כתבו פוסקי זמננו, שיש להנהיג בבתי כנסת מקואות ושאר מקומות ציבוריים, לתלות מודעה במקום בולט לעין, שכל המשאיר חפציו במקום זה, עושה כן על דעת שאם לא יבוא כעבור זמן מסויים לקחתו, יהיו רשאים הגבאים לעשות בו כרצונם.
אחרי שתלו מודעה זו, יכולים לנהוג בחפצים הנשארים במקום כאמור, ואין לחשוש שמא לא ראו כולם את המודעה.
ושמעתי למעשה הגה"ק רבי ניסים קרליץ שליט"א שאין חילוק בלשונות כתיבת הגבאים, דבין אם כותבים "שיהיה הפקר" בתום זמן מסוים... בכל לשונות אלו מותר לרואה לזכות בחפצים.
והנה טוב לתקן לגבי אבידה שנמצא בישיבה שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסויים שאז האבידה תהיה להישיבה או למוצאה, וצריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שיחול. וכשידוע ודאי או אף בספק שהמאבד היה איש מבחוץ שלא שייך שידע התקנה, אין מועילה התקנה, אך מסתמא אין להסתפק שמא היה איש כזה שהולכין בתר רוב.
ואם תודיעו בתחילת הזמן שכל חפץ שיעבור עליו חודש ימים פקעה בעלותו, ודאי דאדעתיה דהכי בא לישיבה.
ולכתחילה יעצתי כגון במקואות שיפרסמו במודעה ניכרת על כותלי הבנין באותיות בולטות שאינם מקבלים אחריות על החפצים הנשארים רק עד זמן פלוני, ואח"כ עוברים החפצים לבעלות של הנהלת המקוה וכיב"ז.
ודרכי להורות שיפרסמו בבתי מדרשים ומקוה כה"ג דלא יחזיקו בחפצם רק עד חצי שנה או שנה ואח"כ מותר לקחת אותם כפי התקנה.
יש לנו עצה לבעלי המרחץ לפרסם במודעה במקום גלוי שכולם יראו, שאדעתא דהכי נכנסים למרחץ שיתנה שמפקיר מעכשיו את חפציו על מנת שאם ישכחם ולא יבוא לקחתם עד חדש מיום שהניחם, ולכל הפחות שיתנה שמוותר על מצוות השבת אבידתו באם ישכח חפציו... ויהא מותר לבעל המרחץ למכור את כל הבגדים ולקחת לעצמו או לחלק למי שירצה".
בינוני כתב:אאל"ט (לא עיינתי כרגע בפנים) כל החילוק שלו בין בית מרחץ לביכ"נ הוא שביכ"נ הוא מקום ציבורי שכל אחד יכול להשתמש בו איך שהוא רוצה, וא"כ א"א להתנות עמו איך להשתמש בו, וא"כ אין זה קשור לאולם שמחות שהוא שטח פרטי ובעל המקום יכול להתנות את רשות הכניסה כפי שרוצה. כמדומני שגם לפי דבריו, אם הביכ"נ הוא פרטי מועיל התנאי, כי אם אינו משתמש כפי תנאי בעל המקום הוא עובר על גזל.
חוץ מזה, שאר הפוסקים (שרובם דיברו במקומות דומים לאולם שמחות וחלקם דיברו מפורש בביכ"נ) לא חילקו כמוהו, ומו"ר שליט"א אמר לי שהגריש"א הסכים עמו שהתנאי מועיל בכל מקום. והסברא היא, שכיון שביכ"נ הוא חצר השותפים, יש כוח לגבאי לקבוע תנאי שימוש שהם לטובת השותפים (וכאמור כל זה לא קשור לאולם שמחות).
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 128 אורחים