מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל

[טעם זקנים]

מתוך ויקיפ' - בערך "ישיבת מעלות התורה".
"מועד סיום הסדרים הוא כאשר הרב אוירבך קם ממקומו כדי להתפלל.
אם הוא יוצא לרגע באמצע התפילה, שליח הציבור עוצר (כאשר הדבר מותר מבחינה הלכתית) וממתין לשובו."

זה נכון?

[אחרון התלמידים]

העדה

ב"ה
אם אינני טועה הוא תלמידו ומקורבו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל, הלא כן? זה נשכח מתולדותיו?
אינני יודע אם דבר זה נודע לכותבים הנכבדים. אבל דבר אחד לא נודע והיא מסכת דרך ארץ או שנודע ונשכח.
הרי באוזני מהדהדות מילות ההספד הנוראיות שאמר על מרן זצ"ל על גודל בענקים על ליבו הטהור שנאמן לפניך וכו' וכו'. זה כנראה לא מסתדר לכמה אנשים.

[גן הירק]

ההספד בלייקוואד

ליקוואד.jpg (172.04 KiB) נצפה 13871 פעמים

ההספד בסאטמער מהרז"ל שליט"א

מהרז''ל 1.jpg (55.93 KiB) נצפה 13871 פעמים

מהרז''ל 3.jpg (65.75 KiB) נצפה 13871 פעמים

[נוטר הכרמים]

אחרי שנרגעתי מעט מן הצורך לפרוק מעלי זכרונות ועובדות 'יבשות', אנסה לפי מיעוט הבנתי לגעת בדמותו הק' בעצמה. יהא רעוא שלא אכשל, ואימא מילתא דתתקבל, ולתועלת בסיעתא דשמיא.

ישנו ווארט ידוע, שישנם שתי מצוות, שהאדם נכנס אליהם עם כל הרמ"ח והשס"ה, והרי הוא מוקף וטבול בתוכם ללא שיור, עם המגפיים, מצות ישוב ארץ ישראל ומצות סוכה. אצל רבינו זצוק"ל היתה ההרגשה שבכל מציאות חייו הרוחניים הוא נכנס לטבול בתוך התורה והמצוות.

רבינו זצוק"ל, האישיות הכי רחבה ועניפה שהכרתי, הן מבחינת ההיקף התורני, נגלה ונסתר, הלכה ואגדה, מנהגים ודקדוקי מצוות, ואפילו ידיעת ימי עולם ותהלוכות הקדמונים. אין נעלם מנגד עיניו, אחת מהנה לא נעדרה.

והן מבחינת תחומי עבודת ד' השונים, עבודה נוראה בתפילה, שבת קודש, מועדים, קדושה, בין אדם לחבירו עד להפליא, הצלת עשוק מיד עושקו ומשפט צדק בין איש לרעהו, הנהגת הציבור, עמידה בפרץ כנגד הגזירות וכו' וכו'.

ומאידך גיסא, בכל דבר ודבר שעשה נכנס כל כולו ללא שיור. זה מתחיל בלימוד. וכן הוא בתפילה, בעשיית חסד, בהשתתפות בשמחות ובאבל, ובכל דבר.

כיצד זה יתכן?

ננסה להגדיר יותר, בכל ענין וענין רבינו חווה את הדבר בעצמו. נתחיל מלימוד. ישנם כאלו שמוציאים מערכות מכל סוגיא, ישנם כאלו שמכניסים את המערכות שלהם לתוך כל סוגיא. רבינו זצוק"ל טבל ראשו ורובו בכל סוגיא, הוא נכנס לתוך כל דיבור פשוט של אמר אביי.

תמצית הענין הוא שהוא לא למד את הגמ', הוא לא הגה בדברי הראשונים, הוא חווה ונשם את הדברים. קשה להמחיש למי שלא נכח בזאת, חויה. אין הגדרה אחרת. כך גם בתפילה, בש"ק, בחסד ובכל ענין אחר.

היתה בו יכולת מקוממת לחזור על דברים מסוימים ש'תפסו' אותו, מאות ואלפי פעמים. הדבר בלט בשיחותיו בעיקר. יותר ממאה פעמים ואחת. שוב אותו מאמר חז"ל. שוב אותה עובדה. הרי מדובר כאן באדם שחבק זרועות עולם בידיעותיו הכבירות ובתפיסתו הבלתי נתפסת.

זהו הסוד. הוא חווה את הדברים. הוא לא התעייף וקץ בדברים כמו שאדם לא קץ באכילת לחם עם חביתה בארוחת בוקר.


אבל במבט עמוק יותר נראה כי הוא היה רגיל לשכוח את עצמו.

מעולם לא חיבב אנשים שעסוקים כל העת בעצמם, ולו יהיו 'צדיקים'. היה פעם בישיבה בחור שהיה מרבה לכפות את עצמו, מרוב עריכת חשבון הנפש ועשיית דין עם עצמו היה מתוח מאוד ועצבני, רבינו אמר לו, חשבון הנפש עושים חצי שעה ביום, בכל היום אל תחשוב אל עצמך כלל.

היכולת המופלאה הזאת להיכנס לתוך כל לימוד וקיום מצוה עם כל החיות, לחוות כל שמחה וצער של הזולת עם כל העומק והרוחב, לפרטיהם ולדקדוקיהם, נבע מכך שהוא פשוט שכח אי שם את עצמו.

