האם בי"ד יכול לכוף לפשרה?

[יהושעבנמי]

האם בי"ד יכול לחייב לבע"ד להסכים על פשרה, א"כ מה הסברא, ואם לא איך בי"ד יכולים להוציא סירוב בזמן שהם לא מוכנים לדון דין, וכן האיך יכולים לחייב הנתבע לשלם לבי"ד, בשלמא אם הם מוכנים לדון דין והבע"ד רוצה פשרה יכולים לומר אם אתה רוצה פשרה תשלם, אבל כיון שהם לא מוכנים לדון דין האיך יכולים לחייב.

[בברכה המשולשת]

יש ע"ז תשו' בצי"א
ויעויין בהרחבה בספרו של הגאון רבי יועזר אריאל

[יהושעבנמי]

יש ע"ז תשו' בצי"א
ויעויין בהרחבה בספרו של הגאון רבי יועזר אריאל

למה אתה לא מציין באיזה חלק ואיזה סימן.

[אוצר החכמה]

מסתמא בגלל שהוא כותב מזכרון ואת זה אינו זוכר.
אם תמצא תעלה בבקשה לכאן כי השאלה ששאלת מטרידה וצריכה תשובה.

[אריה מרדכי]

מצו"ב בזה תשובות בענין מכמה מקומות מכתביי, וכן ממו"ר הגר"מ שפרן שליט"א.

[יהושעבנמי]

מצו"ב בזה תשובות בענין מכמה מקומות מכתביי, וכן ממו"ר הגר"מ שפרן שליט"א.

מה שמובא בשם הרב אלישיב שאפשר לכוף לפשרה תמוה, כידוע שאצל הרב אלישיב התשובה היה לפי נוסח השאלה כך שקשה לסמוך על מה שאומרים בשמו ולכן יש סתירות בשמו לרוב כידוע, ומסתמא כוונתו היה כשהבע״ד מסרב לכל סוג של פשרה גם מה שמותר לבי״ד על פי דין, וכן פסקו של הציץ אליעזר תמוה, והדמיון למנהג הסוחרים לא דמי אלא כי אוכלא לדנא, שבמנהג הסוחרים אנו אומרים שכל המסחר הוא על דעת המנהג, ומה זה קשור למנהג הבתי דינים שבין הביתי דינים ובין הבע״ד רוצים בפשרה בדרך כלל ולכן נהגו בפשרה, אבל אם ימצא בע״ד חריג שאינו רוצה בפשרה וכי נאמר שאדעתא דהכא נחית לעסקו לדון בפשרה בספיקות, ומה נאמר בנזיקין וכדומה שלא שייך אדעתא דהכי נחית, ומה שכתוב בסימן יב זה כשהדין לא יכול להתברר אבל במקום שרק בי״ד הזה אינו יכול לברר הדין ואילו היו שואלים בגדולים מהם היו יכולים לברר לא שייך זה.

[בברכה המשולשת]

מצ"ב מה שכתב בזה הרה"ג דניאל כ"ץ שליט"א

[כמעיין המתגבר]

בזה"ז ממילא אין נפק"מ, כי כולם פועלים על פי שטר בוררות, ובו מוזכר (לכל הפחות בשטרות המצויים) שהדיין יכול להחליט על פשרה.

[יהושעבנמי]

בזה"ז ממילא אין נפק"מ, כי כולם פועלים על פי שטר בוררות, ובו מוזכר (לכל הפחות בשטרות המצויים) שהדיין יכול להחליט על פשרה.

דבריך אינם מובנים, האיך זה שכולם פועלים ע"פ שטר בוררת נותן היתר לדיינים לכוף על פשרה?

[עבד הזמן]

יש תשובת הציץ אליעזר (שאיני זוכר מקומה) שבה מביא מהשו"ת של בעל לבושי שרד, שא"א לכוף על פשרה.
ובדידי עובדא שעזרתי ליהודי נתבע בבי"ד החשוב של בני ברק, והלה טען שאינו מוכן לחתום על פשרה (ובפרט שאאל"ט הנוסח שם הוא גם הסכמה לטעות) ושלחתי עבורו את הדברים האלו, ולא קיבל הלה תגובה על כך עד היום. (הסיפור היה לפני כמה שנים טובות)

[זנב לאריות]

ברוח ימי אדר המתקרבים [ואולי צריך להעביר את זה לאשכול של מילי דבדיחותא]

