אחד מגדולי הת"ח של הדורות האחרונים היה לו עודף בטחון עצמי. יש ראיות ברורות על זה שהוא הניח הנחות לא צודקות, מקשה ומפלפל, וכל הקושיא לא מתחילה כלל, אלא מקורה בטעות של הגאון ההוא. וכן עשה כמה וכמה פעמים. אין המדובר בטעות רגילה, וכמאמר חז"ל שאין אדם עומד על ד"ת אלא אם כן נכשל בהם, אלא מדובר שהת"ח הניח הנחות שאדם רגיל לא היה מניח מכיון שלא היה לו בסיס להניח הנחה זו, אבל ת"ח זה הניח הנחות אלו ללא הצדקה מחמת שהיה סבור ששיקול דעתו צודקת לגמרי.
כשאני לומד דבריו, אז במקום שמביא ראיות לדבריו, אפשר לדון בראיותיו ולהחליט לכאן ולכאן, כמו שאנו דנים בדברי כל ת"ח. אבל איך יש להתייחס לדבריו כשהוא מניח הנחות ואינו מביא ראיה לדבריו. הרי כשאנו לומדים דברי כל גאון, אם מניח הנחה, אנו סבורים שיש בסיס להנחה זו אפילו שאין אנו יודעים מהו, ומבטלים דעתינו בהתאם. אבל במקרה של ת"ח זה, האם אני אמור לבטל דעתי, או מכיון שאני יודע שלפעמים הוא מניח הנחות לא מבוססות ומוטעות, על כן אין אני צריך לבטל דעתי לדבריו.
אני רוצה להדגיש, שאפשר להוכיח באופן שא"א להסתפק שת"ח הנ"ל הניח הנחות לא מוצדקות, שאדם רגיל לא היה מניח. השאלה היא, איך אני אמור להגיב לכתביו של אותו גאון, בהתאם לידיעה זו.