האם ידועה לכם מקור

[מאן מלכי]

האם ידועה לכם מקור למה שהיום לא מקפידים על כוונות בשם ה' היה הוה ויהיה וכו' [מלבד ק"ש שהוא לעיכובא ממש] המבואר בשו"ע סי' ה?

[היימישער]

אומרים בבוקר את ה'הריני מכוין' של הבוטשאשטשער.

[יאיר]

וכן דעת הגר"א שבשם ה' צריך לכוון רק "אדון הכל" (חוץ מק"ש שאז יכוון גם "היה, הווה ויהיה" כמוזכר לעיל).

אך מנין שלא מקפידים כדעת השו"ע?

[בברכה המשולשת]

יעויין בהרחבה בספר תנאים טובים למרן הגר"ש דבליצקי שליט"א

[יאיר]

הספר פתוח לרבים:
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?142279&

[ישועות ישראל]

[מלבד ק"ש שהוא לעיכובא ממש] המבואר בשו"ע סי' ה?

מאן ימר שבק"ש הוא לעיכובא?

[בברכה המשולשת]

[מלבד ק"ש שהוא לעיכובא ממש] המבואר בשו"ע סי' ה?

מאן ימר שבק"ש הוא לעיכובא?

כך הוא בתנאי של האשל אברהם

[עושה חדשות]

לגבי הכוונה בשם אדנות ככתיבתו הוי"ה, נקטינן כהגר"א לחלק בין כוונת השמות של פס' ראשון דקרי"ש, לשאר שמות.

ז"ל בסי' ה - ויכוין כו'. טור והוציאו מדברי הר"י בס' היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבק"ש ובכל א' מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו' ואח"כ כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פי' קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני...

אבל לא הבנתי למה בקרי"ש לא הולכים אחר הקריאה בלבד?

[בברכה המשולשת]

לגבי הכוונה בשם אדנות ככתיבתו הוי"ה, נקטינן כהגר"א לחלק בין כוונת השמות של פס' ראשון דקרי"ש, לשאר שמות.

ז"ל בסי' ה - ויכוין כו'. טור והוציאו מדברי הר"י בס' היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבק"ש ובכל א' מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו' ואח"כ כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פי' קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני...

אבל לא הבנתי למה בקרי"ש לא הולכים אחר הקריאה בלבד?

באחד מכרכי ישורון המוקדשים לתורת אדוננו הגר"א (ד, ה, ו כמדומני) היה על זה מאמר

[סעדיה]

לגבי הכוונה בשם אדנות ככתיבתו הוי"ה, נקטינן כהגר"א לחלק בין כוונת השמות של פס' ראשון דקרי"ש, לשאר שמות.

ז"ל בסי' ה - ויכוין כו'. טור והוציאו מדברי הר"י בס' היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבק"ש ובכל א' מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו' ואח"כ כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פי' קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני...

אבל לא הבנתי למה בקרי"ש לא הולכים אחר הקריאה בלבד?

i.PDF

הגרמ"ד

(135.32 KiB) הורד 364 פעמים

[עוסק]

בעניותי מעודי לא הבנתי מדוע יש הסבורים כביכול "צריך לכוין" את כוונת השמות, כאילו שיש כאן מחשבה מסויימת שצריך "לכוין" (כמו אולי כוונות המקובלים), ואף בחלק מהסידורים הדפיסו "כוונת שמות" בתוך נוסח התפילה והפריעו לרצף הקריאה כמעט לריק.

הרי באמת "כוונות" אלו הם בכלל לא מחשבה מיוחדת שצריך לעורר בדעתו, אלא הם הם המשמעות והפירוש של שמות הקודש שמוציא מפיו, ככתיבתו וכקריאתו. ותו לא. (ונראה שכך משמע מדברי הראשונים עצמם, מקורו של הדין בסי' ה).

ואם זוכים לכוון בתפילה, אז בדיוק כמו שבאומרו "מחיה מתים אתה" איננו זקוק לשום "כוונה" מיוחדת, אלא פשוט מבין בדעתו את פירוש המילים בלבד ועל מה הם מורים, כך בדיוק "כוונות השמות" - הם הם הפירוש של המילות הקדושות, שמות הקודש. ו"מכוין" את כוונת השמות בדיוק כמו שמכוין באומרו "מחיה מתים אתה", ולכאורה לא צריך להיות טורח מיוחד (רק כמובן הקושי שלנו הוא לכוון בכללות התפלה, שעומד לפני מלך וברצונו לבקש כך וכך).