ספרו שהגיע תייר לב"ב וביקש לתור את העיר, דא עקא שהוא רצה לשלם למי שיראה לו את העיר וכל מחמדיה רק 100 דולר, וכולם סירבו עד שהגיע אחד שדרש בתחילה 500 דולר, אמנם אחר התעקשות התייר הסכים הלה ל100 דולר, ואז החל הסיור.
כמובן התחילו בגבעת הישיבה עבור ברחוב רשב"ם, חזו"א 5 רח' רב אסי, סלבודקה, ביהמ"ד "ירחי כלה" וכ' וכו', כשהסתיים הסיור הגיע שעת התשלום דרש ה"מדריך טיולים" 1000 דולר נזדעק התייר הלא סכמנו על 100 דולר והלה התעקש והכחיש ועוד טענות משונות שזה בלבו ובלב כל אדם ואנ"ס וכו' וכו' עד שהלכו לבי"ד והם מיד הורו על "פשרה" בלית ברירה הוציא התייר 500 דולר ונתן לו בפנים חמוצות לכשיצאו מבי"ד מיד החזיר לו ההוא 400 דולר, לשאלת התייר מה קרה כאן, ענה לו רק רציתי להראות לך עוד משהו בבני ברק....

[מבורך]

אשמח אם מישהו יעשה לי סדר
מתי צריך להגיע לפשרה?
האם במקרה שיש לי שט"ח שפלוני חייב לי גם צריך?
וא"כ מה אמורים לעשות אם אינו מוכן וכנ"ל

[בברכה המשולשת]

אשמח אם מישהו יעשה לי סדר
מתי צריך להגיע לפשרה?
האם במקרה שיש לי שט"ח שפלוני חייב לי גם צריך?
וא"כ מה אמורים לעשות אם אינו מוכן וכנ"ל

יעויין בהרחבה במאמר שצירפתי לעיל

[יהושעבנמי]

יש תשובת הציץ אליעזר (שאיני זוכר מקומה) שבה מביא מהשו"ת של בעל לבושי שרד, שא"א לכוף על פשרה.
ובדידי עובדא שעזרתי ליהודי נתבע בבי"ד החשוב של בני ברק, והלה טען שאינו מוכן לחתום על פשרה (ובפרט שאאל"ט הנוסח שם הוא גם הסכמה לטעות) ושלחתי עבורו את הדברים האלו, ולא קיבל הלה תגובה על כך עד היום. (הסיפור היה לפני כמה שנים טובות)

מה זה לא קבל תגובה, הבי"ד נתן לו להתחמק?
הלבושי שרד לא שייך לענייננו כיון שבזמן הלבושי שרד היו עדיין בתי דינים שמוכנים לדון דין, כל הטענה של האומרים שאפשר לכוף לפשרה היא משום שאין בי" ד שמוכן לדון דין.

[בברכה המשולשת]

יש תשובת הציץ אליעזר (שאיני זוכר מקומה) שבה מביא מהשו"ת של בעל לבושי שרד, שא"א לכוף על פשרה.
ובדידי עובדא שעזרתי ליהודי נתבע בבי"ד החשוב של בני ברק, והלה טען שאינו מוכן לחתום על פשרה (ובפרט שאאל"ט הנוסח שם הוא גם הסכמה לטעות) ושלחתי עבורו את הדברים האלו, ולא קיבל הלה תגובה על כך עד היום. (הסיפור היה לפני כמה שנים טובות)

מה זה לא קבל תגובה, הבי"ד נתן לו להתחמק?
הלבושי שרד לא שייך לענייננו כיון שבזמן הלבושי שרד היו עדיין בתי דינים שמוכנים לדון דין, כל הטענה של האומרים שאפשר לכוף לפשרה היא משום שאין בי" ד שמוכן לדון דין.

לצערינו, בית הדין (וכל בית דין!) לא יכול לעשות הרבה מול מי שמתחמק, בכל תואנה שהיא, חוץ מלהוציא כתב סירוב, וזה מסוכן לבית הדין (כידוע) וגם לא מועיל לכך שיהיה דיון בבית דין, אלא מעביר את הדברים לערכאות, רח"ל

[עבד הזמן]

במקרה המדובר הלה לא קיבל גם היתר פנייה לערכאות, והעניין משום מה השתקע, לא עקבתי כ"כ אחרי העניין מאז, אך אם היה משהו חדש הייתי שומע.

עיקר התביעה הייתה כמדומני ע"ז שבנוסח הפשרה היה הסכם גם על טעות או על פשרה שאינה קרובה לדין, אאל"ט.

אני משאיר לשיקול דעת המנהלים שליט"א את השיקול האם למחוק הודעה זו שלא ילמדו ממנה הרמאים

[יהושעבנמי]

במקרה המדובר הלה לא קיבל גם היתר פנייה לערכאות, והעניין משום מה השתקע, לא עקבתי כ"כ אחרי העניין מאז, אך אם היה משהו חדש הייתי שומע.

עיקר התביעה הייתה כמדומני ע"ז שבנוסח הפשרה היה הסכם גם על טעות או על פשרה שאינה קרובה לדין, אאל"ט.