אנקוט דוגמאות שונות, בלי סדר מסוים.

היה מתאונן על ישיבה מסוימת שמנסה לעצב בחורים בסגנון מאוד מסוים, שיטת לימוד ודרך חשיבה וכו'. הוא פעם החווה על בוגר מסוים שהגיע לישיבה ואמר, הם ממש רצחו אותו, תראה איזה פרי עץ הדר הוא. מעולם לא ניסה לחנך את תלמידיו לכיוון מסוים. 'חנוך לנער על פי דרכו'. דרכו דייקא. כל אחד לפי מה שהוא, לא פחות ולא יותר.

מסיבה זו מיעט לכפות את דעתו ולכוף אחרים לרצונו, שיגדל כמה שיותר בכוחות עצמו. רק כיון והדריך, עודד והשתתף.

ההשתתפות הנפשית שלו עם כל אחד, קרובים ורחוקים היתה מדהימה. הוא נתן את כל כולו. ירד ממרומי העולם הרוחני הגבוה בו היה שרוי, למצבים ולהתרחשויות הכי נמוכות וזעירות. 'השוכן אתם בתוך טומאתם'.

היה מתרעם מאוד על כך שבחזרת הש"ץ או בקריאת התורה תלמידים מתעסקים בדברים אחרים או לומדים. קרה שהיה מגיע וסוגר את הספר בחזקה. זה לא נבע מחרדה לקיום ההלכה של שמיעת חזרת הש"ץ או קריאת התורה, אלא מהתפיסה שכעת עוסקים בחזרת הש"ץ או בקריאת התורה, ומה פתאום ללמוד עכשיו?

כשראית אותו בקיום המצוות הבנת אל נכון את המושג של 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', כל כולו נמצא בתוך המצוה. הוא הולך מחיל אל חיל. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. עמוס במצוות כל המעת לעת. אבל אין כלאחר יד. הוא 'טובל ויוצא'.

תמיד הפעים אותנו ההשתתפות האדירה שלו בשמחות ובאבל. הוא לא היה מסוגל לקיים 'יוצא זיין'. ראית איך שהוא שרוי בעולם של שמחה כעת, וכן להיפך. לכן קשה היה להתייעץ אתו במצבים כאלו. היה נוהג להאריך שהות בשמחות של תלמידים. זו לא שמחה של תלמיד או מקורב. זוהי שמחה שלו. מחותן לא מגיע לזמן קצר. לבעיה של ביטול תורה מצא את הפתרונות של הכתיבה ובשלב מאוחר יותר – הגמרא או המשניות.

כן הבעת תודה שלו או יישר כח לא היו סתמיים. תמיד מצא מילים מתאימות. לא יאומן. חווה והרגיש את השני. להכרת הטוב לא היה גבולות.

לא שמעו ממנו כמעט 'וורטים' או פרפראות למרות שבודאי לא אניסי ליה, והיה קשה לחדש לו. אלו היו סתירה למהותו – להתחבר לדברים בעצמם. דיבר פעם בביקורת על אלו שאומרים פשט טוב באיזה רמב"ם, שטיקל יפה, וזונחים את הסוגיא כולה.

בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה.
יחיה!

[ברוז]

יעקב ב. פרידמן 2
"סנה בוער בשערי חסד"
(כנ"ל איכות סריקה וכו' לא משהו)

יעקב ב. פרידמן סנה בוער בשערי חסד.pdf

גם כאן הבורות על השו"מ עם המפרשים.
מי העתיק ממי ?

[אחרון התלמידים]

ב"ה
שמעתי אתמול בקול הלשון הספד. מרבי אהרון יוסף אועירבך (לא שמעתי את שמו עד הלום) בכולל ישועות ארי.
(קול הלשון 036171001-1-7-5-3-27 לאחר הקדמה שם ותחילת ההקלטה: כולל ישועות ארי), שיעור מוסר נפלא, נופת צופים.
'...בשעה שהמים מקלסין לבוראם הם מתמתקין...'
שומעים את פעימות לבו הטהור של המדבר.

[גם זו לטובה]

אחרי שנרגעתי מעט מן הצורך לפרוק מעלי זכרונות ועובדות 'יבשות', אנסה לפי מיעוט הבנתי לגעת בדמותו הק' בעצמה. יהא רעוא שלא אכשל, ואימא מילתא דתתקבל, ולתועלת בסיעתא דשמיא.

ישנו ווארט ידוע, שישנם שתי מצוות, שהאדם נכנס אליהם עם כל הרמ"ח והשס"ה, והרי הוא מוקף וטבול בתוכם ללא שיור, עם המגפיים, מצות ישוב ארץ ישראל ומצות סוכה. אצל רבינו זצוק"ל היתה ההרגשה שבכל מציאות חייו הרוחניים הוא נכנס לטבול בתוך התורה והמצוות.

בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה.
יחיה!

לדעתי יש יתרון גדול לדבר על החיות האש וכו' להחיות את העצמות היבשות שלנו. [ולכן המלצתי בחום על ההספד של ר' אהרן בן הגרא"ד] וגם צריך לדעת שהתפילה לא תמיד "זרמה" לו, אלא היה משקיע הרבה כוחות ועמל, וגם לפעמים היה מתפלל כאחד העם, ללמדך שהכל נקנה ביגע ויזע, וראש וראשון העמדת סולם ערכים, שהחיות והרגשות והמסתעף הם הם הדברים העומדים ברומו של עולם, ולא רק המעשה היבש.

