הזדמן לאוזניי סיפור מופלא שיש בו קורטוב מאותה 'מרגלית' של אברהם אבינו. בתום שיעור שמסרנו פעם במקום מסוים, הסיעני אחד משומעי השיעור לביתי, ובדרך הוא פונה אליי ומספר שלפני למעלה מ-30 שנה היה במצב בריאותי קשה מאוד, והיה נתון ממש בין חיים למוות.
האיש סיפר שמחלות רבות ורעות פקדו אותו, ובנוסף לכל זאת התגלה כֶּשֶׁל במערכת החיסון שלו. הייתי מאושפז בבית חולים 'השרון' בפתח תקוה, והשכיבו אותי בחדר-בידוד, כדי שלא יהיה לי קשר עם חולים אחרים, סיפר.
מצבי היה בכי-רע, והרופאים כמעט התייאשו ממני. ואם אתה רואה אותי כאן עכשיו, במצבי הנוכחי, כשאני בריא ושלם, הרי זה בזכותו של הרב הגאון רבי יעקב שלמה פרידמן מפתח תקוה. (ואגב, שמענו מגדולי העיר פ"ת על גדלותו של הרב פרידמן, שהיה 'ת"ח משכמו ומעלה', כהגדרתם).
מנהג היה לו להגרי"ש פרידמן, שהיה הולך מדי שבוע ביום חמישי לבקר את החולים המאושפזים בבית חולים 'השרון'. הוא היה עובר בין כל החולים, מתעניין במצבם, ומברך אותם בברכות חמות, ומאחל להם שיזכו להתרפא בקרוב ולצאת מבית החולים.
בשבוע הראשון שבו הייתי מאושפז, מספר לי האיש, פקד הרב פרידמן את מיטתי, ובירכני בחום רב. גם בשבוע השני הוא עשה כך. אבל, משהגיע בשבוע השלישי, וראה שאני עדיין מאושפז במצב קשה, הוא כבר לא בירך אותי סתם-כך.
האיש היושב לידי ברכב, פורץ בבכי נסער, ומספר שהרב פרידמן הרים את שתי ידיו כלפי מעלה, עצם את עיניו, וקרא בהתרגשות: 'הקב"ה - גיניק'! (ובעברית: 'הקב"ה - מספיק'!) כפונה אל הקב"ה ואומר, 'עד מתי יסבול היהודי הזה! הרי הוא סובל כבר כל כך הרבה'!
יש סגנון כזה!
אני שמעתי את שתי המלים הללו יוצאות מפיו של הרב פרידמן, והזדעזעתי אל ליבי, מספר האיש. הצעקה-התפילה הזו הרעידה אותי, וגרמה לי לזעזוע. כל גופי רָטַט מרוב רעד. ואתה יודע מה היה הסוף? - לא עבר זמן רב והשתחררתי מבית החולים!
כששמעתי את הסיפור מפי האדם שהסיע אותי, אמר הגר"י זילברשטיין, לא ידעתי כיצד אפשר להביא את המעשה הזה לפני הקהל, שהרי לכאורה היכן שמענו תפילה בסגנון כזה של תביעה כלפי הקב"ה! ואמנם הרב פרידמן היה אדם גדול, אבל יתכן שאין בכך מֶסֶר לרבים.
אבל, חפשתי ומצאתי בדברי רש"י בפרשת מקץ סימוכין לכך. על הפסוק (בראשית, פרק מ"ג פסוק י"ד) 'וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים לפני האיש', מסביר רש"י את מהות השם ש-ד-י, ואומר: 'שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי - צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין'.
למדנו מכאן שיש סגנון כזה, שהאדם פונה אל הקב"ה, אב הרחמן, ומבקש ממנו שיאמר די לצרותיו! וזה לכאורה מה שעשה הרב פרידמן ליד מיטתו של החולה בבית החולים בפתח תקוה.
ופלא-פלאים, סיפר הנהג, שמאז עברו כבר יותר מ-30 שנה, וברוך השם שאני נושם ומְתַפְקֵד. היתה זו ה'מרגלית' המתאימה ביותר, שחוללה מהפך במצבי, וכמובן שהרופאים וכל מי שטיפל בי לא יכלו לתת לכך 'הסבר מקצועי'.
הרגליים יקפידו עליי...
ואגב נספר כאן סיפור נוסף שהעביר לנו האיש שהתרפא. בבית חולים 'השרון' יש 4 קומות, וכשהגיע הרב פרידמן לבקר את החולים, התפלאתי לראות שלמרות גילו המבוגר הוא מתחיל את ביקורו בקומה הראשונה, ומשם עולה ברגל לשניה, ומשם לשלישית ולרביעית.
באחד מביקוריו אצלי שאלתי אותו מדוע הוא אינו עולה במעלית עד הקומה הרביעית, ומשם יורד ברגל ליתר הקומות, מה שהיה חוסך לו הרבה מאמצים וכוחות.
ומה היתה תשובתו של הרב פרידמן? - תשמעו טוב: 'אני חושש שלאחר מאה ועשרים שנותיי, יקפידו הרגליים עליי מדוע עליתי במעלית, ולא זיכיתי אותן במצוות ביקור חולים'!
מושגים ברוחניות!
אנשי פתח תקוה מספרים שביום הזכרון של הרב פרידמן, שחל בכ"ב אייר, עולים רבים לקברו, ונושָעים בתפילות שהם עורכים שם בענייני רפואה.