הודעהעל ידי מבני ציון וירושלים » ג' ינואר 23, 2018 12:13 pm
בס"ד
הערות לפום ריהטא בדברי "עושה חדשות"
א. שיטת הריטב"א שדין אתקצאי למצוותו היינו שחכמים נתנו לחפץ של מצוה שהבעלים הקצוהו למצוותו זכיה לגבוה לגבי אותם דברים שהוא מקצה ונבדל מהם, ומכח הקנאה זו של חכמים חל האיסור ולא מכח שהוא מבדיל עצמו מהם.
ב. ומצינו שאפילו במצוה שנאסרת מה"ת הכל תלוי במה שהבדיל עצמו כמוש"כ רש"י בסוכה לז ע"ב דאסור להריח בהדס של מצוה משום דילפינן מסוכה, ואעפ"כ מפורש שם דבאתרוג מותר להריח משום דלא בדיל מיניה אלא מאכילתו.
ג. וכיו"ב מצינו שהשעבוד למצוה חשיב שעבוד לגבוה, כמש"כ המאירי בקידושין ו ע"ב ד"ה כתב וכו' ומקצת רבותינו הצרפתים תירצוה שבעבד כל שאמר אין לי עסק בך זכו בו שמים לחייבו במצוות, והוי כעין הקדש שהאמירה כמסירה כו' עכ"ל, וברמב"ן ב"ב פח ע"ב ד"ה אלא מעשרו ונותן לו דמי מעשרו, משום דכיון דגמר בלבו לקנותו זכו בו שמים במעשר, שהמקח קובע למעשר כו'.
ד. ומשום כך סובר הריטב"א בסוכה שכשם שבגנב והקדיש הוי שינוי רשות וכמש"כ גם תוס' בב"ק עו ע"א ד"ה והשתא, אע"פ שעדיין שם בעליו עליו, וכ"ה ברש"י ובפסקי הרי"ד שמ"ש שם גנב והקדיש וכו' היינו שזכה הקדש משום יאוש ושינוי רשות, ומבואר שם בסוגיא דמיירי גם בקדשים קלים, ומשמע שם שגם אליבא דר' יוסי מיירי, [אמנם מהרמב"ן במלחמות לא משמע כן], ומכך למד הריטב"א שגם זכיית גבוה במה שהוקצה למצוותו הוי שינוי רשות לקניית הגזילה שהתיאשו הבעלים ממנה. ומחדש הריטב"א שאפילו במצה ושופר ישנו לדין הקצאה [ומסתבר שכ"ש אם אסר אכו"ע בקונם הוי כשינוי רשות]. ואע"פ שלמעשה אינו יוצא יד"ח המצוה משום מצוה הבאה בעבירה, מ"מ ההקצאה חלה משום שהיא כללית לקיום מצוה והחפץ ראוי שתתקיים בו המצוה ע"י אחרים.
ה. לפי"ד הריטב"א יל"פ מ"ש בירושלמי ערלה פ"א ה"א רב הונה שאל אתרוג שנטעו למצוותו מהו שיהא חייב בערלה. חזר ר"ה ואמר אתרוג שנטעו למצוותו חייב בערלה. ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה [ר"ל דוגמת הדין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כמ"ש בחולין כב, ולגבי אתרוג ממעטינן כאן מ"לכם" מע"ש למ"ד ממון גבוה הוא, ואפילו אם לאתרוג אחר סגי בדין אכילה שיקרא "לכם" מ"מ אם הוא ממון גבוה מחמת מצוותו יש מיעוט משום שאינו משל הדיוט אלא ממון גבוה. ועכ"פ קושיית הירושלמי היא, שכשם שדרשינן "ולקחתם לכם" גבי אתרוג יש לדרוש כיו"ב גבי ערלה "שלוש שנים יהיה לכם ערלים" שממעט כל ממון גבוה ואפילו דבר שזכו בו שמים למצוותו כאתרוג, וא"כ כשנטע לצורך מצוות אתרוג י"ל שמיד הוקצה למצוותו וכ"נ מהרידב"ז שם] ומשני תמן ולקחתם לכם בדמים ולא מן המצוה [ר"ל שיקח ויזכה בממונו ולא שיקח מממון של גבוה]. ברם הכא כמו דתימר גבי שופר יום תרועה יהיה לכם מכל מקום וכו'. מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו בחנוכה וכו' מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו מנורה, זה דבר תורה וזה דבר תורה. ולפי הפירוש הנ"ל משמע דס"ל שהקצאה למצוה שאוסרת לבטל מצותו ולהסתפק ממנו היא מה"ת.