ובעניין הוארט הידוע, הגר"ע אמר על אחיו "קיים ג' עמודי עולם, תורה עבודה וגמ"ח, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו"

[גם זו לטובה]

צדק ה"נוטר" שהיו לו לגר"ש ב' מעלות גדלות ונוראות שכל אחת בפ"ע היא מעלה גדולה, והשילוב לכ' סתירה, והיא המעלה הגדולה ביותר.
וגם בזה ראוי להתחזק לחיות ולחוות את הרגע הזמן המצווה וכיו"ב- אנחנו לא מספיק שמחים בפורים ולא מספיק עצבים בתשעה באב, גם בגלל שזוכרים בזה את זה, חיינו הם תוצאה של כל המכלול, סוג של איזון ורוגע, ולכן הסנה אינו בוער באש.
אשרי מי שראה את הגר"ש מקיים עת לשמוח ועת וכו' אבילות בת"ב יראה בר"ה רוממות וקדושה בליל הסדר וכן הלאה והלאה.

[מלאעולם]

ההספד המרכזי בישיבת לייקווד

20180306_132221.png (130.28 KiB) נצפה 13484 פעמים

IMG_20180306_131824.jpg (130.65 KiB) נצפה 13518 פעמים

[שמחו]

הערת הקטן שבחבורה: כמדומה שהתמונות לעיל קצת 'מוזילות' את ערך הפורום, מוטב שלא לתת מקום לתמונות אשר מקומם במדורים מיוחדים בשולי הגליונות בהם עוטפים את הדגים.
בכבוד ובידידות ובתקוה להבנה.

[דרומי]

הביאור הוא פשוט - הוא יכול לעבוד רק דרך המייל שלו ולא דרך האתר. ובדידי הוה עובדא...

[פרנקל תאומים]

בהספד על אשתו הוא הספיד שהיא אמרה לו שהיא גדולה ממנו בלשמוח בשמחה של השני (כמדומני שמפורש שם שהכוונה בעניין ילדים)

ההספד על רעייתו הרבנית ע"ה היה מיוחד מאד. הוא ממש ביטל את עצמו ביחס אליה, ועשה זאת ברבים מול קהל אלפים ובראשם אביו גדול הדור זי"ע ושאר גדולי הדור.
זכור לי בין השאר שהוא סיפר איך שכשהם הלכו ברחוב היא כל הזמן היתה מתרה בו- "אל תסתכל לצד פלוני (יש שם מראה לא צנוע), אל תסתכל לצד אלמוני". זכור לי גם שהתבטא בלשון "אני מתבייש לומר, אבל היא ממש חינכה אותי" והוא אמר את זה בהקשר לכך שהיתה מפצירה בו שעליו ללכת לשמחות של אנשים שונים, להשתתף בשמחותיהם של אנשים (או באבלם ל"ע) ולכבדם בכך וכדו'. גם תיאר כיצד היתה מדרבנת אותו להוסיף וללמוד בזמנים שונים ואמר שלפעמים היה ניגש ללמוד רק כדי לשמח אותה. היה נראה מההספד כאילו הוא מקטין את עצמו ותולה את כל גדלותו ברעייתו.
הוא התבטא שם כמדומני שלא ראה עוד אשה גדולה כמותה. הוא הספיד ארוכות וכל הזמן אמר שקשה לו לספר, אבל הוא חושש שהוא מחוייב בכך ושהוא יתבע על כך אם לא יעשה זאת.

הרבנית ע"ה אכן היתה אשה גדולה מאד, אבל ההספד שלו עליה והיכולת שלו להתבטל כלפיה ברבים ולתלות את הישגיו בה, מורה בראש ובראשונה על גדלותו המופלגת של הגר"ש זי"ע בעצמו.

[בן ירושלים]

הרב נוטר, נפלא!!!!!!!!!!!!!
אחדד ברשותך ידידי נקודה נוספת (שבאופן זה או אחר גם נשמעה מפיו עצמו):כל החדו"ת שהדפיס בקבצים שונים לא היו אלו איזה רעיון או הברקה או חשבון זה או אחר אלא היה תוצאה של עשרות שנים שחי את הסוגיה. רק אחרי שדש בה והפך בה והקיף הנושא כמה וכמה פעמים ודן עם אחרים הגיע למסקנות. כך למשל במאמר המיוחד במינו בהיקפו ובעומקו, בעניני הזמנים וזמן ר"ת הוא הסתובב עם זה "בבטן" שנים, דבר עם אחרים, בירר ודן. אחד מהת"ח הידענים בירושלים, תפס אותו עם ידיעה נידחת בשם הרעק"א. רבינו הגיב מיד " כשלמדתי הענין לפני עשרות שנים 'במקרה' הגעתי לזה, ואכן זה היה תמוה לי, והלכתי ובדקתי, ושאלתי את הרב שטרן זצ"ל מבית וגן וכו'.
וזה משל לדוגמה לאופן שהיה חי הסוגיות


פעם הסביר שהמעלה של ה"לוח" של הרב טיקוצינסקי היא שהלך להתיעץ ולדון בדבריו ושינה דברים והתחשב בהערות. אבל בתחילה שכתב הדברים מדעתו בלבד, היו הרבה הערות על דבריו, ולא כ"כ סמכו עליו.

[אראל]

איפה נדפס זה המאמר אודות הזמנים ושי' ר"ת?