אני משאיר לשיקול דעת המנהלים שליט"א את השיקול האם למחוק הודעה זו שלא ילמדו ממנה הרמאים

מה זה קשור לרמאים, אולי הדיינים הם רמאים שהם מרמים את הבעל דין שהוא חייב להסכים לפשרה בע"כ בניגוד למה שכתוב בשוע שצריך לשאול את בע" ד אם הם מסכימים? ובכלל הרבה בע" ד לא יודעים שכתוב גם על טעות וזה וודאי א"א לכוף, אז אדרבה מצווה לפרסם את הדברים.

גם אלה שאומרים שאפשר לכוף על פשרה זה רק על פשרה קרוב לדין.

[מעט דבש]

פשרה - דרכי חושן.PDF

(456.32 KiB) הורד 280 פעמים

[מעט דבש]

פסקי דין רבניים חלק יא עמוד 269

מהו הנוסח של שטר הבוררין שעל ביה"ד לכוף על הצדדים, האם רק לדין או גם לפשר?

לפענ"ד ברור שביה"ד מוסמך עפ"י ההלכה לכוף את הצדדים לחתום על שטר הבוררין הן לדין והן לפשר, וזאת משני פנים. ראשית, ישנם מקרים שביה"ד מוסמך לכוף על הצדדים פשר, כגון במקרה של חיוב שבועה, (שו"ע חו"מ, סי' י"ב, סעיף ב'), או במקרים שאין הדבר יכול להתברר (שם, סעיף ה'), או במקרים אחרים שאפשר מצד הדין לכוף פשרה, או הסדר לפנים משורת הדין, וכפי שהעלגה /שהעלה/ בנימוקיו כב' האב"ד שליט"א. ואם כך, חייב שטר הבוררין לכלול גם אפשרות כזו. שנית, מצוה להביא בעלי הדין לידי הסכם על פשרה וזאת עד לשלב של גמר דין, אפילו תחת לחץ מצד ביה"ד (וכבר ציינו חברי הדיינים הרה"ג שליט"א הלכה זו). ואם כן, כיצד יוציאו אח"כ לפועל את פסק הפשרה הזה אם לא תהיה לכך בשטר הבוררין המסגרת החוקית המחייבת? ואם אחד הצדדים יתחרט ולא יציית לפסק הדין, לאחר שמרצונו הסכים קודם לפשרה והתחייב עליה בקנין, כיצד יכופוהו לקיימה? והן זה יכול היה לקרות בתיק /רצ"ו/ - תשל"א. הצדדים התפשרו בסופו של דבר בהסכמה, אולם פסק הדין של ביה"ד הרבני הגדול שאישר את הפשרה ניתן מחוץ למסגרת נוסח שטר הבוררין שעליו הוחלט וממילא לא היה ניתן לביצוע אילו הנתבע היה מתחרט.

נובע מכל האמור שאכן שטר הבוררין חייב להיות הן לדין והן לפשר ואף אחד מן הצדדים אינו רשאי לסרב לכך, אולם ממילא גם ברור מזה שהחתימה בשטר הבוררין על פשר איננה יכולה להוסיף סמכות לביה"ד לחייב את הצדדים לפשרה. וכעין זה מצאתי מפורש בשו"ת אבן השוהם סי' נ"ט: וכן מה שאחד מן הדיינים אומר אם עושין קומפירמיס' הרשות ביד ביה"ד לעשות לפנים משורת הדין, חלילה, הס שלא להזכיר, כמבואר בתשובות רד"כ, ח"ב. ובפרט שכתבו ליקח דווקא דיינים ולא לעשות לפי סברת הכרס.

אמנם בשו"ת מהרש"ם ח"ג, רס"ג, השיג על דברים אלה מכח המנהג, וכן דבריו: לכן אף דמבואר בשו"ת אבן השהם סי' נ"ט דקאמפורמיסין הוי רק שטרי בירורין לחזק הדין תורה, אבל אין לבית דין לפסוק יותר מדין תורתנו הקדושה ואין בידם לדון לפנים משורת הדין. ואני מצאתי בירושלמי פ"ג דמועד קטן, ה"ג, שטרי בירורין היינו קומפירמיסין
וזבל"א, בכל זאת כיון דכבר פשט המנהג כן, כל החותם בקאמפרימיס אדעתא דהכי נכנס ומתחייב וכמו שכתב כהאי גוונא בתשובת הרא"ש לענין השמטת כספים בזמן הזה והובא בסמ"ע, ריש סימן ט"ז ושפיר יש לפסוק כן לדינא.