[קו ירוק]

הרי כוונת ההויה לא מבוטאת בשפתיים (רק שם אדנות)

[בקרו טלה]

באחד מכרכי ישורון המוקדשים לתורת אדוננו הגר"א (ד, ה, ו כמדומני) היה על זה מאמר

ישורון ד

[עושה חדשות]

תודה רבה לכולכם.
ועדיין לא מצאתי הסבר ברור,
למה שם ב/ג השמות מורין על היה וכו'.

[סעדיה]

תודה רבה לכולכם.
ועדיין לא מצאתי הסבר ברור,
למה שם ב/ג השמות מורין על היה וכו'.

יש חיוב כונה מיוחדת לכוין את פירוש הכתוב "שמע ישראל הוי"ה אלקינו הוי"ה אחד", מלבד החיוב הכללי שיש כל פעם שמברך/מוציא ש"ש לכוין את הפירוש של מה שהוא אומר.

[עוסק]

הרי כוונת ההויה לא מבוטאת בשפתיים (רק שם אדנות)

נכון, אבל לכאו' זה כל ההבדל, ואולי עם הרגל אפשר להצמיד זאת לכוונת אדנות

[שומע כעונה]

הרי כוונת ההויה לא מבוטאת בשפתיים (רק שם אדנות)

נכון, אבל לכאו' זה כל ההבדל, ואולי עם הרגל אפשר להצמיד זאת לכוונת אדנות

לא ברורה כוונתך "להצמיד זאת לכוונת אדנות", הרי כל שם יש לו כונה שונה ואם הוא רק שם אדנות אזי מכוון אדון הכל ואם יש בו גם כתיבה מכוון היה הוה כו', כך שכל פעם זה שונה, אמנם מובא כאן לעיל שאין צורך לכוון לפי הכתיבה אלא רק לפי קריאה מ"מ לפי האשל אברהם ודאי אין זה כך.
בר מהך יש חילוק מהותי בין הזכרת תיבות התפילה שיש בהם צורך לכוון אך אם לא כיון לפחות לא חטא בזה, אבל תיבות שמותיו של הקב"ה אם לא כיון לכאורה הרי זה מוציא ש"ש בזלזול.
אגב אחר הרגלת המחשבה לכוון בכל שם שמזכירים הדבר לא כזה נורא ובפועל זה הולך מהר ובקלות.

[עוסק]

כי בדרך כלל רוב השמות הם הוי"ה ולא אדנות, ואת המקומות הבודדים שהם אדנות בלבד לכאו' אפשר לזכור.

אבל האם זו דעתו של בעל אשל אברהם בלבד? הרי שאר הפוסקים האחרונים שם על הש"ע, מג"א א"ר וכו', סתמו דבריהם שם. והמשמעות הפשוטה של הטור והש"ע שם, שבכל השמות צריך לכוון את שתי הכוונות, כפי שיסכים כל הקורא לשונם. וגם מתוך דברי הגר"א עצמו ניכר שהסכים שדבריו הם חידוש בין הפוסקים האחרונים, ולכן כאן הוצרך להאריך ולבאר דבריו. (והביאו המשנה ברורה בתחילת העניין "ובבאור הגר"א כתב...", ולאחר מכן מיד בסמוך כתב: "ובמקום שנכתב באל"ף דל"ת לכולי עלמא אין צריך לכון אלא שהוא אדון הכל"). אם כן אמת שכן דעת הגר"א והובא במשנ"ב, אך האם לכתחילה לא צריך להיזהר לסתמות הש"ע ושאר רוב הפוסקים שתמיד יש לכוון את שתי הכוונות? (וכנזכר כך כתב גם אשל אברהם, ואולי כך גם דעת שאר המקובלים, כי ש"ע הרב, בא"ח וכה"ח שם, סתמו הדין על כל השמות ולא הזכירו כדעת הגר"א).