ו. בדברי התוס' בב"ק סז יל"פ שס"ל שכשם שא"א להקדיש קודם יאוש, כך גם א"א להוריש, כי קודם יאוש ישנה אמנם אפשרות שהגזילה תצא מבעלות הנגזל ע"י שינוי רשות, אבל אי"ז נותן לגזלן כל זכות בגוף הגזילה מאחר שעדיין הגזילה לגמרי של הנגזל, ולכן ס"ל לתוס' שאין כאן כל דין ירושה. ורק לאחר יאוש שאז הגזילה לא כל כך ברשות הנגזל כמוש"כ תוס' בדף קיא ע"ב - אם כי כתבו כן לשיטתם דבעינן גם יאוש וגם שינוי רשות, מ"מ סברא זו י"ל לכו"ע. וכ"ה במלחמות: הואיל ויצא מרשות הבעלים, שינוי השם שלו שינוי – לכן האפשרות שישנה שתצא הגזילה מבעלות הנגזל לגמרי ע"י שינוי הרשות היא כבר חלק מזכות הגזלן בגוף הגזילה, ומשום כך יש בזכות זו דין ירושה. אמנם הרשב"א בדף קיא לא ס"ל לחלק כן.
ז. בדברי הרמב"ן במלחמות. הרמב"ן סובר כהתוס' בדף סו שגם בשינוי רשות להקדיש צריך יאוש קודם, וכפי שנקט הרמב"ן לעיל לגבי שינוי השם.
הואיל ואתא לידן דין זכיה בחפץ שאתקצאי למצוה, ארשום הערה בנושא זכיה של בן הסמוך על שולחן אביו במצה ובד' מינים כו'. כבר דנו בכך אחרונים ואין ביהמ"ד בלא חידוש.
יל"ע לגבי הקנאת מצה, ד' מינים ושמן של חנוכה – לר"ן בפסחים ד' ו' שצריך להיות משלו [למנהג אשכנז שכל בן מהדר להדליק בפני עצמו ובפשטות אין הבן המדליק יוצא בהדלקת האב משום שאין שניהם מתכוונים להוציא ולצאת בהדלקת האב, ולכן הבן מברך, וא"כ דינו כעיקר ההדלקה שצריכה להיות משלו.] – איך בן הסמוך על שולחן אביו זוכה בהם, ולגבי מצה וד' מינים יל"ע גם לגבי אשה נשואה שאחר נותן לה וכמשיתב"ל.
א. לגבי בנים ובנות הסמוכים על שולחן אביהם, יל"ע לפי"ד הר"ן בשם י"א בב"מ י"ב שאפילו האב אינו יכול להקנות להם, כי אין לו כלל יד לזכות. [ומ"ש ר' זירא בסוכה דהבן זוכה בלולב מאביו, י"ל שס"ל כהירושלמי שהביא הש"ך בסי' רמ"ג שבצרור וזרקו זוכה מה"ת, וס"ל שבכה"ג לא תיקנו. ועי' פסקי תוס' ריש ערכין.]
לגבי קטנים ודאי שבדרבנן סומכים על שאר הראשונים שלא ס"ל כהרמב"ן. ואם כי כתב הריטב"א שחינוך קטן צריך להיות בדבר הראוי מה"ת, מ"מ אין לגבב כל החומרות כמוש"כ באבנ"ז הל' לולב סי' תצ"ד.
אבל לגבי גדול הסעש"א יל"ע, שהרי מפורש בר"ן לשיטה זו שאפילו בגדול הסעש"א הדין כן.
ומסתבר לומר כדעת הגר"ח פאלג'י בשו"ת חיים ושלום סי' כ"ב, שבדבר שהאב חייב במצות הבן כגון נישואין וחיובו גם להוציא הוצאות, בכה"ג לא תקנו חכמים שיזכה האב, וא"כ ה"נ בחינוך למצות מצה ולולב, שודאי אם נאבד הלולב של האב, האב חייב לקנות לבן וכמו"ש להלן באות ו'.