אולם נראה לומר שבארץ ישראל אין מנהג כזה לגבי בית דין קבוע. והראיה לכך שבתי הדין נוהגים תמיד, גם כשיש שטר בוררין בין לדין ובין לפשר, לבקש הסכמת הצדדים לכל פשרה המוצעת לפניהם על ידי בית הדין ונותנים תוקף לפשר הזה רק כאשר נעשה, בקשר לכך, מעשה קנין חדש עם הצדדים.

בכל אופן גם אם אין זה מנהג ברור, אין מקום לפרש את שטר הבוררין אחרת ממה שבית הדין הבהיר לצדדים קודם לחתימתם על השטר, ופירושו של בית הדין לשטר, שעליו חותמים הצדדים בפניו, הוא הקובע ולא כל הצהרה אחרת מצדם. אמנם לשון השטר וכוונת הצדדים החתומים הם הקובעים לגבי האמור בשטר כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ, סי' ס"א סעיפים ט"ו וט"ז; וראה גם בערוך השולחן, שם, סעיף ז'). אך זה מדובר כשהשטר לא נעשה על סמך החלטה של ביה"ד. אולם כשהשטר נעשה לפי הוראת ביה"ד, הפירוש שנותן ביה"ד וכפי החלטתו מתחייבים לצדדים הוא הפירוש המחייב אותם, כיון שעל דעת ביה"ד וכפי החלטתו מתחייבים הצדדים בשטר.

זאת ועוד. גם אם ישנו ספק בפירוש השטר, אם אמנם הוא מוסיף לכח ביה"ד לעשות פשרה, הרי יד בעל השטר על התחתונה (שו"ע חו"מ, סי' מ"ב; וראה גם מה שפירשו בענין זה בתיק /חמשת אלפים ששים ותשע/ - ש"ל, פד"ר ט', עמ' /ט"ז/, בעמ' /כ"ה - כ"ז/) וכל תנאי או תקנה שבאים להוציא מכח דין תורה, יד בעל התנאי, או בעל התקנה, על התחתונה (בית יוסף בתשובותיו לאבן העזר, בדיני כתובה, סימן א'. וראה גם הדיון בנושא זה בדברי הגר"א גולדשמידט שליט"א שבערעור /קל"ה/ - כ"ח, פד"ר ז', עמ' /רכ"ה, בעמ' רמ"ח/). לכן אין מקום לטענה שכאילו החיוב, שיטיל בית הדין על הצדדים לחתום על השטר בין לדין ובין לפשר, יכול שיגרום לאכוף על הצדדים פשר אשר אחרת לא היה ניתן לכופו עליהם.

לאור האמור, שהמדובר הוא בבית דין קבוע ובדיינים שהסכימו להתמנות כדיינים קבועים, לפענ"ד אין איש מהדיינים רשאי להסתלק מן הדין גם כשהנתבע אינו מסכים ליפות את כח בית הדין לפשר ממש, והוא רק חותם על שטר בין לדין ובין לפשר, כשמשמעות לשון זו הינה כפי שהבהרנו. אמנם בשו"ע חו"מ, סי' מ"ב, סעיף כ' נפסק: צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה. אולם הלכה זו, המופיעה אך בסימן הנזכר, נאמרה רק כסיבה מפני מה על הדיין להשתדל ולהשפיע על הצדדים לעשות פשרה, ותו לא. אין היא מובאת בהלכות דיינים כנימוק המצדיק הסתלקות דיין קבוע מדיון שבפניו. זאת ועוד. אם אין הדיינים הקבועים מוכנים לדון דין תורה אלא רק פשר, עליהם לנהוג כך בכל המקרים, כולל עניני נישואין וגירושין, וזה ודאי לא יתכן ואף אין מי שנוהג כך. ברור שאלה שקיבלו עליהם להיות דיינים בבית דין קבוע קיבלו על עצמם לדון בכל הענינים כפי הסמכות של בית הדין הזה וכפי הנהוג בו. ועוד, לכאורה לגבי דיין קבוע הבעיה ההילכתית הנזכרת כלל איננה קיימת ממה נפשך. אם הלכה כרבי יוסי בן חלפתא (בירושלמי, סנהדרין, פ"א), הרי שבזמננו הכל אינם בקיאים לדון דין תורה. אולם גם אז לבית הדין הקבוע יש הסמכות לדון על פי מה שציינו לעיל את דברי הרמ"א בשו"ע חו"מ, סי' ח', סעיף א': עיירות שאין בהם חכמים ראויים להיות דיינים, או שכולם עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר) אף על פי שאינם ראויים לדיינים וכיון שקיבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן.