אלא שאולי בדורינו הלכה כדברי המקל בתפילה, ומי יאמר זכיתי

[קו ירוק]

ברור שהסומך על הגר"א בפרט בנסתרות יש לו על מי לסמוך. שהרי הוא בתראה בקבלה.
מעודי תמהתי על שהגרמי"ל זצ"ל היה אומר שיהי כבוד דורש מאמץ לכוון באדנות.. אפילו אחרי כ"כ הרבה שנים.

[עוסק]

זה אני לא מבין. הרי חז"ל תיקנו לכל ישראל לומר הברכות והפסוקים, נראה שלפי דורם לא היה כ"כ קשה כמו לנו, ועניין הכוונה היה אצלם מעשי לגמרי, אז היכן הטעות שלנו?

[קו ירוק]

חולשת הדורות היא שלא מתבוננים במילים מספיק. לא מרוכזים, ולכן הקלו לחתן לומר ק"ש, ולכן א"צ לשהות לפני התפילה כמו שפסק הרמב"ם כי אנא אנו באים.

[עוסק]

לגבי הכוונה בשם אדנות ככתיבתו הוי"ה, נקטינן כהגר"א לחלק בין כוונת השמות של פס' ראשון דקרי"ש, לשאר שמות.

ז"ל בסי' ה - ויכוין כו'. טור והוציאו מדברי הר"י בס' היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבק"ש ובכל א' מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו' ואח"כ כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פי' קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני...

אבל לא הבנתי למה בקרי"ש לא הולכים אחר הקריאה בלבד?

לענ"ד אפשר כוונת הגר"א, שבשום מקום לא נאמר שיש לכוין את הכתיבה של השמות, ואף שמסתמות הטוש"ע משמע לכוין תמיד גם את הכתיבה, הנה במקורו של הטור בספר היראה (כמו הרבה דברים אחרים בסימנים הראשונים של טור או"ח) מבואר שמעולם לא היה קס"ד שצריך לכוין תמיד את כתבו של השם, כי איפוא מצינו שיש עניין לכוין הכתיבה, אלא לעולם יש לכוין רק במה שמוציא מפיו, דהיינו את כוונת הקריאה בשם אדנות, ממש כמו כל שאר התפילה שצריך לכוין מה שמוציא מפיו.
אבל לא כן פסוק ראשון של ק"ש, שהוא ייחודו של הקב"ה, כשם שמוסיף לדקדק ולכוין ב"אחד" למשל שהקב"ה מושל בד' רוחות וכו', כך יש לו גם כן להחמיר ולהכניס גם את כוונת השם ככתבו, היה הוה יהיה, כי זה וזה מעניין ייחוד ה' הוא. ולדעת הגר"א זהו בלבד מה שנאמר במקור הדין בספר היראה, ודלא כדמשמע בטור וש"ע שנאמר על כל השמות ולאו דווקא ק"ש, ועל דבריהם קאי.

ושאר הראשונים והפוסקים כמעט לא ביארו לנו בזה דבר. אבל מצאתי ראבי"ה שכתב:

ראבי"ה חלק א - מסכת ברכות סימן מו:
תניא סומכוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכים לו ימיו ושנותיו א"ר אחא בר יעקב ובדל"ת א"ר אשי ובלבד שלא יחטוף בחית ר' ירמיה הוי יתיב קמיה דר' זעירא חזיה דהוי קמאריך טובא א"ל לא צריכת אלא כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות. ולכך נהגו לנענע בענין זה בראשו, וצריך להרהר בלבו בכל ענין הזה להמליכהו בקרותו הפסוק, ולהרהר שהשם הוא היה הוה ויהיה, <פי' היה קודם בריאת עולם, והוא חי וקיים ועתיד להיות יחיד וקיים בעולמו כשיהיה העולם מים במים, והוא שנ' יי מלך יי מלך יי ימלוך לעולם ועד>. ומה ששוחה מעט למטה כדי שלא יסתכל הנה והנה ויסיח דעתו, כדאמרי' (אלא) בשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים.

