הודעהעל ידי דלי דלות » ב' דצמבר 03, 2018 12:55 pm
לכבוד חנוכה דהשתא, כמה הערות מאוצרי הדל בענין הנידון כאן.
א. הוזכר כאן לעיל על ידי אחד מהמגיבים שהניסים שהיו בבית המקדש, היו רק בבית ראשון ולא בבית שני.
הנה אין הדבר פשוט כלל ועיקר, ופשטות סוגיא דיומא דף כא, לא משמע כן, ואדרבה מדברי הגמרא משמע שרוב הניסים היה גם בבית שני [חוץ מהנסים דארון וכרובים, ומגדים שנטע שלמה, ואש רבוצה כארי וכדו' שהיו רק במקדש ראשון, כמובן ופשוט], וכן משמע מלשון קושיית תוספות ישנים שם. ד"ה מקום ארון, והריטב"א שם: ד"ה ותו ליכא, שהעשרה ניסים המוזכרים במשנה באבות פ"ה היו גם בבית שני.
ועיין שם. במאירי ד"ה הרבה, שכתב בענין הנס 'שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים' שהיה זה רק במקדש ראשון, אבל באבות פ"ה מ"ה לאחר שהזכיר סברא זו דחה אותה. אכן גם בירושלמי יומא פ"א ה"ד חילקו בין מקדש ראשון למקדש שני לענין הנס 'שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים', אבל בדברי הירושלמי אפשר לומר שלא חילקו כן אלא לענין נס זה בלבד ולא לענין שאר הניסים. וגם ביומא לט: מפורשים כמה וכמה ניסים שהיו במקדש שני.
ואשמח לשמוע הרחבה בענין זה ממי מחכמי הפורום אשר יש באמתחתו להחכימנו בענין זה.
הנה כי כן, סברא מתקבלת על הדעת היא לומר שמאחר וכל ההתנהלות בזמן המקדש היה באופן ניסי, לכן ברבים מכתבי הימים ההם, אם במדרשי חז"ל השונים, בנוסח על הניסים וכן בכתבים חיצונים, לא ראו ענין מיוחד בציון הנס דפך השמן, וראה עוד בזה להלן.
ב. אציין לדברי שנים מגדולי האחרונים, שכתבו דברים מענינים בענין זה.
תחילה, דבריו הידועים של ה'פרי חדש' או"ח סי' תר"ע בתי' קושיית הבית יוסף:
אלא שאין צורך לכל זה, שאין סברא שיקבעו ז' ימים מכ"ו כסליו ואילך, ועיקר יום הנצחון שנחו מאויביהם שהוא כ"ה לכסליו שלא יקבעוהו לדורות. ואילולי נס של שמן היו קובעין לדורות יום אחד יום טוב בהלל ובהודאה, אלא שבשביל נס פך של שמן קבעו ח' ימים לדורות, ודו"ק.
הנה מפורש בדברי הפרי חדש שעיקר קביעות היום טוב היה לזכר הניצחון על אויביהם, ועל זה קבעו יום טוב ביום כ"ה כסלו, אלא שהמשיכו היום טוב עוד שבעה ימים לזכר נס פך השמן. הוי אומר, נס הניצחון הוא העיקר, ונס פך השמן טפל לו.
מעין זה למדנו מדברי ה'משך חכמה' פרשת וישב, והוזכרו הדברים למעלה ללא הדגשת הנקודה המרכזית בדבריו, ואעתיק דבריו הנוגעים לענינינו:
הרואה מקום שנעשה לו נס מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". הפירוש כדברי אבודרהם, דוקא שיצא מדרך הטבע. והא דמברך על נר חנוכה, משום שנעשה נס בפך השמן, שזה נגד הטבע. והנה עיקר הנס לנצחון מלכות אנטיוכוס, וישראל קיבלו מלוכה מאתיים שנה, ולזכרון צריך להאיר נרות, ולזה סגי בחזותא בעלמא. אך להורות על נס פך השמן צריך דוקא דיהא 'שלטא ביה עינא' - תוך עשרים אמה...
ולזה נסמכו שני מאמרי ר' תנחום (שבת כא.) - הוא רבי תנחומא דבמדרש, כידוע - להורות שבחנוכה וביוסף הנס היה הסבות מההשגחה נצחון ומלוכה, רק שהברכה היתה כאן על הבור שלא הזיקוהו נחשים, וכאן על פך השמן.
הנה, גם בדברי המשך חכמה מבואר שנס הניצחון היה הנס העיקרי, ולא ציינו את נס פך השמן אלא משום שיצא מגדרי הטבע, ולכן התאפשר לברך "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". [וכבר נמצא סברא זו בדברי הראשונים, שברכת שעשה ניסים, יסודו מדין ברכת 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה', (ועיין ספר מנחת מאיר סי' ל אות ב). אלא שיש להעיר לפי דברי המשך חכמה, האיך אנו מברכים ברכת שעשה ניסים בפורים, הרי הנס בפורים, בפשטות וכידוע, לא היה בו דבר שיצא חוץ מגדרי הטבע, וי"ל].
ובאמת אין אנו צריכים להביא ממרחק לחמנו, משום שגם דברי הרמב"ם בהלכות חנוכה מורים כן בבירור, וכפי שכבר הוזכר.
ג. מסתבר מאוד לומד שהטעם העיקרי שהבבלי קובע כעיקר את הנס דפך השמן, הוא משום המשמעויות ההלכתיות שנובעים ממנו, בכך שקבעו חז"ל מצות הדלקת נר חנוכה על פרטיו ודקדוקיו המרובים, לעומת נס הניצחון שלזכרו נקבע 'הלל והודאה', שפרטיו ודיניו מועטים לעומת דיני הדלקת נר חנוכה. הבבלי בא בעיקר לעסוק בדינים והלכות, ולא בהיסטוריה ובדברי ימי ישראל. לעומת זאת בארץ ישראל, שסבלו מאוד תחת הדיכוי היווני, ומאידך היו רגילים לניסי המקדש, הדגישו יותר את החירות והניצחון והעובדה ש'חזרה מלכות לישראל'. [מעניין לציין, שבתלמוד ירושלמי אין סוגיא דכבתה, ולא מצינו מקום אחד שבו יהיו מרוכזים הלככות חנוכה בדומה לבבלי, למרות שחנוכה עצמו מוזכר שם לרוב].
דומני שגם ספרי המחשבה והחסידות עוסקים יותר בנס הנרות לעומת נס הניצחון על היונים. יתרה מזו, מדבריהם אנו למדים שנס הניצחון מתקשר ומתחבר לנס הנרות, ואינו עומד בפני עצמו כלל, וכל זה בכדי להדגיש שעיקר הניצחון היה ניצחון רוחני ולא גשמי.