[לפי האמור אפשר לישב את קושית הסמ"ע בשו"ע חו"מ סי' ח', ס"ק ט"ז, שהקשה על סתירה לכאורה בין סי' ח', סעיף ג', לסימן י', סעיף ג' (והובאו הקושיא והתירוץ גם בביאורו לטור, דרישה ופרישה סי' ח', ס"ק ח' וסי' י', ס"ק ה'). בסי' ח' פוסקים הטור והשו"ע עפ"י הרמב"ם (פ"ב מהלכות סנהדרין, הלכה י'); דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה ואעפ"כ לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקנים ומפצירים בם. ואילו בסי' י' נפסק, גם כן על פי הרמב"ם (פ"ב מהלכות סנהדרין, הלכה ח'); כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה והוא שיהיה הדור צריך לו. אבל ידע שיש שם ראוי להוראה ומונע עצמו מההוראה, הרי זה משובח וכל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. והקשה הסמ"ע שיש לכאורה סתירה בין שתי הלכות אלו, שלפי סי' ח' אין על הדיין לישב לדין אפילו כאשר אין שם ראוי כמוהו, אלא לאחר שהזקנים מכבידים עליו ומפצירים בו ואילו בסי' י' נפסק שאם אין שם ראוי כמוהו להוראה והדיין נמנע מלהורות הוא עובר על ועצומים כל הרוגיה. (וכביאור הסמ"ע ללשון זו (סי' י', ס"ק ז'); דרשו ועצומים מלשון עוצם עיניו, בזה הורג את בני דורו). ותירץ הסמ"ע שני תירוצים: (א) שגם בסי' י' אין תלמיד חכם הראוי להוראה עובר על ועצומים כל הרוגיה, אלא לאחר שסירובו נמשך אף לאחר ההפצרות; (ב) שבסימן י' מדובר שאין אחר כמותו בדור, כמו שנכתב שם והדור צריך לו, ואילו בסימן ח' מדובר שאין כמותו באותו מקום כמו שנכתב שאין שם ראוי כמוהו. והנה התירוץ הראשון איננו מיישב את הסתירה, כיון דסוף סוף מה שכתוב בסי' ח' על הצורך בהפצרות איננו נזכר בסי' י' ואותו דבר גם במקור הלכות אלו, ברמב"ם, ואילו על התירוץ השני של הסמ"ע אומר האורים ותומים, (אורים, סי' ח', ס"ק ז') שגם התירוץ הזה דחוק, וכי מה הבדל מעשי יש לגבי הצדדים לדיון אם במרחק מאה פרסה יש מישהו ראוי יותר לדון. וכי זו יכולה להיות סיבה מוצדקת להסתלקות הדיין הראוי לדון בעירו? לפיכך מחלק רבי יונתן אייבשיץ בין סי' ח', שלדעתו מדובר בו שבאותה עיר יש דיין אחר ראוי להוראה שאליו יועבר הדיון, לבין סי' י', שבו מדובר שאין כלל באותה העיר דיין אחר ראוי להוראה, ואז על הדיין להסכים מייד לשבת לדין. אולם ניתן גם לישב את הסתירה בדרך אחרת. בסי' ח' מדובר בענין מינוי דיינים, כמפורש בכותרת של סימן זה, ועל זה נאמר שחכמים הראשונים, אפילו היו ראויים להוראה, היו נמנעים מלקבל את המינוי לדיינות עד שהיו מפצירים בהם. אולם בסי' י' מדובר בהתנהגות דיין שכבר מונה, כגון דיין קבוע בעיר, וכפי שנראה מהכותרת של אותו סימן. במקרה זה אין כבר מקום לגינוני ענווה. או שהדיין יעביר את הדיון לדיין אחר הראוי להורות, ואם
זה אי אפשר עליו לדון בענין בעצמו. אין אפשרות להשאיר את הענין ללא בית דין שידון בו, בנימוק שהקולר תלוי בצוואר הצדדים ועליהם למצוא בית דין אחר.

על דיין המסתלק מהדיון במקרה כזה נאמר: ועצומים כל הרוגיה. ראיה להסברנו זה אפשר למצוא בפירוש הסמ"ע לסיפא של סי' י', סעיף ג': וכל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. מפרש הסמ"ע בס"ק ט': רצה לומר אפילו אם הדור צריך לו, שימנע עצמו מן הדין ויפשר הבעלי דין בהדדי, אם הוא אפשר לו. משמע שהחובה להימנע מן הדין ולהביא לפשרה הינה רק כשאפשר, אך כשאי אפשר לפשר בין הצדדים אזי החובה לדון אותם על אף הקושי שבדבר, אחרת ועצומים כל הרוגיה. ואין אפשרות להסתלק מלדון בתיק בגלל שהצדדים מסרבים להתפשר כי שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה (רש"י: שאם אטעה איענש), תלמוד לומר עמכם בדבר משפט, דאין לו לדיין (רש"י: לירא ולמנוע עצמו מן הדין) אלא לפי מה שעיניו רואות (רש"י: לידון, ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו ושוב לא יענש). וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלקים נצב בעדת אל בקרב אלוקים ישפוט (סנהדרין ו' ע"ב, ז' ע"ב)]...


