מסכת סנהדרין - הערות בגמרא ורש"י

[שמואל דוד]

תניא ר' מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה אמר ר' יהושע וכי אפשר לומר כן אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה הקב"ה נותן לו מלא עומסו לעולם הבא והכתיב שמים בזרת תכן "ואתה" אי אומר כן איזו היא מדה מרובה מדת טובה מרובה או מדת פורענות

עיין הגהות הגר"א וז"ל "א"ל ר"י ואתה" ולא הבנתי כוונתו, ואם כוונתו שאין זה מדברי ר"י אלא רבי מאיר השיב כן (וכן מבואר במהרש"א) א"כ הול"ל א"ל ר"מ ואתה, וצ"ע בזה

[שמואל דוד]

סנהדרין ק: רש"י ד"ה דלא לבעול שלא כדרכה - דאין הגון לאדם לשנות את דרכו "והיינו דקאמר מאודניה"

לא הבנתי כוונת רש"י בזה.
שו"ר בספר בארות המים מש"כ בזה ואשמח בביאור דבריו.

בארות המים (שטגר)

Screenshot_20171130-093852.png (78.65 KiB) נצפה 12065 פעמים

[שמואל דוד]

ברש"י מזומנת לפורענות שתמר נתחייבה שריפה ומתו שני בניו.
ויש להעיר, חדא, דהיה לו לרש"י להקדים מיתת בניו לחיוב שריפה.
ועוד קשה שהרי תמר לא נשרפה וא"כ מדוע הוי עת מזומנת לפורענות.

[אותה אבקש]

ברש"י מזומנת לפורענות שתמר נתחייבה שריפה ומתו שני בניו.
ויש להעיר, חדא, דהיה לו לרש"י להקדים מיתת בניו לחיוב שריפה.
ועוד קשה שהרי תמר לא נשרפה וא"כ מדוע הוי עת מזומנת לפורענות.

לכאורה עצם חיובה בשריפה.

[שמואל דוד]

באמת כן מדויק ברש"י כמו שכתבת ועיין יד רמה

[אותה אבקש]

ויתכן לומר שכיון ופורענות דתמר היתה רק לזמן קצר ע"כ כתב רש"י מן הקל אל החמור,
דהא דמתו שני בניו הוי פורענות עולם ודו"ק.

[שמואל דוד]

אפשר,
ועיין ישבב סופר שהעיר בהנ"ל וע"ע בעבודת דוד

[שמואל דוד]

סנהדרין קט.

יתמא בר ארמלתא
לכאורה כפל לשון הוא וצע"ק

[שמואל דוד]

הערות ברש"י קט:

א) בד"ה דעבר במברא- שהמעברות שלהם מימיו עזין כו'
אשמח בביאור כוונת דברי קדשו.

ב) בד"ה זייפא - ומצלי דין
צ"ע מה הוסיף בזה על דברי הגמרא.

ג) בד"ה ואתא אליעזר - עבד אברהם.
הנה הגמרא בדף קט כתב כמה פעמים אליעזר עבד אברהם וכאן כתב הגמרא אליעזר סתם וא"כ מובן מדוע פירש רש"י כן. (שו"ר שכ"כ משמר הלוי)
אולם יש לעיין מדוע הגמרא לא כתב עבד אברהם כאן וצע"ק.

ד) בד"ה כי רבה-על עסקי ריבה.
צ"ע מה הוסיף בזה על דברי הגמרא.

אשמח בתגובות.

[בברכה המשולשת]

סנהדרין קט.

יתמא בר ארמלתא
לכאורה כפל לשון הוא וצע"ק

לחזק עניין העוולה

[שמואל דוד]

ייש'כ גדול

חכ"א שליט"א כתב לי ששייך יתמא בר אלמן ודו"ק

[בקרו טלה]

הערות ברש"י קט:
ב) בד"ה זייפא - ומצלי דין
צ"ע מה הוסיף בזה על דברי הגמרא.
אשמח בתגובות.

הרבה פעמים רש"י מתכוין לומר איך הגירסא [גם ללא ה"ג]

[שמואל דוד]

ייש'כ גדול

[ביקורת תהיה]

צט, א

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר עָלֶיהָ, דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ, דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.

ויש להבין, משכחהּ מחמת מאי?
ודוחק לומר שמשכחהּ מחמת שאינו חוזר עליה, דאם כן, היינו דרבי יהושע בן קרחה.
אלא נראה, שהכוונה שלומד תורה בחוסר־ענין, ומתוך שאינו מוצא ענין בתלמודו, עד מהרה הוא משכחו.