ב. לגבי נשואה יש לדון שהנותן לצורך מצות מצה ולולב הרי"ז כמשאיל טבעת לנישואין, שי"א שאפילו לא ידע את הדין שצריך שיהא של המקדש והמתקדשת, אפ"ה מקנה באופן שיועיל לקידושין וה"נ בלולב, נותן באופן שיהא ראוי לברכה.
ג. לגבי לולב יש לדון עוד, מצד שמנהגנו שכל הנשים מברכות על לולב ועוד, א"כ י"ל שהוי חוב על הנשים, וחוב כה"ג י"ל שהבעל חייב להוציא הוצאות לצורך מצוות אלו, כי רק חובות שלוותה אין הוא מחויב אבל מצוה שכבר התחייבו הנשים מאז, הבעל חייב, עי' תוס' ב"מ ק"ד. ואם נניח כן שוב שייכת סברת הגר"ח פאלג'י הנ"ל, שכל כה"ג לא תקנו חכמים שיזכה הבעל, לפחות כשהבעל אינו כאן להקנות משלו. [ואצ"ל לגבי מצה שהוא חיוב גמור עליה.]
וכיו"ב י"ל גם לגבי קטנה שמאחר שמשעה שתגדל תתחייב במצוה זאת בברכה כדין מנהג המקום והקהילה, יש כבר מאז הגיעה לגיל חינוך מצוה על האב לחנכה לכך וגם להוציא הוצאות לצורך מצוה זו וא"כ בכה"ג לא תקנו חכמים וכנ"ל.
ד. אולם יש לשדות נרגא בעיקר הסברא הנ"ל, כי אולי לא נהגו והתחייבו הנשים להוציא הוצאות על מצוות אלו, אלא רק אם יש לאב או לבעל או לשכן, נהגו לקיימן. ואלו שקונות לעצמן, אי"ז מנהג המקיף כל הקהילה, וא"כ לגבי נשואה לא מהניא סברא הנ"ל.
ויתכן שאם לא תברך כמנהגה בשאר ימי החג, יחסר בשמחת יו"ט, הוי בכלל החיוב לשמחה בראוי לה.
ה. עוד י"ל עפ"ד המקור חיים (לחוות יאיר הל' ציצית סי' ח') שהמקיימת מ"ע שהז"ג מכניסה עצמה בברית על מצוה זו כדרך שנכנסו ישראל בברית במ"ת ולכן מאז חייבת לקיימה ואם נהגה בציצית אסור לה אח"כ ללבוש בגד ד' כנפות בלא ציצית. כ"נ מדבריו. וא"כ י"ל שבשעה שבאה לקיים מצות לולב, בע"כ שכבר מכניסה עצמה בחיוב גמור כדין התורה והוי כחוב שעליה ועל הבעל להוציא הוצאות על כך וכנ"ל.
ו. אם נניח שקטנה ודאי זוכה משום חובת חינוך, י"ל כן גם לאחר שגדלה והו"ה לקטן שחובת חינוך עד שיהיו ברשות עצמם, וכל זמן שזכות האב מונעת מהם לזכות במצה ובלולב מאדם אחר, חייבו חכמים את האב לזכות אותם משלו, ועכ"פ עד דידך על כתפיה דברך (קדושין ל'.).
וא"כ י"ל שבכה"ג אמרינן עולה עמו ואינה יורדת, וכבר העיר בשו"ת באר משה (מדבערצין) אמאי לא נימא כן לגבי מנהגים של מצוות. אמנם קימל"ן כמוש"כ בשו"ת פרי האדמה שהויא כהולכת למקום אחר ומפני דרכי שלום, אבל כ"ז בדבר שלא נהגו במקומו של הבעל, אבל במצוות כלולב וכיו"ב שגם במקומו נהגו י"ל דמחויב לזכות ולהקנות לה כפי שהיא נהגה עד נישואיה.
[מה שכתבתי לעיל שהאב חייב בחינוך אפילו של בן גדול כל היכא שהבן מנוע מלקיים המצוה מחמת שהאב זוכה במעש"י, דברים אלו הם שלא כדעת הפמ"ג בסי' ל"ז (בא"א אות ד'), אבל לפי מש"כ יתפרשו דברי בעל העיטור כפשוטם, כי בן י"ג בד"כ סמוך על ש"א. ועי' בדברי מנחם (להגרמ"מ כשר) עמ' פ"א בשם הלקח טוב, ומדבריו של הלק"ט משמע שגם בציצית מיירי בגדול ואביו עושה לו ציצית וכו'.]