העולה מכל האמור הוא שעל בית הדין להקפיד שלא להיגרר אחר טענותיו של הנתבע, אשר נראית מהן השתמטות, ובמסגרת ההלכה יש להעמיד את הדברים באופן כזה שבהקדם יתקיים הדיון המשפטי לגופו של ענין, ובזה תתקיים חובת בית הדין להציל עשוק מיד עושקו. הסתלקות מהדיון איננה פתרון שמותר במקרים כאלה, אלא ההיפך מזה. בפרט כשכאן גם קיימת, כפי שהעלינו לעיל, חובת ביה"ד לסייע בשכנוע הציבור להתדיין בדין תורה ולא בערכאות.

בהתאם לכך דעתי היא כי על ביה"ד להחליט: א. על הצדדים לחתום על שטר בוררין בין לדין ובין לפשר.

ב. חתימה זו על השטר לפשר איננה מוסיפה על סמכות ביה"ד לכוף על הצדדים פשרה. שמחה מירון.

אשר על כן אנו מחליטים: - (א) על פי דין חייבת הנתבעת לחתום על שטר בוררין כנהוג, הן לדין והן לפשר.

(ב) לדעת הרוב: א' חתימת הצדדים על השטר הן לדין והן לפשר איננה מוסיפה על סמכות בית הדין לכוף על הצדדים פשרה. אולם הצדדים חייבים לחתום על שטר כנ"ל כדי לאפשר לבית הדין דיון שיפוטי מחייב וניתן לאכיפה בהוצאה לפועל לגבי כל המסגרת ההילכתית האפשרית.

ב' אם הנתבעת לא תחתום על שטר הבוררין הן לדין והן לפשר דינה כמשתמטת מלהתדיין בענינה בבית הדין ויש להוציא נגדה כתב סירוב כדין.

לדעת המיעוט: אין בית הדין יכול לכפות חתימה בשטר בוררין על פשר ולפיכך אין להוציא כתב סירוב נגד הנתבעת כדי לכפותה לחתימה כזו. אולם אם הנתבעת לא תחתום הן לדין והן לפשר על בית הדין להסתלק מלדון בענין ועל התובע למצוא בית דין אשר יסכים לדון בענינו כדין תורה בלבד.

(ג) מחליטים כדעת הרוב.

ועל זה באנו על החתום: אליעזר שפירא משה יוסף מילצקי שמחה מירון.

[מעט דבש]

שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק ח

(ט) עמדה שאלה שנתבע דרש שבשטר הבוררות לא יהיה כתוב כפי הנוסח הרגיל והמקובל שכתוב הן לדין והן לפשר, אלא שיכתבו מפורש רק לפי דין תורה. ואותה שאלה נשאלת כשהתובע דורש כן אם יש לביה"ד להזדקק לזה.

ונראה כי דרישה כזאת כמוה כסירוב לעמוד לפני ביה"ד לדין, ושני נימוקים לכך. (א) מכיון שנפסק בחו"מ סי' י"ב שכח הדיין הוא לעשות דין כעין הפשרה, וגם לוותר חוץ מן הדין כדי להשקיט ממריבות, הכל לפי הצורך כיעו"ש, א"כ אין ביכלת הבעל דין לדרוש מהבי"ד שיתנהג אחרת מכפי הכח הנתון בידו לפי דין השו"ע. ובמפורש נפסק בטור /חו"מ/ בסי' י"ב שם כי צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה, ומביא סייעתא לכך ממה דאיתא בירושלמי פ"א דסנהדרין ה"א בשנים שבאו לדין לפני רבי יוסי בן חלפתא וא"ל על מנת שתדיננו דין תורה, אמר להם איני יודע לדון לכם דין תורה עיין שם. ולכן בעל דין המסרב לסמוך בזה על שיקול דעת ביה"ד והכרעתו, שאיך שלא יוציא פסה"ד =פסק הדין=, ברור שיסודותיו מבוססים על דיני השו"ע - הר"ז נחשב כמסרב לגמרי להתדיין לפני ביה"ד. וממילא כשהתובע דורש בכזאת אין חיוב לביה"ד להזדקק לזה.