[ש.י. רובין]

מן הראוי להזכיר ווארט ששמעתי מפ"ק לפני כמה שנים. הוא ביאר למה יעקב אבינו דווקא נקרא בחיר שבאבות. וזאת מפני שבמקום שאברהם היה סמל מידת החסד ויצחק הגבורה, יעקב איש תם ידע איך לשלב ב' המידות הנראות כסותרות אהדדי וכו' על זו הדרך. וראויין הדברים למי שאמרם...

[פרנקל תאומים]

הפעם האחרונה שהייתי אצל הגר"ש היתה כמדומני בשבת לפני שנה וחצי או שנתיים. תכננתי להגיע לתפילת ליל שבת ולשוחח עימו אח"כ, אך לבסוף לא אסתייע מילתא. השתתפתי בשיחה שלו אחרי סעודה שלישית ונשארתי עד אחרי תפילת מעריב וההבדלה.
להגר"ש היתה הנהגה לשמש ש"ץ בתפילות כשהוא יושב על מקומו בראש השולחן בדירתו, ורק כאשר הגיעו לקדיש ולתפילת העמידה, היה קם ממקומו וניגש אל עמוד הש"ץ במזרח בארון הספרים (עם דלתות הזכוכית הפתוחות...).
מה פשר ההנהגה הזאת?

[בן ירושלים]

איפה נדפס זה המאמר אודות הזמנים ושי' ר"ת?

קובץ שערי ציון של כולל הרב פטרובר. ה' תשמ"ח

[בן ירושלים]

בהספד על אשתו הוא הספיד שהיא אמרה לו שהיא גדולה ממנו בלשמוח בשמחה של השני (כמדומני שמפורש שם שהכוונה בעניין ילדים)

ההספד על רעייתו הרבנית ע"ה היה מיוחד מאד. הוא ממש ביטל את עצמו ביחס אליה, ועשה זאת ברבים מול קהל אלפים ובראשם אביו גדול הדור זי"ע ושאר גדולי הדור.
זכור לי בין השאר שהוא סיפר איך שכשהם הלכו ברחוב היא כל הזמן היתה מתרה בו- "אל תסתכל לצד פלוני (יש שם מראה לא צנוע), אל תסתכל לצד אלמוני". זכור לי גם שהתבטא בלשון "אני מתבייש לומר, אבל היא ממש חינכה אותי" והוא אמר את זה בהקשר לכך שהיתה מפצירה בו שעליו ללכת לשמחות של אנשים שונים, להשתתף בשמחותיהם של אנשים (או באבלם ל"ע) ולכבדם בכך וכדו'. גם תיאר כיצד היתה מדרבנת אותו להוסיף וללמוד בזמנים שונים ואמר שלפעמים היה ניגש ללמוד רק כדי לשמח אותה. היה נראה מההספד כאילו הוא מקטין את עצמו ותולה את כל גדלותו ברעייתו.
הוא התבטא שם כמדומני שלא ראה עוד אשה גדולה כמותה. הוא הספיד ארוכות וכל הזמן אמר שקשה לו לספר, אבל הוא חושש שהוא מחוייב בכך ושהוא יתבע על כך אם לא יעשה זאת.

הרבנית ע"ה אכן היתה אשה גדולה מאד, אבל ההספד שלו עליה והיכולת שלו להתבטל כלפיה ברבים ולתלות את הישגיו בה, מורה בראש ובראשונה על גדלותו המופלגת של הגר"ש זי"ע בעצמו.

בהזדמנות שמעתי מפיו שעיקר ההספד היה "ה' נתן ה' לקח" - שהדגיש את "ה' נתן".
כל מי שראה את ההתיחסות ההדדית ביניהם הרגיש עד כמה קרוב הדעת ולמעלה מזה היו שם.
נזכר עכשיו בקוריוז זעיר שמשקף המון. בדר"כ בסעודה שלישית הרבנית היתה מגישה גפילטע פיש ( וכשהיו הרבה אורחים, היתה אלופה לחלק הקציצה לכמה חלקים מבלי שזה יבלוט מדי...) ולפעמים סלט ירקות (שהיו חתוכים לחתיכות ממש גדולות. כנראה משום חשש טוחן). פעם הגישה עוד סלט והגר"ש התענין מה קרה שהוסיפה. היא הגיבה בפליאה הרי אסרו חג היום (דומני של שבועות) ולכבוד זה הוספתי. הגר"ש הביע התפעלות מהענין , והרבנית זרחה מאושר

[אראל]

מן הראוי להזכיר ווארט ששמעתי מפ"ק לפני כמה שנים. הוא ביאר למה יעקב אבינו דווקא נקרא בחיר שבאבות. וזאת מפני שבמקום שאברהם היה סמל מידת החסד ויצחק הגבורה, יעקב איש תם ידע איך לשלב ב' המידות הנראות כסותרות אהדדי וכו' על זו הדרך. וראויין הדברים למי שאמרם...

בחינה ידועה ומפורסם בספרים [ומקורו בזוה"ק]

[מעט דבש]

איפה נדפס זה המאמר אודות הזמנים ושי' ר"ת?

viewtopic.php?p=438898#p438898 [יחד עם עוד ד"ת שלו].