[ביקורת תהיה]

ק, א

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי? מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ.

מפרש הרמ"ה: מפני מה נענש גיחזי לטרדו מן העוה"ב (ודלא כיש מפרשים שהכוונה על עונש הצרעת).
וראיה לפירושו, דלהלן אומר רבי יוחנן גופו לשון זה עצמו על אודות ירבעם: מפני מה נענש? מפני שהוכיח את שלמה ברבים.
ופירושא דמילתא הוא כמו שפירש רש"י בפרק שני דיומא על דברי רב 'מפני מה נענש שאול, מפני שמחל על כבודו', וזה לשונו:

נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל. לָבוֹא לִידֵי דָבָר שֶׁעָלָיו נִטַּל מִמֶּנּוּ מַלְכוּת:

וכיוצא בזה הכי: מפני מה נענשו גיחזי וירבעם לבוא לידי דבר שעליו נטרדו מן העולם הבא?

[ביקורת תהיה]

קא, ב

'נְבָט' - שֶׁנִּבַּט וְלֹא רָאָה.

'ניבט' – משמעו שׂם מבט, הסתכל; בשונה מ'הביט', שמשמעו התבונן.
כלומר, הסתכל אך לא התבונן. כדלהלן.

נְבָט רָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מֵאַמָּתוֹ. הוּא סְבַר אִיהוּ מָלֵךְ, וְלָא הִיא, יָרָבְעָם הוּא דִּנְפַק מִנֵּהּ.
אֲחִיתֹפֶל רָאָה צָרַעַת שֶׁזָּרְחָה לוֹ עַל אַמָּתוֹ. הוּא סְבַר אִיהוּ מָלֵךְ, וְלָא הִיא, בַּת שֶׁבַע בִּתּוֹ הוּא דִּנְפַק מִנָּהּ שְׁלֹמֹה.

השנים חזו את האות המבשר מלכות, אך לא שמו אל לב את הסמל שמסמל מקום הופעת האות. והיינו 'ניבטו ולא ראו'.

[ביקורת תהיה]

קא, ב

מַאי 'וַיִּוָּעַץ'? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, אָמַר לְהוּ: חָתְמִיתוּ עַל כֹּל דְּעָבֵדְנָא? אָמְרוּ לֵהּ: הִין!

רש"י מפרש, שמטרת כינוס האספה היתה: אישור העמדת העגלים.
אך מהמשך דברי רב יהודה (אָמַר לְהוּ: מַלְכָּא בָּעֵינָא לְמִהְוֵי) משמע לכאורה, שהיה זה בעת התכנסות העדה להמליכו על ישראל, והחתימה היתה על כתב הכנעה בלתי מסויגת, עד כדי ציות לעבוד ע"ז.
והיינו 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב', כלומר, בהסתמך על התמיכה המלאה של המועצה עשה עתה את עגלי הזהב.

[אהרן תאומים]

קא, ב

'נְבָט' - שֶׁנִּבַּט וְלֹא רָאָה.

'ניבט' – משמעו שׂם מבט, הסתכל; בשונה מ'הביט', שמשמעו התבונן.
כלומר, הסתכל אך לא התבונן. כדלהלן.

נְבָט רָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מֵאַמָּתוֹ. הוּא סְבַר אִיהוּ מָלֵךְ, וְלָא הִיא, יָרָבְעָם הוּא דִּנְפַק מִנֵּהּ.
אֲחִיתֹפֶל רָאָה צָרַעַת שֶׁזָּרְחָה לוֹ עַל אַמָּתוֹ. הוּא סְבַר אִיהוּ מָלֵךְ, וְלָא הִיא, בַּת שֶׁבַע בִּתּוֹ הוּא דִּנְפַק מִנָּהּ שְׁלֹמֹה.

השנים חזו את האות המבשר מלכות, אך לא שמו אל לב את הסמל שמסמל מקום הופעת האות. והיינו 'ניבטו ולא ראו'.

או גם אפשר שעל מקום זה לא מסתכלים ובודאי לא מתבוננים

[אהרן תאומים]

קא, ב

מַאי 'וַיִּוָּעַץ'? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, אָמַר לְהוּ: חָתְמִיתוּ עַל כֹּל דְּעָבֵדְנָא? אָמְרוּ לֵהּ: הִין!