(ב) בהיות ומנהג מקובל הוא בכל בתי הדין בארץ שמחתימים את הצדדים על שטר בוררות שכתוב בו הן לדין והן לפשר, לאו כמיניה של בע"ד לדרוש שינהגו אחרת לגבי דידיה. והוכחה לכך נראה לי דיש להביא מדברי חדושי הגרע"א בחו"מ סי' ג' (מובא גם בפ"ת סק"ב) שמביא בשם שו"ת מגן גבורים שכותב בשם הרש"ך על מחלוקת בין תובע לנתבע א' אומר שרצונו להתדיין בד"ת וא' אומר שאין לו להתדיין אלא בפני אחרים (בפ"ת הלשון: רק בדיני סוחרים) שכך הוא הוא המנהג במקום שנעשה העסק הדין עמו (בפ"ת הלשון הדין עם השני) כיון דבמקום שנעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים ולא כפי ד"ת מנהג מבטל הלכה עיין שם, ועיין גם בפ"ת בסי' י"ב ס"ק י"ט ע"ש, והדברים ק"ו, אם מהני מנהג בזה להתדיין כפי דרך הסוחרים ולא כפי ד"ת, מכש"כ דמהני מנהג להתדיין לפני בית דין הן לדין והן לפשר שגם זה תורה הוא, ולא יוכל השני לדרוש שיתנהגו רק כפי דין תורה.

לפי כל הנ"ל יש לעיין על דברי שו"ת נאות דשא סי' נ"א ד"ה אמנם נ"ל שנראה בדבריו שם שבא בעקיפין על כגון דא, ואינו שם את הדגש מפני שאין מקום כלל לדרוש שידונו רק דין תורה כיעו"ש. ואכמ"ל.

ומצאתי בספר שו"ת דרכי נועם חחו"מ סי' ל"ה שכותב בתוך דבריו שביכולת בית הדין להכריח את בעלי הדין לקבל פשרה שזהו מכלל דין תורה שנאמר ועשית הישר והטוב, וכותב בלשון ולעולם יזהר אדם שלא יקבל עליו לדון דין תורה ומביא כסייעתא לזה דברי הטור הנ"ל ודן מזה לק"ו בן בנו של ק"ו לחכמי הדור הזה וכו' עיין שם. וכל זה סייעתא לדברינו האמורים.

[מעט דבש]

פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ח עמוד כח

על דרישת הנתבע לשנות את נוסח כתב הבוררות שיהיה כתוב בו רק לדין תורה, שאל הגר"נ אייזנשטיין שליט"א את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, והוא פסק שבתי דין בזה"ז דנים רק קרוב לדין, ויש להודיע למי שאינו מוכן לחתום על הסכם בוררות שכתוב בו "בין לדין בין לפשר" כי דינו יהיה כמסרב ויש להוציא נגדו כתב סירוב.

[מעט דבש]

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=321462#p321462
viewtopic.php?p=118122#p118122

[כמעיין המתגבר]

בזה"ז ממילא אין נפק"מ, כי כולם פועלים על פי שטר בוררות, ובו מוזכר (לכל הפחות בשטרות המצויים) שהדיין יכול להחליט על פשרה.

דבריך אינם מובנים, האיך זה שכולם פועלים ע"פ שטר בוררת נותן היתר לדיינים לכוף על פשרה?

מאחר שאדם חתם על שטר בוררות שכתוב בו שהדיין יכול לפשר, הרי שאין נפק"מ בעיקר הדין אם מותר לדיין לכוף על הפשרה.

[יהושעבנמי]

בזה"ז ממילא אין נפק"מ, כי כולם פועלים על פי שטר בוררות, ובו מוזכר (לכל הפחות בשטרות המצויים) שהדיין יכול להחליט על פשרה.

דבריך אינם מובנים, האיך זה שכולם פועלים ע"פ שטר בוררת נותן היתר לדיינים לכוף על פשרה?

מאחר שאדם חתם על שטר בוררות שכתוב בו שהדיין יכול לפשר, הרי שאין נפק"מ בעיקר הדין אם מותר לדיין לכוף על הפשרה.

נכון, אבל איך אפשר לכוף לחתום על שטר כזה?

[כמעיין המתגבר]

נכון, אבל איך אפשר לכוף לחתום על שטר כזה?

באמת אי אפשר, ובפרט עכשיו שהדיינים חוששים להוציא כתב סירוב משום מעשה שהיה

[מעט דבש]

הנידון כאן הוא, האם אפשר לכוף מבחינה הלכתית, ולא מבחינת חוקי המדינה.

[מאיר סובל]

ליתר דיוק הנידון הוא למה אפשר, ולא האם אפשר. כי בפועל כך נוהגים כל בתי הדין בכל הדורות מאז החלו לדון גם בפשרה על פי מה שפסק השו"ע בסימן י"ב סעיף כ' צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה.
וכבר האריכו בשאלה זו הרבה פוסקים ואיך שלא יהיה הפשט הכי דינא ואין חולק.