[דודי צח]

בהספד על אשתו הוא הספיד שהיא אמרה לו שהיא גדולה ממנו בלשמוח בשמחה של השני (כמדומני שמפורש שם שהכוונה בעניין ילדים)

ההספד על רעייתו הרבנית ע"ה היה מיוחד מאד. הוא ממש ביטל את עצמו ביחס אליה, ועשה זאת ברבים מול קהל אלפים ובראשם אביו גדול הדור זי"ע ושאר גדולי הדור.
זכור לי בין השאר שהוא סיפר איך שכשהם הלכו ברחוב היא כל הזמן היתה מתרה בו- "אל תסתכל לצד פלוני (יש שם מראה לא צנוע), אל תסתכל לצד אלמוני". זכור לי גם שהתבטא בלשון "אני מתבייש לומר, אבל היא ממש חינכה אותי" והוא אמר את זה בהקשר לכך שהיתה מפצירה בו שעליו ללכת לשמחות של אנשים שונים, להשתתף בשמחותיהם של אנשים (או באבלם ל"ע) ולכבדם בכך וכדו'. גם תיאר כיצד היתה מדרבנת אותו להוסיף וללמוד בזמנים שונים ואמר שלפעמים היה ניגש ללמוד רק כדי לשמח אותה. היה נראה מההספד כאילו הוא מקטין את עצמו ותולה את כל גדלותו ברעייתו.
הוא התבטא שם כמדומני שלא ראה עוד אשה גדולה כמותה. הוא הספיד ארוכות וכל הזמן אמר שקשה לו לספר, אבל הוא חושש שהוא מחוייב בכך ושהוא יתבע על כך אם לא יעשה זאת.

הרבנית ע"ה אכן היתה אשה גדולה מאד, אבל ההספד שלו עליה והיכולת שלו להתבטל כלפיה ברבים ולתלות את הישגיו בה, מורה בראש ובראשונה על גדלותו המופלגת של הגר"ש זי"ע בעצמו.

אכן ההספד שלו אינו נכלל בהספדים מוגזמים, כי יודעי דבר ומכריו אמרו, שיש ממש בעניין שהוא ייחס אליה את חינוכו וכל מיני אורחות חיים.
יותר מזה אקצר במקום שאסור אפילו לקצר, ואומר כי ישנם ידועי שם מתושבי גשר-החיים שבשיחים השקטים רגילים לומר מזה רבות בשנים, כי אחרי פטירתה של הרבנית ע"ה או אז חלו כל מיני שינויים בסגונונו ובהנהגתו, שינויים שמסתמא כעבור זמן קוממו עליו את העוררים בשדה הציבורי.
וכל מי שמכיר את משפחת פקשר הרחבה, את הפידאנטיות בלבוש ובהנהגה והדורה, מאשר בהחלט כי הרבנית היתה מהסוג הזה ומסתמא השפיעה עליו רבות, ברצון או שלא ברצון.
בחיצוניות למשל ראינו שינויים עין בעין - כמו הלבוש המרושל, התספורות המאוחרות, הפיאות המתבדרות, חיים של גנובתי יום וגנובתי לילה - הלא כל זה וודאי החל מאז. יתירה מכך, גם עצם מציאות האלמנות הולידה בדרך טבעי שינויים במזגו, כך מוסרים הקרובים ביותר, כולל גם בהנהגות חיים שגם הקרובים מעט ידעו וראו - כמו הריצה הרבה למקווה, כך שיש תולים את כל הנהגתו בהמשך הדרך, כפי שהחל כבר בזמן הוראתו בעד מפלגת 'תלם אמונה' כנגד כל המימסד הרבני והגדוליי הקיים, כך שהאיש 'הציבורי' שבו על כל אשר בו, ביטל ומחק את האיש הפרטי שבו, את ההכנעה האנושית.
אם כי דברי ידועי שם הנ"ל נראים לקטנים דמתא מעין חוצפה ומעט משכילות, אך יש מקומות שאומרים כגון דא בריש גלי, כמו מה שאומרים הוותיקים מחוגו של החזון איש, שאחד מהעונשים שהיו לחוג זה (והם מונים כמה), היה בהתאלמנותו המוקדמת של רבי גדליה נדל, אשר כהסתעפות מזה החל פרק חדש בחייו שהיו לו עוררים רבים ואכמ"ל. ואין הכוונה כמובן שנשתנה לגמרי, אלא שהשורשים העמוקים שבתוך נפשו התפרצו והשתחררו כשאין לו מגבלה משפחתית קבועה ונורמטיבית.

[אברהם]

אשריך שזכית לדרגות עצומות כאלו, עד שאתה מסוגל להיות רופא-נפשו הזכה של רבינו זי"ע

מסתמא ש"ס טוש"ע כבר סיימת

[נוטר הכרמים]

דודי צח (ואדום...),
אינני יודע אם מותר לספר אחר מיטתו של רבינו זי"ע בדברים אלו שאולי נמסרים בלחישה, ומן הסתם גם לא בהרהור.
זאת ועוד, בהילוך מחשבה זה תוכל לפרש כל מיני הנהגות של גדולים אחרים בשנים האחרונות, ובכגון דא חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, ואין לדבר סוף. וד"ל.

[יבנה]

העדה

ב"ה
אם אינני טועה הוא תלמידו ומקורבו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל, הלא כן? זה נשכח מתולדותיו?
אינני יודע אם דבר זה נודע לכותבים הנכבדים. אבל דבר אחד לא נודע והיא מסכת דרך ארץ או שנודע ונשכח.
הרי באוזני מהדהדות מילות ההספד הנוראיות שאמר על מרן זצ"ל על גודל בענקים על ליבו הטהור שנאמן לפניך וכו' וכו'. זה כנראה לא מסתדר לכמה אנשים.