הרי מבואר כאן קרוב להאמור בספר היראה והגר"א, שעניין הרהור 'היה הוה ויהיה' הוא תולדה מההלכה של ייחוד ה' בפסוק ראשון של ק"ש, והואיל שאותיות 'היה הוה ויהיה' רמוזים בשם הוי"ה (כמו שציינו הקדמונים עי' ארצה"ח להמלבי"ם סי' ה), לכן כתב בספר היראה שהנכון הוא לכוין את הכוונה הזו באומרו את השמות של הפסוק הראשון, שיוסיף אז גם כוונת השמות ככתיבתם, לקיים כסברת הראבי"ה.

אבל בספר המנהיג בשם ספרי הסוד ("ספרים הפנימיים") מבואר קרוב מאוד להאמור בטור ובש"ע:

ספר המנהיג.JPG (19.08 KiB) נצפה 11520 פעמים

וכן הוא באורחות חיים לבעל הכל בו (אורחות חיים חלק א דין מאה ברכות עמ' עח דפו"ח), ואולי כאן או כאן הוא המקור של הטור בדין זה.

--
לסיכום נראה לפענ"ד שלכ"ע חייב תמיד בכל מקום לכוין את השם כקריאתו 'אדון הכל', כי זהו מצד חיוב הכוונה הכללי לכוין בכל תיבה ותיבה שמוציא מפיו, ובדיוק כמו שצריך לכוין כל המילות למשל "ברוך אתה" כך גם חייב לכוין בקריאת השם אדנות שמוציא מפיו (ויותר חמור, כי זהו שם השם).

אבל לגבי מתי צריך לכוין בשם גם ככתבו 'היה הוה ויהיה', מידי מחלוקת לא יצאנו,
מצד אחד המנהיג, ארחות חיים, הטור, הש"ע וסתמות הפוסקים - לחומרא. שלעולם בכל האזכרות יש לכוין השם גם ככתבו (ולהאמור במנהיג, אך לצנועים, אבל הש"ע סתם).
מצד שני ספר היראה (ואולי גם ראבי"ה) והגר"א הובא במשנ"ב - לקולא, שדווקא בפסוק ראשון דק"ש.
ברור שלכ"ע ראוי להיזהר בק"ש לכתחילה, אך לכאורה זה לא מעכב בדיעבד כמו ששאר כוונות 'אחד' לא מעכבות (ואילו כוונת השם כקריאתו, שהוא מדין הכוונה הכללי הפשוט, זה בעיה אם לא כיון).

הארכתי, אבל האם אני צודק?

[איש פלוני]

דעת הגר"ש פישר שהיה"ר של האשל אברהם איננו מועיל כלל
(ואמר פעם בדרך צחות אם מועיל פ"א לכל היום למה לא תועיל פ"א לכל החיים)

[שומע כעונה]

(ואמר פעם בדרך צחות אם מועיל פ"א לכל היום למה לא תועיל פ"א לכל החיים)

קושיא זו במקומה עומדת, ולכאורה אינה בדרך צחות, האם ידוע באמת למאן דהו מה טעם צריך גילוי דעת כל יום מחדש, כמו כן מה הכונה עד למחר בעת הזאת, מה יש בעת הזאת דוקא.

[בברכה המשולשת]

יעויין בדברי מרן הגר"ש דבליצקי שליט"א בקונ' תנאים טובים (צויין לעיל באשכול)

[הפשטן]

דעת הגר"ש פישר שהיה"ר של האשל אברהם איננו מועיל כלל
(ואמר פעם בדרך צחות אם מועיל פ"א לכל היום למה לא תועיל פ"א לכל החיים)

אם כי לענ"ד הסברא נותנת, שלכאורה לכו"ע, היה"ר כן היה צריך להועיל - לכדי שיעור הסח הדעת (י"א כחצי שעה וי"א ע"ב דקות).

[הפשטן]

(ואמר פעם בדרך צחות אם מועיל פ"א לכל היום למה לא תועיל פ"א לכל החיים)

קושיא זו במקומה עומדת, ולכאורה אינה בדרך צחות, האם ידוע באמת למאן דהו מה טעם צריך גילוי דעת כל יום מחדש, כמו כן מה הכונה עד למחר בעת הזאת, מה יש בעת הזאת דוקא.

