הרב יעקב יצחק לויכטר ז"ל

[מתפעל]

התבשרנו היום על פטירתו ז"ל


בנימה אישית,

זכיתי להיות ילד בבית ספר לויכטר כשהיה בתחילתו,

הרב לויכטר היה המנהל אבל גם היה המורה שלי בכיתה ב' ובכיתה ג',

לא היה אדם יותר אהוב ממנו, היה תמיד עם חיוך ועם המון סבלנות ובקושי העניש. אולי אף פעם לא העניש.
היה רואה שילד יש לו עיפרון לא מחודד, ניגש וחידד לו עם המחדדים של פעם שהיה כזה סכין, לא אלו שמסובבים.

אני זוכר את עצמי כילד בשכונת בית וגן, פוגש את המנהל ברחוב ורץ אליו כמו אל סבא אהוב ונתלה לו בידו והוא היה שמח על הקירבה הזו. שום דיסטנס.
אני זוכר שאמרו עליו כי בגלל השואה שעבר וראה איך הנאצים ימח שמם רוצחים ילדים באדישות , מאז התמלא כזו חמלה על ילדים ולא מסוגל להעניש. איני יודע אם זה נכון או רק היתה כזו אגדה אבל בפועל, באמת היה אדם מדהים מלא אהבה לתלמידים.
וכמים הפנים לפנים, התלמידים אהבו אותו מאד.

הוא היה הונגרי אדוק כדרך ההונגרים, לא פיספס תפילה וכאב לו על כל ילד שהלך בתקופה ההיא לבית ספר השני שבשכונה, הממלכתי דתי של המזרחי.

כמה נפלא היה מספר סיפורים עם הרייש ההונגרית והחיוך, תמיד חיוך, והרגשת שהוא כל כך נהנה לספר בדיוק כפי שאנחנו הילדים נהנינו לשמוע.

אהב לספר על גדולי ישראל והטמיע בנו את ההערצה אליהם. כיצד היו מסורים לה' , לתורה ולמצוות.

כמה אני מצטער שלא הלכתי לבקרו בשנים האחרונות, תיכננתי, חשבתי , וכרגיל, דברים נדחים עד שמאוחר.

רבי יעקב יצחק היקר זכרך לברכה לחיי העולם הבא,
אתה הולך ישר, הרבה הרבה זכויות יש לך, ובנוסף, הזכות הענקית שהאהבת את התורה והמצוות ואת גדולי ישראל על ילדי ישראל.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

[בתוך הגולה]

פרק מספרו של הרב חיים סבתו 'בואי הרוח' הכולל תיאור מרגש על הנפטר.

(הועתק מכאן)

חורף תשי"ט קר וסוער היה. אינני יודע אם באמת היה אותו חורף כל-כך קר, אולי רק לי. ילד קטן הייתי, תלמיד כיתה ב' בתלמוד-תורה בית-וגן. כמה חודשים קודם לכן עלינו ממצרים לשיכון עולים בבֵית-מַזְמִיל, ליד המעברה של האזבסטונים. לא היינו מורגלים לקור הירושלמי. יום יום הייתי משכים וממתין בתחנה שליד הקיוסק של קדוש לאוטובוס מספר 18.

בחיקי היתה שקית-בד ובה משנה, ספר חשבון וכמה חצאי מחברות. והאוטובוס, או הגיע או לא הגיע. אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר. התחנה היתה מלאה. פועלים קשי יום עמדו בפנים יגעות, מבוֹססים בשלוליות בתחנה המוצפת, מתחננים לנהג בתנועות ידיים ובצעקות שיעצור כדי שלא יאחרו לעבודה. סוף-סוף זכו לכמה ימי עבודה בקרן הקיימת. מייערים את הר הרצל. הנוסעים שבאוטובוס היו עומדים צפופים, נתלים ברצועות-עור שהשתלשלו מן הגג, מתנודדים מצד אל צד. והנהג היה מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם של העומדים בתחנה וצועק: מלא, מלא. אם רק פתח דלת להוריד נוסע, מייד נדחפו הכול לפתחו כגוש אחד. כמה בני מזל וכמה בעלי אגרופים הצליחו תוך ריב ודברים להידחק בין הדלת והנהג, אוחזים בכוח כל מה שאפשר להיאחז בו כדי שלא ליפול.