כל עיתון מספר בשבח הנפטר לפי קהל היעד שלו, ומשמיט הדברים שלא מתאימים להם. בעדה"ח מה שהיה תלמיד של ר' שך לא מוסיף ליוקרה שלו, ובעיתונים אחרים מה שלחם מלחמות ה' לא מוסיף ליוקרה שלו, וכן ע"ז הדרך. אחוז מזה וגם מזה אל תנח ידיך.

[עושה חדשות]

שאלה צדדית,
כמה שאני נתקלתי, נראה לי שהוא לא נתן הסכמות לכל מחבר ספר, אלא רק ספרים שיש בהם טעם גדול לשבח, בירורי הלכה עמוקים, חידו"ת כהוגן, דברי אגדה עם טעם, וכד'. ולא כ'מסכימים' אחרים הנוהגים טובת עין בכל מחבר ספר. (וכמובן יש בזה פנים לכאן ולכאן, ואכמ"ל). האם זה נכון? כלומר האם היו כאלו שביקשו הסכמה ולא קיבלו, לא כי היתה איזו בעיה אלא סתם כי הספר לא מי-יודע-מה?

ועוד שאלה, לידידינו הנוטר, שלא ע"מ לקנטר,
האם ידע על שותפותך עימנו במקום הזה? הסכים, תמך, לא התנגד? או שהסתרת ממנו פן תילכד בזעמו?

[קו ירוק]

הרב דודי צח
מקביל לתקופה זו שהתאלמן מהרבנית, היה כרוך וינק מלא חפניים מהודו של מרן הגרא"מ שך, כידוע לכל מי שחי אז, וכי הוא השיבו כמים הפנים לפנים.
וברור שנוססה עליו גם רוחו בהנהגה (וממש גם באותם עובדות/פרטים שהבאת משיג ושיח השכנים..) וא"צ ל'שיחת נשים' בשביל להסביר את מהלכיו.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

דודי צח - תודה רבה על הכתיבה שלך. האופי של הת"ח הוא חלק מהאישיות שלו, והאישיות שלו הוא חלק מהדעות שלו. א"א להבדיל בין אחד להשני, ואין מושג בעולם של חכמה בלתי אם תעבור דרך נשמת אדם חי, אדם שמרגיש, אדם שיש לו טבע ונטיות. בזה שיודעים את הנטיות של הצדיקים והחכמים שבדור, אנו מבינים את דבריהם יותר.

הייתי נהנה לקרות דברים אחרים על האופי שלו, ושל חכמים אחרים. די לנו עם הסיסמאות של 'התעצמות עם התורה' וכיו"ב.

[בן ירושלים]

שאלה צדדית,
כמה שאני נתקלתי, נראה לי שהוא לא נתן הסכמות לכל מחבר ספר, אלא רק ספרים שיש בהם טעם גדול לשבח, בירורי הלכה עמוקים, חידו"ת כהוגן, דברי אגדה עם טעם, וכד'. ולא כ'מסכימים' אחרים הנוהגים טובת עין בכל מחבר ספר. (וכמובן יש בזה פנים לכאן ולכאן, ואכמ"ל). האם זה נכון? כלומר האם היו כאלו שביקשו הסכמה ולא קיבלו, לא כי היתה איזו בעיה אלא סתם כי הספר לא מי-יודע-מה?

ועוד שאלה, לידידינו הנוטר, שלא ע"מ לקנטר,
האם ידע על שותפותך עימנו במקום הזה? הסכים, תמך, לא התנגד? או שהסתרת ממנו פן תילכד בזעמו?

היה מכריז "רק לתלמידים". אבל לפעמים זה הסתיר סיבות אחרות. מקרה אחד אני מכיר שלא נתן הסכמה בגלל תוכן הספר.
ודאי היה "גברא דמיסתפינא מיניה טובא", גם בדברים שהיו עדינים יותר מאשר בזבוז כוחות וזמן כאן בפורום. מצד שני היה אומן בכוחות הנפש של כל אחד והיה רושם ש"מכיל " דברים שהיו לא תואמים את שאיפותיו וחינוכו לתלמידים. אעיז ואומר שגם אחרי מוסרו שלעיתים היה נוקב נהג בטובת עין ובחיבה יתירה גם כשלא שמעו בדיוק לדבריו הנוקבים.

[אראל]

דודי צח - תודה רבה על הכתיבה שלך. האופי של הת"ח הוא חלק מהאישיות שלו, והאישיות שלו הוא חלק מהדעות שלו. א"א להבדיל בין אחד להשני, ואין מושג בעולם של חכמה בלתי אם תעבור דרך נשמת אדם חי, אדם שמרגיש, אדם שיש לו טבע ונטיות. בזה שיודעים את הנטיות של הצדיקים והחכמים שבדור, אנו מבינים את דבריהם יותר.

הייתי נהנה לקרות דברים אחרים על האופי שלו, ושל חכמים אחרים. די לנו עם הסיסמאות של 'התעצמות עם התורה' וכיו"ב.