אילו היה מדובר ב"גילוי דעת", אה"נ. אבל לא מדובר בגילוי דעת: הגע בעצמך, אדם שרוצה לפטור את עצמו "לכל החיים" - מחיוב כוונה בפסוק ראשון של ק"ש - או מחיוב כוונה בתפילה (לכל הפחות באבות או במודים), האמנם יועיל בזה גילוי דעת? לכן בע"כ שזה לא גילוי דעת, אלא יש לזה מטרה אחרת, אשר לה רמזתי בהודעתי הקודמת, ע"ש.

[אוצר החכמה]

לענ"ד דברי הגר"ש פישר פשוטים ונהירים. אין כאן עניין של החלת כוונה על המילים כמו בכוונת המצוות שמועיל אם אומר מה שאעשה אח"כ יהיה על דעת הראשונה ואולי תלוי בהיסח הדעת. כאן הצורך הוא שיכוון לכוונת המילה וכמו שכתב עוסק בתחילת דבריו, והאומר מילים מלבו וודאי מכוון את פירוש המילים כי איך אומרם הלא בגלל שכוונתו למשמעם. אבל כיוון שהתפילות שגורות בפינו או נקראות מסידור כבר אפשר שיאמר האדם את המילה ולבו בל עמו ולכן לא יועיל מה שיאמר שכוונתו לזה אם אין מכוון לפירוש.

יש מקרה אחר שאינו מבין שזה הפירוש אבל זה לא מצוי בינינו.

[הפשטן]

לכאורה זה לא מעכב בדיעבד כמו ששאר כוונות 'אחד' לא מעכבות (ואילו כוונת השם כקריאתו, שהוא מדין הכוונה הכללי הפשוט, זה בעיה אם לא כיון).
הארכתי, אבל האם אני צודק?

לענ"ד אפשר כי - ברוב דבריך אתה צודק - חוץ מהמשפט הנ"ל מתוך דבריך שאותו ציטטתי לעיל בפתיחה של הודעתי הזאת.
אפשר, שהטעם לחלק - בין כוונת "אחד" (שבדיעבד אינה מעכבת) לבין כוונת כתיבת השם (אשר אפשר שבדיעבד היא כן מעכבת) - הוא, שבמקדש היו קורין את השם ככתבו, אלמא - קריאת השם ככתבו - הויא מילתא. ועוד שאפילו אם נחשיב רק את הזה"ז - שבו אסור לקרוא את השם ככתבו - עדין, עצם זה שהדין בזה"ז - אינו רק ש"פטורים" מלקרוא את השם ככתבו - אלא שממש "אסור" לקוראו ככתבו (מסתמא מפאת קדושתה היתרה של קריאה כזאת אשר לכן הותרה רק במקדש), מוכיח שגם בזה"ז - קריאת השם ככתבו - מילתא היא (אחרת היא לא הייתה נאסרת בזה"ז אלא הייתה נחשבת כלא כלום). לכן, גם בזה"ז - שבו אין קורין את השם ככתבו (כפי שקראוהו במקדש), לפחות מכוונים את כוונת כתיבתו - כדי שבזה ייצאו ידי חובת קריאת כתיבתו (אשר ידי חובתה לא נוכל לצאת במבטא-שפתיים ממש לפי שהוא אסור בזה"ז), ולכן כוונת כתיבתו - מעכבת בדיעבד גם בזה"ז - כפי שמסתמא הייתה מעכבת בזמן-המקדש כשהיו קורין את השם ככתבו.
כאמור כל זה כתבתי בדרך אפשר.

[הפשטן]

[מלבד ק"ש שהוא לעיכובא ממש] המבואר בשו"ע סי' ה?

מאן ימר שבק"ש הוא לעיכובא?

זאת הלכה פסוקה (ברכות יג ע"ב, רמב"ם ק"ש ב א, ש"ע א"ח סג ד), שכוונת המילים של פסוק ראשון - מעכבת.
רק יש שאלה, מה הפירוש של "כוונת המילים", האם הפירוש הוא כוונת קריאת המילים, או הפירוש הוא [גם] כוונת כתיבת המילים (ועי' על כך בהודעתי הקודמת).

