יחזקאל ר כתב:ב.כל הני שלטים למינם תוקפם ההלכתי דחוק ביותר ועכ"פ גם אי נימא דמהני וודאי לא מיירי באופן שכבר נתחייב בהשבה דהיאך יפקע חיוב ההשבה
בן ראובן כתב:בינוני כתב:ג. צריך לברר אם יש באולם שלט שמודיע ש"כל הנכנס לאולם הוא על דעת כן שכל חפץ שיישאר או ישכח אחרי X ימים הרי הוא כהפקר", שאז בוודאי מעדיף בעל האולם להישאר עם אחריות ההשבה ולזכות בתכשיט אחרי הזמן.
איך בדיוק מועיל שלט בנוסח זה? הרי אין זו אלא אמירה עובדתית בלתי נכונה (שהנכנס לאולם הוא על דעת כן, בזמן שבאמת אינו על דעת כן).
ולכאורה הנוסח צ"ל לכה"פ "אין רשות להכנס לאולם אלא על דעת כן", שאז אולי אפשר לומר שמן הסתם אין בדעת הנכנס להיכנס שלא ברשות (וגם זה צ"ע).
כעין הנוסח שכתבתי כתב בספר "השבת אבידה כהלכה", עי"ש פ"ז סעיף ד':
כתבו פוסקי זמננו, שיש להנהיג בבתי כנסת מקואות ושאר מקומות ציבוריים, לתלות מודעה במקום בולט לעין, שכל המשאיר חפציו במקום זה, עושה כן על דעת שאם לא יבוא כעבור זמן מסויים לקחתו, יהיו רשאים הגבאים לעשות בו כרצונם.
אחרי שתלו מודעה זו, יכולים לנהוג בחפצים הנשארים במקום כאמור, ואין לחשוש שמא לא ראו כולם את המודעה.
ושם בהערה י"ד הוסיף:
ושמעתי למעשה הגה"ק רבי ניסים קרליץ שליט"א שאין חילוק בלשונות כתיבת הגבאים, דבין אם כותבים "שיהיה הפקר" בתום זמן מסוים... בכל לשונות אלו מותר לרואה לזכות בחפצים.
והמחבר הנ"ל לא חידש זה ע"ד עצמו, אלא כמו שכתב, קדמוהו גדולי הפוסקים, וכלהלן.
הגר"מ פיינשטיין ח"ב מ"ה:
והנה טוב לתקן לגבי אבידה שנמצא בישיבה שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסויים שאז האבידה תהיה להישיבה או למוצאה, וצריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שיחול. וכשידוע ודאי או אף בספק שהמאבד היה איש מבחוץ שלא שייך שידע התקנה, אין מועילה התקנה, אך מסתמא אין להסתפק שמא היה איש כזה שהולכין בתר רוב.
הגרשז"א בקונטרס בסוף הספר הנ"ל אות מ':
ואם תודיעו בתחילת הזמן שכל חפץ שיעבור עליו חודש ימים פקעה בעלותו, ודאי דאדעתיה דהכי בא לישיבה.
המנחת יצחק ח"ח סי' קמ"ו:
ולכתחילה יעצתי כגון במקואות שיפרסמו במודעה ניכרת על כותלי הבנין באותיות בולטות שאינם מקבלים אחריות על החפצים הנשארים רק עד זמן פלוני, ואח"כ עוברים החפצים לבעלות של הנהלת המקוה וכיב"ז.
השבט הלוי ח"ט סי' ש"ט:
ודרכי להורות שיפרסמו בבתי מדרשים ומקוה כה"ג דלא יחזיקו בחפצם רק עד חצי שנה או שנה ואח"כ מותר לקחת אותם כפי התקנה.
הגריי"פ באבן ישראל ח"ח סי' צ"ז:
יש לנו עצה לבעלי המרחץ לפרסם במודעה במקום גלוי שכולם יראו, שאדעתא דהכי נכנסים למרחץ שיתנה שמפקיר מעכשיו את חפציו על מנת שאם ישכחם ולא יבוא לקחתם עד חדש מיום שהניחם, ולכל הפחות שיתנה שמוותר על מצוות השבת אבידתו באם ישכח חפציו... ויהא מותר לבעל המרחץ למכור את כל הבגדים ולקחת לעצמו או לחלק למי שירצה".