[עקביה]

ליתר דיוק הנידון הוא למה אפשר, ולא האם אפשר. כי בפועל כך נוהגים כל בתי הדין בכל הדורות מאז החלו לדון גם בפשרה על פי מה שפסק השו"ע בסימן י"ב סעיף כ' צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה.
וכבר האריכו בשאלה זו הרבה פוסקים ואיך שלא יהיה הפשט הכי דינא ואין חולק.

בקשני ת"ח אחד להעיר שאין זה נכון. והראיה מהצילום המצו"ב.

[מעט דבש]

קשה להאמין לסיפור כצורתו.

הגר"ח הסכים לדון דין תורה, בלי שהצדדים יסכימו לפשרה?

טור חושן משפט הלכות דיינים סימן יב

כתב בספר המצות צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה כי מאד נתמעטו הלבבות. וגרסינן בירושלמי פ"ק דסנהדרין בימי ר"ש בן יוחאי בטלו דיני ממונות אמר ר"ש בן יוחאי לית דחכים בדין רבי יוסי בן חלפתא באו ב' אנשים לפניו אמרו לו על מנת שתדיננו דין תורה אמר להם איני יודע לדון לכם דין תורה:

[פלוריש]

על גבי דברי הציץ אליעזר, אולי אפשר לומר שבזה"ז, שכל היכולת לדון דין תורה ולאכוף אותו (במדינת ישראל) היא דרך חוק הבוררות, אי הסכמה לתת לבי"ד סמכות פשר כמוה כסירוב לתת לבי"ד סמכות דין תורה. ואמר רבי אלעזר בן שמוע: "אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים".
הדרכי משה (חו"מ עה ס"ק ח) כתב בשם מהרד"ך (בית ב חדר א) שהתובע אינו יכול לדרוש מהנתבע שיפקיד בידי ביה"ד ערבות בנקאית כסכום התביעה, שכן לא מטריחים את ביה"ד במילתא דעבידא לגלויי, ויתכן שבדין זה הנתבע לא יצטרך לשלם. וכתב הש"ך (ס"ק ב) שנראה כדבריו וכן המנהג.
ובשו"ת האלף לך שלמה (חו"מ סי' א) כתב שהש"ך דיבר על זמנו, שהיה ביד בי"ד כוח וסמכות להחרים ולנדות את מי שלא יבצע את הפסק, לכן לא היה צורך בהשלשת המעות לפני הדיון על התביעה, "אבל בזה"ז, דאין בידינו שום כח לכוף על הדין, אם קרוב הדבר שלא יציית - יכול הב"ד לומר שישליש המעות, ולא גרע ממ"ש בסימן ב דב"ד מכין ועונשין לצורך שעה". ובהגהות כסף הקדשים (ריש סי' עה) כתב שבזמנו גם כאשר חותמים על קאמפראמיס (פשרה), מכל מקום, לפעמים יכול בעל הדין לבטל זאת ע"י השתדלות את השר. לכן יכול לחייבם להשליש מעות.
ובמדינת ישראל, בזמנינו לא צריך להשליש מעות כי יש לבוררות תוקף בהוצאה לפועל, אבל מחייבים את בעלי הדין לחתום על שטר בוררות.

אמנם במאמר 'שבחי הפשרה' (משפטי ארץ ח"א) כתב הגרז"ן: "עצתי לכל באי משפט להסכים לפשרה, שכך הפסק יוצא במהירות. אכן, אם צד אחד מתעקש שרצונו רק בדין, אין ברירה. אכן במצב זה, יש לצד השני למצוא שלושה אנשים, ולהכריח את הצד השני בעל דינו לדון לפניהם. אם אין בעל דינו מוצא שלושה דיינים שמוכנים לדון בדין, בלי פשרה, וביותר, אם בכל המדינה הזאת לא נמצא מי שמוכן לדון דין ולא פשרה, יכול התובע להכריח לצד השני לילך לדון במדינה אחרת, ודין זה מפורש בגמ' (סנהדרין לא,ב), שמי שנתחייב קנס בבבל כופין אותו לעלות לארץ ישראל לדון והטעם כיוון שאין ב"ד במדינה זו זכותו לדון במקום אחר".
ובהערת העורכים שם כתבו: "עמדה זו שונה בתכלית מן העמדה שהובעה ע"י בית הדין הרבני האזורי בירושלים (תיק /2824ל"ח, פד"ר י"א, 274-259), שפסק שסירובו של בעל דין לחתום על שטר בוררות שנוסחו "הן לדין והן לפשר" והתעקשותו להתדיין ע"פ דין תורה, ייחשבו לסירוב להתדיין בפני בית דין רבני וניתן יהיה להוציא כנגדו כתב סירוב. ראה גם: הרב ש' דיכובסקי, בית הדין הרבני בשבתו כבורר, שנתון המשפט העברי טז-יז (ירושלים תש"ן-תשנ"א), 527, בעמ' 530".