גם תבן גם מספוא רב עמנו
אין שום מצוה להעלות גירה ולקושש תבן אחר מיטתן של תלמידי חכמים

[נוטר הכרמים]

שאלה צדדית,
כמה שאני נתקלתי, נראה לי שהוא לא נתן הסכמות לכל מחבר ספר, אלא רק ספרים שיש בהם טעם גדול לשבח, בירורי הלכה עמוקים, חידו"ת כהוגן, דברי אגדה עם טעם, וכד'. ולא כ'מסכימים' אחרים הנוהגים טובת עין בכל מחבר ספר. (וכמובן יש בזה פנים לכאן ולכאן, ואכמ"ל). האם זה נכון? כלומר האם היו כאלו שביקשו הסכמה ולא קיבלו, לא כי היתה איזו בעיה אלא סתם כי הספר לא מי-יודע-מה?

ועוד שאלה, לידידינו הנוטר, שלא ע"מ לקנטר,
האם ידע על שותפותך עימנו במקום הזה? הסכים, תמך, לא התנגד? או שהסתרת ממנו פן תילכד בזעמו?

על אחרון ראשון, לא ידע, וגם לא הסתרתי. ודוק.
בענין ההסכמות לספרים, שמעתי מפיו כ"פ, שכעיקרון נתן הסכמות רק לתלמידים, אלא שההגדרה של 'תלמיד' אצלו היתה מאוד רחבה. כל מקבל השפעה נחשב לתלמיד.
היתה הנהגה מקילה עם קרובי משפחה, 'ומבשרך אל תתעלם'.
גם מולי"ם ומהדירי ספרי קדמונים וכד' זכו להסכמות.
בתוך מעמקי היגון שלי, אני מצר גם על כך שמחמת המורא הגדול, לא קבלתי ממנו שום הסכמה בכתב, למרות שדבר עמי פ"א בזה. לא העזתי להגיש בפניו ספר כשלא היה בדעתי להוציאו מיד.

[מעט דבש]

מודעה מהגרש"א על מנגינת קינת 'אלי ציון ועריה':
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=292682#p292682

[גן הירק]

דודי צח - תודה רבה על הכתיבה שלך. האופי של הת"ח הוא חלק מהאישיות שלו, והאישיות שלו הוא חלק מהדעות שלו. א"א להבדיל בין אחד להשני, ואין מושג בעולם של חכמה בלתי אם תעבור דרך נשמת אדם חי, אדם שמרגיש, אדם שיש לו טבע ונטיות. בזה שיודעים את הנטיות של הצדיקים והחכמים שבדור, אנו מבינים את דבריהם יותר.

הייתי נהנה לקרות דברים אחרים על האופי שלו, ושל חכמים אחרים. די לנו עם הסיסמאות של 'התעצמות עם התורה' וכיו"ב.

בעבר כתבתי (וגם אחרים) באשכול אחר כמה ניתוחים מעניינים על ת"ח א' שנפטר לא מזמן, ומשום מה הקולות היחידים שקיבלנו היו שאגות גיוואלד של 'החרם תחרימם עד השמדם' וכהנה לרוב.
בעיקר מצד אלו שמכריזים על עצמם כעל אנשים שכלתנים (וגם יודעי דת להבין 'רוח התורה' - רגשת ליבם מורה ובא להכריע באיסורים והיתרים כפי אשר יגיד להם מקלם. או יותר נכון - כפי שיותר נראה לחברותא דילהו, הלא הוא 'הספר המכורך של זמנינו' - המחשב) ודו"ק.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

אכן, גם שם לא היו הדברים נכונים. אם רוצים להתעלות מעל המחלוקת, תתעלו לגמרי. גם המחיקה חלק מהמחלוקת היא, וראוי לגינוי.

[גן הירק]

מודעה מהגרש"א על מנגינת קינת 'אלי ציון ועריה':
viewtopic.php?p=292682#p292682

אגב ענייני מנגינות כמדומה שהיה נוהג לעורר כי את הקפות ה'הושענות' צריכים לערוך בשמחה עצומה, ולא כפי שרבים טועים (ולכן האבל אינו מקיף).

[משולש]

מודעה מהגרש"א על מנגינת קינת 'אלי ציון ועריה':
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=292682#p292682

לאחר מכן היה הסרטה של הביצוע שלו בפועל בישיבה באותו ת"ב. איני מוצאו כרגע.

[נוטר הכרמים]

מודעה מהגרש"א על מנגינת קינת 'אלי ציון ועריה':
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=292682#p292682

אגב ענייני מנגינות כמדומה שהיה נוהג לעורר כי את הקפות ה'הושענות' צריכים לערוך בשמחה עצומה, ולא כפי שרבים טועים.

אכן, והיה מרקד ממש בשמחה עצומה סביב הבימה בהושענות, אשרי עין ראתה.
היה לו טעם והבנה מיוחדת במנגינות (ובמה לא?). היו שנים שניגש בתפילת 'גשם' והיה מדייק במנגינת הקדיש לפני מוסף, דלא ליתי לאיחלופי בקדיש של ימים הנוראים לפני מוסף. אין מצויים הבקיאים בזה.

יש לי הרבה להגיב ולהעיר על כל הזוטות במהלך האשכול, אבל כיון דאיפליג איפליג.

