הודעהעל ידי אברהם » ג' דצמבר 26, 2017 10:43 pm
אכתוב כאן מה שרגיל לספר רבי שמואל הלר שליט"א, שהיה מתלמידי רבינו זי"ע בכפר סבא, לתלמידיו.
פעמים היה הגראי"ל נרדם באמצע השיעור, והתלמידים היו ממתינים בחרדת קודש שיתעורר משנתו החטופה וימשיך בשיעור.
הוסיף רבי שמואל: לימים נעשיתי אף אני עצמי מלמד דרדקי, לבחורים צעירים, ורגיל אני לשאול אותם: אילו הייתי נרדם כעת לכמה דקות, מה הייתם עושים? כולם השיבו פה אחד: שהיו מנצלים את הפירצה ובורחים לכל רוח... משאירים אותי ישן לבדי...
לשמע תשובתם, אני מספר להם, שאנחנו בישיבת כפר סבא היינו שובבים לא פחות מהם, ואף על פי כן לא העזנו לזוז ממקומנו כאשר רבינו נרדם.
מה הרתיע אותנו כל כך?
אספר לכם...
מידי ליל שישי, כאשר היינו מסיימים את מצוות ה'משמר' בלימוד ואכילה ושתיה כנהוג... היינו צועדים בלאט בשעה שלוש בלילה לעבר צריפו של הגראי"ל [שהיה גם הוא, כמו ביתו ברחוב חזו"א, צנוע וסגפני. החצר שסביבו הייתה זרועה קוצים ודרדקים, ואנו היינו מפלסים דרך בין הקוצים בשקט...] וכאשר היינו מגיעים לחלון הייתה דמותו של הגראי"ל נשקפת, רכונה על שולחן מלא ספרים, מוחו מרוכז, שקט מתוח שורר בחדר, והגראי"ל פותח ספר זה, מעיין בספר אחר, כולו שרעפים...
מחזה זה היה מחדיר בנו יראת רוממות גדולה מדמותו הקדושה. הוא היה נראה לנו כאיש אלקים, נחבא אל הכלים, שעובד את קונו ועמל בתורתו באיזה צריף בכפר סבא...
לכן, תלמידים יקרים, ממני אתם תברחו ברגע שאעצום את עיני, ואילו אנחנו לא זזנו ממקומנו...