רש"י מפרש, שמטרת כינוס האספה היתה: אישור העמדת העגלים.
אך מהמשך דברי רב יהודה (אָמַר לְהוּ: מַלְכָּא בָּעֵינָא לְמִהְוֵי) משמע לכאורה, שהיה זה בעת התכנסות העדה להמליכו על ישראל, והחתימה היתה על כתב הכנעה בלתי מסויגת, עד כדי ציות לעבוד ע"ז.
והיינו 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב', כלומר, בהסתמך על התמיכה המלאה של המועצה עשה עתה את עגלי הזהב.

הדיוק בדברי רש"י שממנו עולה תמיהתך, יתכן אבל חשוב לזכור שרש"י בפרק חלק יש אומרים שאינו מרש"י ויש אומרים וכך זה נראה גם בעיני המתבוננים לעומק שלרש"י בפרק חלק התווספו חלקים מהריב"ן הוא ממישהוא אחר מנכנדיו/מהראשונים

[ביקורת תהיה]

חשוב לזכור, שהפירוש בפרק חלק יש אומרים שאינו מרש"י.

הס כי לא להזכיר!
אמנם יש בו תוספות מאוחרות, ואף גוף הפירוש נכתב על ידי תלמיד; אך הכל מאמינים, כי תורתו של רש"י הוא, החל ברבינו מאיר הלוי (שמעתיק רבות ב'יד רמה' מתוך פירוש זה בנוסח 'פירש רבנו שלמה'), דרך מרן ומורם (שמביאים מפירוש זה דברים להלכה בשם רש"י), עד רבינו משה פיינשטיין (שטוען ב'אגרות משה' שיש להחמיר בשירת פסוקים מן המקרא, משום שיש לחשוש לשיטת רש"י).

[אהרן תאומים]

יי"כ לא ידעתי , מה שידעתי כתבתי אף שאני בעצמי הרגשתי שיש מקומות בתוך הפירוש שהם יותר לשון רש"י ויש פחות ויש גם סתירות בתוך מסכת סנהדרין שיכולים להיות מוסברות שהם תוספת מאוחרת על גוף פירושו של רש"י בכל אופן החכמת אותי, והמעניין הוא (אמנם לא במדור זה מקום הפולמוס לכך) מה סוברים הנ"ל לגבי רש"י בתענית ובעוד

[ביקורת תהיה]

יש גם סתירות בתוך מסכת סנהדרין.

אדרבה! זהות זועקת. לדוגמה, סימני בגרות, שלרש"י שיטה יחידתא בכך, והיא מופיעה הן בפרק ארבע מיתות והן בפרק חלק.
בפרק ארבע מיתות: 'נַעֲרָה' - מִשֶּׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיִּרְבֶּה שָׁחֹר עַל הַלָּבָן.
בפרק חלק: 'נַעֲרָה' - מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיִּרְבֶּה שָׁחֹר עַל הַלָּבָן, הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת.

[ביקורת תהיה]

קג, א

עַד כָּאן בֵּרְכוֹ אָבִיו, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ.
עַד כָּאן בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ שְׁכִינָה.

מבואר כאן דלא כדברי רש"י בכמה מקומות, כי מזמור זה משה רבינו אמרו. וצ"ע.

[ביקורת תהיה]

קד, ב

'כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ'. אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: עֲשָׂאוּנִי כְּעוֹבְרֵי עַל דָּת (שֶׁדָּנַנִּי בְּאֵשׁ כִּסְדֹם); דְּאִלּוּ בִּסְדֹם כְּתִיב 'וַייָ הִמְטִיר עַל סְדֹם', וְאִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּתִיב 'מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה' וְגוֹמֵר.

פירוש, 'לוֹא אֲלֵיכֶם' כמו 'הֲלוֹא אֲלֵיכֶם'. כלומר, הן נדמיתי אליכם, אנשי סדום.

[יתר10]

יצויין לגירסת כת"י מינכן ועוד, וכ"ה ביד רמ"ה. שלא עשאוני כעוברי על דת.

[ביקורת תהיה]

גירסת כת"י מינכן ועוד, וכ"ה ביד רמ"ה: שלא עשאוני כעוברי על דת.

ופירוש המאמר לגירסא זו: לא נדמיתי אליכם, אנשי סדום, אלא גדל ענשי מענשכם; דאילו בסדום הומטרה אש על העיר, ואילו בירושלים שולחה אש בעצמות.