[קרית מלך]

הנני חוזר אל הראשונות, הקובץ של הרב הנוטר שיחי' מיוחד במינו בכך שלא הלך בדרכם של הסופרים למיניהם המתארים את גדולי ישראל בשבלונה ידועה מראש, הכותב העלה דברים נפלאים ומופלאים והשכיל לתאר כמה אנפי בדמותו הגדולה של רבינו זצוק"ל, ומודים דרבנן היינו שבחייהו, המשך הכתיבה והפרסום [לכה"פ במסגרת זו, אני משער שכותבי העיתונות אינם אוהבים סגנון זה...] הוא מצוה גדולה עד מאד, לעלות בהר ולנגוע בקצהו!

[גן הירק]

היה לו טעם והבנה מיוחדת במנגינות (ובמה לא?). היו שנים שניגש בתפילת 'גשם' והיה מדייק במנגינת הקדיש לפני מוסף, דלא ליתי לאיחלופי בקדיש של ימים הנוראים לפני מוסף. אין מצויים הבקיאים בזה.

וכחזן דמתא מן הסתם מר הסכית ושמע והוא מן ה'אינן מצויין'...

[מעט דבש]

אגב ענייני מנגינות כמדומה שהיה נוהג לעורר כי את הקפות ה'הושענות' צריכים לערוך בשמחה עצומה, ולא כפי שרבים טועים.

אכן, והיה מרקד ממש בשמחה עצומה סביב הבימה בהושענות, אשרי עין ראתה.

viewtopic.php?p=307474#p307474
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=579038#p579038

[דורשי יחודך]

רשימות שרשמתי אתמול והיום, אשמח לביקורת עניינית, הערות והוספות.

ייש"כ עצום הרב נוטר הכרמים על העלאת הדברים הנפלאים, כבר עברתי עליהם אך צריך לשנות ולשלש את הדברים כדי להפנימם היטב...

איזו הערות שעלו לי:

א] בענין החשבת רבינו את שיעורו: בלמדי בישיבה בשנת תשס"א עלה הצד שאאלץ לחזור לחו"ל, באתי להתעייץ עם רבינו, תוך כדי הדברים אמר "נו, גם באמריקה יש תורה..." אך מיד הוסיף "אין שם שיעורים כמו פה", כשהיה ברור שכוונתו לשיעור שלו זצ"ל. עניתי מיד "אין הכי נמי". רבנו הגיב כדרכו בבדיחותא "אם אני אומר, מילא, אבל אם אתה מסכים זה כבר משהו אחר"... תיכף ומיד סיפר שר' אריה לוין זצ"ל נסע ללמוד אצל הגרב"ב זיע"א, ולא אסתייע מילתא והוצרך ליסוע משם, ואמר לו הגרב"ב "כל הפורש ממני כפורש מן החיים". והכל באותו הקשר של המדובר על שיעורים שלו זצ"ל.

כמו"כ במה שכתבתם שראה רבינו את שיעורו כמעמד מסירת התורה, זכרוני במכתב שתלה על דלת בית המדרש פעם, שכינה את השיעור "מעמד התורה". לא רק מעמד מסירת התורה, אלא "מעמד התורה".

(הסתפקתי אם לרשום בכלל, אך בזמנו היה פיגוע רח"ל בשעה שבדרך כלל היה השיעור, והתהלכה שמועה שרבינו אמר שהיה בדעתו לומר שיעור אותו יום אך לא אסתייע מילתא, ואילו היה אומר את השיעור לא היה הפיגוע... אך לא שמעתי מפיו ואיני לוקח על זה שום אחריות. האם ידוע לכם משהו על זה?)

ב] בענין שהיה רבינו שם דגש על העיון ואומר שזהו העיקר. מעניין שבבחרותי (באחת מלילי שבת בחורף תשנ"ט) אמר לי שצריך "לסיים את הש"ס כמה שיותר צעיר", ושאח"כ יש לברר ולעיין ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. והיתה המשמעות שכך סבר באופן כללי, ולא שאומר כן לי במיוחד.
בהיותי אברך צעיר שאל אותי "נו, סיימת כבר את הש"ס? יתבעו את זה ממך!" (לצערי עדיין לא קיימתי את דבריו...)
כמו כן פעם גער ונזף בי -לעיני אחרים - בהיותי אברך צעיר על איזו ידיעה שלא ידעתי, וחרה לו מאד על זה ולא אבה להמשיך את השיחה בלימוד שעמדנו באמצעה.

ואולי שייך לזה מה שכתבתם שלכל אחד ואחד חינך בדרכו שלו, והבן.

וראה בהסכמת רבינו לספר "כרם יהושע" לגאון הנודע ר' יהושע כהן שליט"א, דברים מאד מעניינים.

ג] בענין מה שכתבתם על תביעתו מעצמו ובד בבד ההתחזקות בלשמוח בחלקו, אולי מן הענין הוא לספר מה שפעם אחת בבחרותי יצאתי בסוף סדר מוסר להתכונן לתפילת מעריב, בחזרתי פגשני בכניסה לבית המדרש וחשב שהנה אני מגיע בלי שהייתי בסדר מוסר, שאל אותי "למדת מוסר, הרב פלוני?" עניתי בחיוב, אך כמדומה שהרגיש כבר צורך לומר משהו, פטור בלי כלום אי אפשר..., ומיד אמר בהתרגשות "אבל בשמחה!!" ואז סיפר בשם החזו"א שירמיה הנביא הרי כתב מגילת איכה ברוה"ק, ואיתא שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כנראה שהמרירות והתוגה לא היו סתירה לשמחה כו', ושה"ה שהמוסר צריך להיות מתוך שמחה.