[עוסק]

הרב הפשטן,
מי אמר שבמקדש כשהיו קוראים את השם ככתיבתו היו מכוונים "היה והוה ויהיה"?
הרי בקידושין "שם בן ד' אותיות חכמים מוסרים אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע",
ופירש רש"י "שם בן ד' אותיות - קריאתו, וכתיבתו, ופירושו - חכמים מוסרים אותו וכו'.
הרי שאפילו את קריאתו איננו יודעים, כל שכן שלא את הפירוש כמפורש ברש"י.
אם כן נמצא שהכוונה 'היה והוה ויהיה' מיוחדת אך לנו, כפי שאמרו הקדמונים שזה רמוז באותיות השם הוי"ה.
אבל לכאו' אין כל שייכות לכוונת השם ככתיבתו שהיה במקדש.

[עוסק]

כתבתי למעלה "ששאר הכוונות של 'אחד' לא מעכבות",

אך יש לצדד בזה,
כי לגבי כוונות "אחד" זה לשון הש"ע: "שימליך הקב"ה בשמים ובארץ", ו"שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות",
ויתכן בכוונת הש"ע שזה כלול בתוך הפשט של הפסוק, ואין כאן כוונה נוספת כ"הרהור חיצוני".
כי כיון שאומר "ה' אחד", אחרי שה' אלקינו אחד ואין עוד, אך מצד שני העולם לפנינו, אם כן הוא מלך העולם בשמים ובארץ, והוא יחיד למשול בכל מאורע ומאורע שבבריאה, והוא שליט עלינו.

אבל מה שלא מעכב בהקשר הזה, זה 'הדקדוק', שכתוב במשנה שצריך לדקדק בק"ש, ומכלל הדקדוק פירשו חז"ל לדקדק בקריאת אותיות 'אח' של 'אחד' ולהאריך בהן כשיעור שיספיק לו להרהר בדעתו את הכוונות הנ"ל. ועל זה פסק הרמב"ם (פ"ב מק"ש) שאם לא דקדק בזה, ולא האריך בקריאת האותיות בכדי שיעור זה של הרהור, בדיעבד יצא. ומשמע שעל עצם הכוונות הללו 'שימליך' וכו' אין שום ספק שחייב אותם, רק שאם לא דקדק בקריאה יצא. בפרט שהלא הם הם קבלת עול מלכות שמים שבק"ש, ואיך יתכן שייצא י"ח בלי שיקיים את עיקר המטרה שלשמה נועד חיוב אמירת ק"ש?

וגם לפי כל מי שדיבר בסוגיא משמע שכוונת 'היה והוה ויהיה' מחוייבת היא בפסוק ראשון, אלא שנחלקו היכן יכוין זאת, לפי הראבי"ה בתיבת 'אחד', ולפי ספר היראה והש"ע והגר"א יכוין זאת בשם הוי"ה. נמצא שלכ"ע אין מחלוקת בכך שצריך את הכוונה הזו של 'היה והוה ויהיה' בפסוק ראשון, אם כן כיצד לא יעכב.

אמנם אולי חבל לנו להאריך בזה, כי מן הסתם כבר דיברו בכל זה.
אבל מה שהרווחנו לכאו', שמי שלא כיון 'היה והוה ויהיה' בשמות הקודש שבפסוק ראשון, יוכל בדיעבד לכוון זאת באומרו תיבת 'אחד', שהרי לפי הראבי"ה שם מקומו לכתחילה, אז אף לדידן דקיי"ל שלכתחילה המקום הוא בשמות, מ"מ בדיעבד נראה אפשר שכולם יסכימו שלפחות כדאי שייצא ידי הראבי"ה, ויכוין זאת בסוף הפסוק בתיבת 'אחד'.

[עוסק]

ולגבי התנאי הידוע המפורסם על שם הגה"ק בעל 'אשל אברהם' זצ"ל,

הנה הגר"ש דבליצקי שליט"א המובא לעיל כתב שמקור דברי 'אשל אברהם' אינם מספרו הגדול על הש"ע, אלא מסידור פסקיו שסידר הנקרא "תפלה לדוד", ונדפס בפרעמישלא תרנ"ב (לאחר פטירתו בשנת תר"א), וכתב באות כ"א:

1תפלה לדוד.JPG (68.37 KiB) נצפה 10939 פעמים

נראה מדבריו שעיקר כוונתו להרויח שלא יצטרך לומר "לשם יחוד" בפרטות קודם כל תפילה,
ובתוך זה חזר וכלל גם כן את כוונות השם, כי אולי עי"כ שהאדם אומרו יהיה לו לזכרון לקיים את הדין הכתוב בש"ע ולכוין בשמות.