[ביקורת תהיה]

קד, ב

מִי מְנָאָן? אָמַר רַב אָשֵׁי: אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה מְנָאוּם.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּקְשׁוּ לִמְנוֹת עוֹד אֶחָד.
בָּאָה דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִשְׁתַּטְּחָה לִפְנֵיהֶם, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ.
בָּאָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְלִחֲכָה בְּסַפְסְלֵיהֶם, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ.
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: 'חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים', וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ.
חָזְרָה וְאָמְרָה לָהֶם: 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה'.
דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת הָיוּ אוֹמְרִים: כֻּלָּן בָּאִין לָעוֹלָם הַבָּא.

מהלך הדברים, כפי הנשמע לערלות אזני:
א. אנשי כנסת הגדולה – הם שחרצו את דינם של האישים המנויים במשנתנו לאבדון.
ב. בדעתם היה לשרש גם את שלמה מחיי העוה"ב, אך כוונתם זו לא באה לכלל מעשה, כדלהלן:
ג. תחלה נראתה להם דמות דיוקן אביו, המתחננת בפניהם על נפש בנו, אך לא שתו לבם למראה.
ד. שוב נשלח להם אות משמים, כי דעת בי"ד של־מעלה אין נוחה מכך, ולא שתו לבם גם לזאת.
ה. הוסיפו ושלחו להם בבת־קול דברי סנגוריא על שלמה, אך ללא הועיל.
ו. חזרו והביעו בבת־קול התנגדות נחרצה לרעיון, או־אז נסוגו בהם מכוונתם.
ז. בסופו של דבר, ניתנה לכולם חנינה מאת מלך המשפט; הוא נשא את עוונם, וחלק להם איש איש חלקו בעולם הבא. כך דרשו דורשי הרשומות ממקרא בספר תהלות.
כעין מאמר רשב"י כלפי מנשה: 'עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה, מִפְּנֵי מִדַּת הַדִּין' (מִדַּת הַדִּין הָיְתָה מְעַכֶּבֶת שֶׁלֹּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי מְנַשֶּׁה בִּתְשׁוּבָה, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ וּפָשַׁט יָדוֹ וְקִבְּלוֹ בְּלֹא יְדִיעַת מִדַּת הַדִּין).

[ביקורת תהיה]

קז, ב

רש"י: 'וַיִּפְצַר בּוֹ' - גֵּחֲזִי:

viewtopic.php?f=46&t=47738&p=652132#p652132

[ביקורת תהיה]

קז, ב

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים, נַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה מְצֹרָע, אֲמַרָה לֵהּ הַהִיא רָבִיתָא דְּאִשְׁתְּבַאי מֵאַרְעָא יִשְׂרָאֵל: אִי אָזְלַת לְגַבֵּי אֱלִישָׁע, מַסֵּי לָךְ. כִּי אֲתָא, אֲמַר לֵהּ: זִיל טְבֹל בְּיַרְדֵּן. אֲמַר לֵהּ: אַחוּכֵי קָא מְחַיְּכַת בִּי?! אָמְרִי לֵהּ הַנְהוּ דַּהֲווּ בַּהֲדֵהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִנָּהּ? זִיל נַסִּי! אֲזַל וּטְבַל בְּיַרְדְּנָא, וְאִתַּסִּי. אֲתָא, אַיְתִי לֵהּ כָּל הָנֵי דִנְקִיט, לָא צְבָא לְקַבּוּלֵי מִנֵּהּ. גֵּחֲזִי אִפְּטַר מִקַּמֵּהּ אֱלִישָׁע, אֲזַל, שְׁקַל מַאי דִּשְׁקַל וְאַפְקֵד. כִּי אֲתָא, חַזְיָהּ אֱלִישָׁע לְצָרַעַת דַּהֲוָה פָּרְחָא עִלָּוֵה רֵישֵׁהּ, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִטֹּל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים?!

הדעת נותנת, כי החלק המוקטן – קטע חיצון הוא שנשתרבב לפנים, לתוך דברי רבי יצחק. הרי המקבילה בפרק בתרא דסוטה:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בִּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִטֹּל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים?!

[ביקורת תהיה]

קח, ב

תַּנְיָא. מֵימֵי הַמַּבּוּל קָשִׁים כְּשִׁכְבַת זֶרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל'.