כך היתה הנסיעה כל בוקר. ואני, הכול היה חדש לי. הייתי מתבונן סביבי, כמו נהנה לבלוע כל תמונה. פעמים הייתי מתעלם ממה שלפנַי ומסתכל בנחליאלי שעומד על ענף רטוב של אילן. לאחר נסיעה מייגעת הייתי יורד בתחנה ליד עץ החרוב הזקן שבכיכר הרצל וצועד במעלה רחוב הפִּסגה בבַית-וגן, דרך מפעל השיש ומרתפי התעשייה הצבאית, עד לבית-הספר תלמוד-תורה. אותם ימים היה הר הרצל קֵרח, לא עץ ולא בית. בחורף היו רוחות קרות מנשבות ממערב מכיוון עין-כרם, וגשם זלעפות הצליף על פנַי בכוח כל הזמן. הייתי מתכרבל בעצמי כדי להתחמם. ידַי שהחזיקו שקית-בד עם ספרים ומחברות היו חשופות, ופרקי אצבעותַי האדימו מן הקור והגשם.

כך יום יום בחורף ההוא. לפעמים היה רואה אותי הרב לוֹיכטר, המנהל של התלמוד-תורה, היה עוטף באהבה את צווארי במגבת-מטבח שהילדים ניגבו בה את הידיים בהפסקת עשר, והיה אומר, אם לא מעיל, שיהיה לך לפחות צעיף בגשם הזה. אמא סרגה אז במרץ צעיפים לכולנו. תורי עדיין לא הגיע.

הרב לויכטר אהוב היה עלינו מכל המורים. קומתו גבוהה, זקנו עשוי בקפידה, קולו צלול, עיניו טובות ולבו מלא אהבה לילדים. מפעם לפעם ביום נאה של חורף היה סוגר את הספרים ואומר לנו: ילדים, היום נלמד בעמק, ולוקח את כולנו לטייל בעמק שמתחת לשכונת בית-וגן. לימים בנו שם את בית-החולים שערי צדק. אותם ימים היה העמק מלא פרגים ורקפות. לא פעם הושיב אותנו הרב במעגל על העשב הלח מטללי השחר, והיה מלמד אותנו כמה תרגילי התעמלות, מדריך אותנו לשאוף אוויר מלוא הריאות, ומספר סיפור.

התבוננתי בו והיה נדמה לי שחוט של עצב נסוך על עיניו השׂוחקות. רק אחרי שנתיים הבנתי מה הרגשתי. בכיתה ד' אסף אותנו ואמר: היום לא לומדים מן הספרים. הדליק את הרדיו הגדול שהביא לכיתה והאזין. ברדיו שידרו באותם ימים את משפט אייכמן. בסופו של אותו יום אמר, כאילו בדרך אגב: ילד הייתי אז, עברתי את הגיהינום וחזרתי לעיירה. הילד היחיד שחזר.

ראש חודש אדר של שנת תשי"ט, ואני בכיתה ב', הגעתי כדרכי לבית-הספר, והופתעתי מן האווירה החגיגית בכיתה. על הקיר היתה תלויה כרזה גדולה, ארבעה דגים גדולים בארבע זוויותיה, בקבוק יין עקום שהפקק שלו פתוח למחצה, ובכתב סת"ם מקושט כתוב: מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה. כל הילדים שמחים, מכים על השולחנות בחדווה ושרים.

הרב לויכטר הודיע שלקראת פורים יבואו כל התלמידים מחופשׂים. לא הבנתי מה פירוש להתחפש. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם נרגשים ומחייכים ולא הבנתי למה. אותם ימים לא נהגתי לשאול כל מלה שלא הבנתי. מה שלא הבנתי השלמתי מדמיוני, כשאני מנסה להשוות מלה לא-מוכרת למלה אחרת שהכרתי מן התפילה או מן השפה הערבית, או לְמה שלבי אמר לי.

לאחר כמה ימים כבר הבנתי מעצמי. השכונה התמלאה קולות נפץ של קַפְּצוֹנִים, והכול דיברו על פורים ועל תחפושות. קדוש קשר חבל מחוץ לקיוסק ותלה עליו כובעים צבעוניים ואקדחים.

