פלתי כתב:דורשי יחודך כתב:הרב מענה איש היקר, לגבי הערותיכם בספק ספקא:
א. לפי מיעוט הבנתי, ואיני יכול לקחת אחריות על זה, אך כך אני מרגיש, על זה גופא רבינו נלחם, שלא לומר על חידושים גדולים, שהיו כה פשוטים לראשונים עד שלא ראו צורך להסביר אותם, כי הרי רואים אנו שהראשונים התעכבו על דברים יותר פשוטים, הראשונים טרחו לבאר שורש כל דין, ולכן דבר שאין לו רמז בגמרא, והינו מחודש מצד עצמו, סבר שלא יתכן שלא יראה הרשב"א צורך להסביר אותו ו"לעשות עסק" ממנו.
לא זכיתי להבין. בשלמא אם היה מוכיח באותות ובמופתים מן הגמרא או לכה"פ מהראשונים דס"ס לא הוי מטעם רוב, א"כ שפיר דמי לחלוק על גדולי האחרונים בלא משוא פנים.
אבל עם סברא קלושה כזו שלא ראינו שהרשב"א התעכב על זה... וכי האיסור והיתר הארוך, הפרי חדש, הפני יהושע, הפרי מגדים והשב שמעתתא, וכי הם לא ידעו סברא זו? איך כל הנך גדולי עולם כתבו שדעת הרשב"א שס"ס הוא מטעם רוב, ולא חשו לסברא זו?
הערה חשובה לענ"ד, הדורשת התייחסות.
כדאי לציין שהרי יש הרבה קושיות על היסוד שס"ס הוא מדין רוב, ואינני זוכר אם הגר"ש הציע אותם אז או לא, יתכן שכן, בכל אופן יש לדון בנקודה המדוברת מצד עצמה.
אולי לא דייקתי מספיק בהבאת הדברים, כי חלק מהטענה היה שאין בדברי הרשב"א שום הכרח לומר שבא לפרש את שורש הדין, לשון הרשב"א בתוך דבריו הוא "דספק ספיקא כרוב ואפשר דעדיף מינה" (כמדומני; אין הלשון לפני כעת), ובפשטות בא לדבר על כוחו של ס"ס, ולאו דוקא לפרש את יסודו. ומאחר ולא מצינו בשום מקום אחר שהרשב"א ירד לבאר את שורש הדין, סבר שזה כדברי נביאות להעמיס דבר כזה בדברי הרשב"א.
אינני מוסמך כמובן לייצג את רבינו, ובכל זאת אנסה לגעת בדברים שהעלית.
ויש לנתח את ההערה למרכיביה השונים.
בדברי מר אני רואה בעצם שלש נקודות:
א. שסובר שזה שלא מצינו ברשב"א בשום מקום שטרח לבאר את שורש הדין הוא "סברא קלושה".
ב. איך אפשר לחלוק על גדולי האחרונים בסברא קלושה כזאת.
ג. וכי איך סברו גדולי האחרונים, ואיך ישיבו על הטענה, אע"כ שאין זה דיוק.
כעת נתייחס לכל נקודה מצד עצמה:
א. כאמור לעיל, רבינו טען שאין שום סיבה לחשוב שהרשב"א כאן בא לבאר את יסוד הדין, ואדרבה המפרש כן עליו להביא ראיה. ומצטרף לזה מה שהרשב"א לא ראה לנכון לבאר חידוש זה בשום מקום בחיבוריו המיועדים לבאר את דיני התורה. זאת ועוד אחרת, בדבריכם הוגדר ענין זה כ"סברא", ובאמת אם באים להסתכל על הנתונים מבחוץ, כסברא בעלמא, אז בקל אפשר לדחות אותם, אבל רבינו ניסה לחיות את הדברים, כשמסתכלים על הרשב"א ושואלים את עצמינו "האם לזה הוא התכוין", ורואים את הדברים בהקשר של דרך הרשב"א, ודרך הראשונים, ושאר דברי הרשב"א, סבר רבינו שזה פשוט לא נראה.
ב. רבינו סבר שצריכים ללמוד את הדברים ולבחון אותם על פי השכל שקיבל מהקב"ה, וצריך לחתור לאמת כפי שהיא נראית לו, הוא לא יכל לוותר על האמת הנראית לו משום שגדולי האחרונים לא היו סבורים כך.
ויש להוסיף תוך זהירות, שהרושם שקיבלתי מרבינו (ושמעתי בשמו דברים מפורשים מעין זה) שמגדולי האחרונים שעקרו הרים וטחנום בפלפולם, והרבה מגופי תורה נתגלו על ידם, והם רבותינו אשר כל תורתינו עברה דרכם ומהם קיבלנו, מכל מקום דרכם בהרבה מקומות להפליג בחידושים שאינם נובעים בישירות מפשטות הסוגיות, והואיל והיתה לו מטרה לבנות את הסוגיות משרשן ובפשטותן, לא נרתע לנטות מדברי האחרונים, כמובן תוך כדי זהירות מופלגת בכבודם. (ושמעתי פעם הערה טובה, שדוקא רבינו זצ"ל שלא נרתע לחלוק על גדולי האחרונים, הוא זה שהיה מופלג ומיוחד בהערצתו הגדולה ואימתו מרבותינו גדולי הדורות.)
ג. איך הבינו האחרונים, לא כ"כ הפריע כנראה לרבינו, הוא אחז שמוטל עליו לחתור לאמת כפי שהוא רואה אותה, ובכלל כנ"ל אות ב' לגדולי האחרונים היו דרכים אחרות, ולא ראה את עצמו משועבד להם. זהו מה שנראה לי בענין זה ואם שגיתי כו'.