מאן דמתרגם לי ברייתא דא, מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא.

[לבי במערב]

ומי סני פירש"י שעל־אתר?

[ביקורת תהיה]

ומי סני פירש"י שעל־אתר?

עיקר הקושי, כמובן, הוא סיפא דברייתא: שנאמר 'נכון למועדי רגל'; כיצד מתפרש המקרא?

[אהרן תאומים]

העונשים מוכנים למועדי רגל שזה לשון מעודנת למנאפים ברגל

[ביקורת תהיה]

יישר! אלא שיש לומר: 'העונש מכוּון', כלומר: ש"ז כנגד ש"ז.

[ביקורת תהיה]

קח, ב

אָמַר לָהֶם (נח לאנשי דור המבול): הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיכֶם אֶת הַמַּבּוּל. אָמְרוּ: מַבּוּל שֶׁל מָה? אָמַר לָהֶם: הוּא מֵבִיא מִבֵּין עִקְּבֵי רַגְלֵיכֶם! שֶׁנֶּאֱמַר 'נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל'.
פירוש רש"י בלשון ראשון: 'מִבֵּין עִקְּבֵי רַגְלֵיכֶם' - בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלָּכֶם יָכוֹל לִמְחוֹת אֶתְכֶם.

ותימה לפירושו: מאי 'עקבי' דקאמר?
ברם, לבתר דחברין אנהרינהו לעיינין, ד'מועדי רגל' אלו המנאפים ברגליהם, אתנהיר נמי פירושא דרש"י. חן חן לו!

[ביקורת תהיה]

קט, א

אָמַר רַב יְהוּדָה: 'רָעִים' בְּגוּפָן, 'וְחַטָּאִים' בְּמָמוֹנָם.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: 'רָעִים' בְּמָמוֹנָם, 'וְחַטָּאִים' בְּגוּפָן.

נראה, כי לדעת תנא דמתניתא, אנשי סדום - צרי עין ומואסי הצדקה היו, אבל לא אנשי חמס; והואיל וכן, הרעה שעשו בגופם עלתה בחומרתה על הרעה שעשו בממונם.
וכן יחזקאל הוא אומר: 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה; וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי, וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי'. לא זו שלא החזיקה יד עני ואביון, אף זו שעשתה תועבה לפני.
אמנם לדעת רב יהודה, אף אנשי חמס היו, וכדדרשינן עלייהו לקמן קראי דאיוב: 'גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ'. 'חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ, יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה'. 'חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים, יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ, לֹא יָדְעוּ אוֹר'. והואיל וכן, חומר ברעה שעשו בממונם מברעה שעשו בגופם, כדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: דּוֹר הַמַּבּוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל, וְלֹא נֶחְתַּם עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּינָם עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגָזֵל.

[לבי במערב]

וי"ל דלדעת ר"י - זו ואצ"ל זו קאמר יחזקאל נביאה.

[אגב, לענין ההערה הקודמת: שמא אפ"ל בדא"פ, שמשום הך קושיא (דמאי שיאטי' ד'רגל' הכא) נקט רש"י פירושו הב', אלא שהראשון מעלתו - דעל־פיו מבוארת שייכות המימרות (שעל אותו הפסוק) זל"ז].

[ביקורת תהיה]

קי, א

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ - כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה'.

וצ"ת, הרי באמת הטיחו דברים גם כלפי שכינה, ואמרו: 'לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר'.
ואפשר שרבי אבהו מסורת דורש, וכתיב 'לָמָה הֶעֱלִיתָנוּ'.

[עזריאל ברגר]

קי, א

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ - כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה'.

וצ"ת, הרי באמת הטיחו דברים גם כלפי שכינה, ואמרו: 'לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר'.
ואפשר שרבי אבהו מסורת דורש, וכתיב 'לָמָה הֶעֱלִיתָנוּ'.

ושמא למד מההיקש.

[יתר10]

ורבינו מאיר הלוי פירש "וכי תעלה על דעתך שישראל מהרהרין אחר שכינה אלא מתוך שהרהרו אחר משה מעלה עליהם הכתוב כאלו דברו בשכינה ובמשה. ד"א אי ס"ד דאחר שכינה הרהרו למה להן להרהר אחר משה כלום מתרעמין על העבד שעשה מצות רבו" ע"כ.