ולְמה מתחפשים? בבית-מזמיל היו כל הילדים או קאבּוֹי או אינדיאני, וכל הבנות או אסתר המלכה או מלכת הלילה. מדוע אסתר הבנתי, ידעתי כמובן את סיפור המגילה. אבל למה להתחפש בפורים לקאבוי או לאינדיאני, ומה זה בכלל קאבוי? אולי הוא מן האחשדרפנים שבמגילה? בדמיוני גילגלתי את המלה העברית קאבוי וניסיתי לחשוב מאין באה. מובן שלא העזתי לשאול. מי לא יודע מה זה קאבוי. ואיך נראה קאבוי? רחובות בית-מזמיל הסבירו. כובע שחור רחב-שוליים, סרטים צבעוניים בצידי המכנסיים, חגורת-עור רחבה, וכמובן – העיקר, אקדח. בצד המכנסיים נרתיק ובו האקדח. קאבוי, שְלוֹף. כך נשמע מכל עבר. מה זה "שלוף" ומה זה שייך לפורים? כדרכי, ניסיתי להבין מעצמי. חשבתי, איך יודעים הילדים בבית-מזמיל את כל זה.

אותם ימים היה אבא חוזר בערב מן העבודה בשעה מאוחרת, לאחר כמה שעות נוספות שהצליח להשיג, ומייד היה רץ לתפילה. בבוקר אף פעם לא ראיתי אותו. חיכיתי לערב שבת. לפני כניסת השבת ארבתי לאבא ותפסתי אותו ברגע פנוי. אבא, אמרתי, המנהל לויכטר אמר שכולם צריכים לבוא בעוד שבועיים לתלמוד-תורה מחופשים. הביט בי אבא ואמר, בוודאי, אם המנהל אמר, צריכים להתחפש, ופנה בזריזות ללכת לבית-הכנסת לקבלת שבת. ידעתי, במצרים עושים כל מה שאומר המורה, כמו שחייל מציית לפקודה. מיהרתי אחריו, אבא, אני אהיה קאבוי. כן, כן, ענה לי אבא בפנים רציניות, אתה תהיה קוֹבּוֹי. אתה תהיה קוֹבּוֹי. הוא ביטא את המלה לא כמו הילדים בבית-מזמיל.

נמלאתי שמחה ופשטה בי התרגשות, אותה התרגשות שראיתי אצל כל הילדים בכיתה בראש חודש אדר. אני אהיה קאבוי. בעל דמיונות הייתי וראיתי את עצמי חבוש אותו כובע שחור רחב-שוליים, לבוש מכנסי-עור מעוטרים בציציות-בד צבעוניות, וכמובן חגור אקדח.

ימי השבוע חלפו ואני מחכה שאבא יגיד לי מתי הולכים לקיוסק של קדוש לקנות אקדח. כל יום הייתי ממתין כשחזר מן העבודה ומצפה, אולי עכשיו יגיד משהו, ולא אמר. לשאול לא העזתי. יש עוד שבוע. כמה ימים לפני פורים כבר מָלאה בית-מזמיל אינדיאנים עם כובעי נוצות צבעוניות ומלכות אסתר. לא יכולתי להתאפק עוד ואמרתי, אבא, אני צריך להיות קאבוי. בוודאי, עונה אבא, אתה תהיה קובוי. שתקתי ושמחתי.

ערב המסיבה לא יכולתי עוד להמתין ובנימה של דאגה אמרתי לאבא, אבא, מתי נלך לקדוש? מחר צריך להתחפש. אל תדאג, אמר אבא, הבטחתי לך שתהיה קובוי. האמנתי ושמחתי.

למחרת בבוקר אומר אבא, היום אני מלווה אותך לתחנה. הלכנו יחד לקיוסק של קדוש ואבא ביקש כובע של קאבוי בשבילי. רעדתי מהתרגשות. קדוש הראה לו שני סוגים, אחד מפלסטיק ואחד מנייר. אבא בחר בכובע מנייר. לא היה איכפת לי. העיקר שאני קאבוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קובוי. ממש קובוי אמיתי. וצחק מלוא פיו. טפח על שכמי, לחץ את ידי ואמר: שלוף. מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה.

כל-כך שמחתי, לא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים, וגם אין לי אקדח. לא היה איכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאבוי. מי יִשווה לי. עמדתי בתחנה, הפעם דווקא שמח שהאוטובוס מאחר, מתבונן בכל התחפושות שממלאות את הרחוב ומקווה שגם אחרים רואים אותי. קאבוי צעיר.

ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית-הבד עם המחברות וביד האחרת הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף, ונופפתי לשלום לעץ החרוב הזקן. אותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאבוי, אבל אחזתי את הכובע בכל כוחי, והצלחתי. הוא לא עף. פעם אחת עף לי, רצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם הזועף ממסמס את כובע-הנייר, ועד שהגעתי למפעל השיש לא החזקתי בידי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בזה. הלכתי לאורך רחוב הפסגה ושרתי לי שירי פורים, מלא שמחה. ידעתי, אני קאבוי.

והנה סוף-סוף חצר התלמוד-תורה. החצר מלאה דמויות מדמויות שונות. הנה ילד מחופש לאדמו"ר. שטריימל חגיגי עוטר את ראשו וגארְטְל חוגר את גלימתו. והנה חכם ספרדי, ממש חכם בּאשי, חבוש מצנפת רקומה בחוטי כסף וזהב. ושם עומד ילד בבגדי כהן גדול עם מעיל פעמונים ורימונים, וציץ ומצנפת, ואפוד ועליו חושן שנוצצות בו אבנים טובות, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן. המראה הדהים אותי. כמה יפות היו התחפושות. ואני עם הכובע השחור מנייר על ראשי, שהפך בגשם לכדור-נייר רטוב, ולבי טוב עלי. גם אני מחופש. אני קאבוי.


המנהל, הרב לויכטר, הניף את ידו וצילצל בפעמון-המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד ילד, לפי התור, ייצא וייכנס, ואנחנו ננחש מי הוא. יעלה ויבוא, אומר הרב לויכטר, ונכנס אדמו"ר חסידי ומסכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי-אפשר להכיר אותו. מי יודע? כולם מנסים לנחש. ואז האדמו"ר מוריד את המסכה. הוֹ, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה! איזו תחפושת נפלאה! ממש אדמו"ר אמיתי!

אני ניחשתי, צועק ילד שהתחפש לשופט, כי סבא שלו אדמו"ר.

וכך יצאו ילד אחרי ילד ונכנסו חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא? כולם מנסים לנחש. אני יושב במקומי, משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלַי וכוסס את ציפורני ידַי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור-הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? בשום אופן אינני מצליח לזהות!

מי אתה? הוא פונה אלי בלי לשאול את הילדים.

נמלאתי גאווה ושמחה.

אני חיים, עניתי, אבל היום אני קאבוי.

הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאבוי. יופי של תחפושת, לא זיהיתי אותך.

חזרתי למקומי וישבתי שמח.

ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה? הרי אין לו בכלל תחפושת!

ובנימה אישית. אם הרב סבתו והרב מתפעל מראשוני תלמידיו, אנכי הצב"י מכת אחרונה. כמה שנים לאחר שסיימתי את לימודי שם הוא פרש בכבוד. אין זמני בידי להאריך אבל ניתן לומר שהרב לויכטר היה מופלא באכפתיות שלו. אכפתיות לתלמידים, אכפתיות לשיעור משנה ומשנ"ב שנמסר על ידו כל יום בין מנחה למעריב בבית הכנסת הגר"א, אכפתיות לבית הכנסת עצמו וכן הלאה בכל פרט ופרט.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

[אליסף]

אחי למדו שם. אבי שיחיה תמיד דבר עליו כמחנך בחסד עליון

[הא לחמא עניא]

יש תמונה ממנו????
הכרת פניו ענתה בו.

[חלמישצור]

יש תמונה ממנו? הכרת פניו ענתה בו.

בדרך האתרים פרסמו כמה תמונות http://www.93fm.co.il/radio/443253/ , http://www.ch10.co.il/news/413514/#.Wlhm1KgjTIU (כאן יש גם תמונה ישנה) , http://www.bhol.co.il/128806/%D7%90%D7% ... D7%9C.html.

[הא לחמא עניא]

מהיכן שורש משפחתו???
ומי היו רבותיו???

[שיף]

ולתועלת החסומים??

[תולדות]

משפחת לויכטר / לייכטר מוצאה בפראג,
ומשם לרחבי הממלכה ההונגרית,
משפחתו של רבי יצחק יעקב, הגיעה מנובי-זאמקי / נייהייזעל.

[טעם זקנים]

איך אבדו גיבורים ונפלו כלי מלחמה...
היה גיבור רוח, אציל נפש,
בעל מאור פנים,
אבלו בליבו וצהלתו בפניו,
איש חינוך במוח ובלב,
נתן אמון מלא בחניכיו, וגישתו הייתה ש"הילד תמיד אומר אמת". ומתוך כך, גם התנהגו כך...
כשילד גרם לו לעגמת נפש בשל התנהגות שלילית, יכול היה לבכות בדמעות כנגד כל הכיתה!
הכניס בליבם אהבת הבורא, אהבת התורה, אהבת הבריות, ואף אהבת הבריאה!