והדבר מוכרע ממקומו. כי בעל 'אשל אברהם' גופיה כמה סעיפים קודם בסעיף יז, כתב:

תפלה לדוד2.JPG (29.75 KiB) נצפה 10939 פעמים

הרי שלדעתו יש לפרסם את "כוונות השם" הכתובות בש"ע סימן ה, וגם לחנך את הקטנים.
ואם יש לנו תנאי לסמוך עליו, אז מה הבעיה?

נמצא שאף בעל 'אשל אברהם' זצ"ל לא התכוין למה שמייחס העולם על שמו,
ואף כתב שיש לפרסם כוונה זו ולחנך בה את הקטנים,
ולחומר העניין אף שילב את הכוונות הללו בתוך ה'לשם יחוד' הכללי שתיקן.

ואין זו דעת הגר"א ווייס שליט"א בלבד שה"תנאי" הזה המיוחס לאשל אברהם איננו נכון, אף הגריש"א ויבלח"ט הגרח"ק הורו כן. אכן הגרשז"א זצ"ל אמר שבדורינו החלוש אפשר שיש לסמוך על הנוסח הנדפס בסידורים להתנות בתחילת היום (זולת פסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה דש"ע), אבל רק לגבי כוונת כתיבתו 'היה והוה ויהיה' שלא נזכר בגמרא, אבל את כוונת קריאתו 'שהוא רבון העולמים' צריך לכוין כל היום (הליכות שלמה עמ' ב).

[הפשטן]

הרי שאפילו את קריאתו איננו יודעים, כל שכן שלא את הפירוש כמפורש ברש"י.

האמנם איננו יודעים? זאת מנין לך? רש"י לא כתב שאיננו יודעים, אלא רק שחכמים מוסרים אותו וכו'.

מי אמר שבמקדש כשהיו קוראים את השם ככתיבתו היו מכוונים "היה והוה ויהיה"?

בתור פשטן, אין לי עסק בכוונות נסתרות. אני יודע רק את מה שמסרו לנו החכמים זכרונם לברכה (ובראשי תיבות: חז"ל), שמשמעות השם המפורש - לפי כתבו - היא: הי' הוו' ויהי'.
(ולגבי דרך קריאת השם ככתבו - שכתבת ש"איננו יודעים" אותה, הנה מי שיודע לקרוא אתב"ש - יודעה - לפחות לפי הפשט. ראה-נא את דברי רשב"ם לפסוק אהי' אשר אהי', שמסר לנו באתב"ש - את אופן קריאת השם ככתבו - לפי הפשט; ומדבריו עולה, דכי היכי דלגבי תיבת "רצה" נא - כשנבוא להופכה מכוונת לשון-ציווי לכוונת לשון-עתיד - די לנו להוסיף בהתחלה את האות י' ולומר " ירצה " אבל אופן קריאת שאר התיבה שאחרי האות י' נשאר אותו אופן [רק שהצירי שבסוף-התיבה הופך לסגול אם כי מהא לא נפ"מ אלא בקריאת האשכנזים והתימנים אך לא בקריאת הספרדים], הכא נמי לגבי תיבת "הוה" גביר לאחיך - כשנבוא להופכה מכוונת לשון-ציווי לכוונת לשון-עתיד - די לנו להוסיף בהתחלה את האות י' אבל אופן קריאת שאר התיבה שאחרי האות י' נשאר אותו אופן [רק שהצירי שבסוף-התיבה הופך לסגול אם כי מהא לא נפ"מ אלא בקריאת האשכנזים והתימנים אך לא בקריאת הספרדים]. אמור מעתה, לפי הפשט שנמסר לנו מרשב"ם, ניקוד תיבת השם הנקראת ככתבה - הוא לפי ניקוד תיבת " יהמה " - כפי שמנוקד בספר ירמי').

[הבוחר בעלום]

אגב, תנאי זה מובא גם בספר אפיקי ים, בסופו, בחלק הנקרא פניני ים.