היה שייך לדור של מחנכים,
ששימשו דוגמא אישית, עוד לפני שהמציאו את המושג הזה...
הגיע לארץ בודד, ועבר שכול לעשייה, ובנה כאן עולמות חדשים,
ממייסדי הקהילה בבית וגן, יחד עם הרב נויבירט, הרב ארנטרוי ואחרים,
עברו לידו כספים רבים, כמנהל מוסדות, אבל הוא גר כל חייו בדמי מפתח...
בתמימותו ופשטותו, הגיע רחוק יותר מכל המתוחכמים...

[עבד הזמן]

שמעתי מהגר"י שטרסר ראש כולל בית התלמוד, שכאשר הגיע בנו הגדול לזמן הכניסה לת"ת הלך להתייעץ עם מורו ורבו האבי עזרי להיכן לשלוח את בניו ופירט בפניו את שמות החיידרים של ירושלים.
האבי עזרי שאלו בסוף הרשימה: ומה עם לויכטר?
ענה לו הגרי"ש בהפתעה: אבל זה בית ספר?
אמר האבי עזרי: "ומה רע בכך, כך הילד התחנן ילמד לקרוא ילמד לכתוב ידע ששיעור זה שיעור וזמן זה זמן"
וכך היה בניו הגדולים למדו בלויכטר.
וכסיפר זאת לחמיו הגאון ר"ד שוורצמן מאד נהנה מפקחותו של האבי העזרי.

[הרע במיעוטו]

כמה זכרונות לעילוי נשמתו

א . כמה וכמה פעמים "החטיף" לי מכות שהגיעו לי ביושר, ותמיד עשה תנועות רבות רושם בידו אך היכה חלושות שלא להכאיב
חלילה לילד יהודי.. לאחר מיכן ביקש (בכל הרצינות!!) את סליחתי והסביר שהוא מוכרח לעשות את זה..
ב. כדרכם של ילדים היו משחקים עם גלילי נייר וכל מיני דברים עד שהשירותים היו נסתמים. הוא לא העלה על דעתו להזמין
אינסטלטור אלא לעיני כל הקהל טמן ידו בליכלוך ובטבעיות ניקה הכול. לאחר מכן נכנס לכיתות לא כדי לחפש אשמים כי אם
להוכיח על מידות רעות ואחריות לנכסי ציבור.
ג. מידי פעם נכנס לכיתה מזדמנת וכולם שמחו על "שעת סיפור" על יהדות אירופה שלפני השואה - לא הלך בגדולות ונפלאות
אלא הירבה לספר על יראת שמים פשוטה של פשוטי עם ושל אם בישראל, וכמדומה שהחל לפעמים להוזיל דמעות

פעמים רבות חשבנו שהוא התמים אבל במבט לאחור.........
מחנך אמיתי, לא היתה לו שום שררה ולא שום טובת הנאה, כי אם רצון כנה לחנך ילדי ישראל. יהי זכרו ברוך.

[הרואה]

יש קשר לר' ראובן לויכטר מפחד יצחק?
שמעתי משהו כזה בעבר.

[הרע במיעוטו]

יש קשר לר' ראובן לויכטר מפחד יצחק?
שמעתי משהו כזה בעבר.

שאלתי את ר' ראובן בעבר ואמר שלא (או שקשר רחוק מאוד)

[מתפעל]

יישר כח להלא טוב במיעוטו,

כתבת יפה.

חזק וברוך

[מידע]

יישר כח להלא טוב במיעוטו,

כתבת יפה.

חזק וברוך

( כנראה הניק הוא ע''ש המחשב)

[ארזי ביתר]

לתועלת החסומים

[שטיינער]

האם מישהו יודע אם היה לו קשר לר' משה לייכטר מזענטא?

[פרנקל תאומים]

אומרים שהרב לויכטר ז"ל לא אהב את השינויים ההדרגתיים שנעשו בת"ת שלו לעת זקנותו מתוך מגמה להתחרות עם ה"חדרים", כמו הקיצוצים בלימודי חול וכדו'. האמנם?

[אש משמים]

מי זה בתמונה הראשונה עם הגביע ביד??