היה לו ללמוד

[עושה חדשות]

ב"ק דצ"ב / מכות ד"ט -
ודקא אמרת: הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא! נביא הוא, וכבר לימד; אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא? אחותך היא? מכאן לבן נח שנהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד.

רמב"ם הל' מלכים פ"י -
בן נח ששגג ... אבל אם ידע שהוא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד.

*

האם בן-נח מצווה ללמוד יותר מישראל? אז למה הוא נהרג על שהיה לו ללמוד וכו' ואילו ישראל פטור בשוגג?

[סעדיה]

הרי בן נח אי"צ התראה.

[דורשי יחודך]

לכאורה הפשט ש"היה לו ללמוד" זו תביעה גם על ישראל, ומה"ט צריך כפרה של קרבן, אלא שרחמנא הוא דחס על נשמת הישראל, שלא להורגו משום זה, אבל בב"נ לא חס.

[קראקובער]

מידי דהוי שנהרג בעד אחד ובדיין אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב.

[דרומי]

אולי התירוץ פשוט, שבישראל שיש הרבה חיובים ומצוות הרי יכול אדם לטעון שלא הספיק ללמוד הכל, אך בבן נח שמדובר רק בשבע מצוות - התביעה גדולה יותר למה לא למד

[והוא ע"ד שקראתי פעם על הפני מנחם מגור שלא רצה להפתיע אברכים ב'כולל' בביקורת פתע... (כלומר, שהוא יבוא פתאום לכולל) מה שאין כן בחורים בישיבה. והסביר, שבחור נמצא בישיבה כל היום, ונדרש ללמוד כל הזמן וכו', וממילא גם אם הוא ייתפס בקלקלתו שלא בדיוק למד באותו רגע אין התביעה עליו כל כך והבושה לא תהיה כה גדולה, מה שאין כן אם ייכנס לכולל ויתפוס אברך שמניח רבינו תם וכיו"ב באמצע הלימוד, תהיה לו בושה גדולה שאינו שומר את סדרי הכולל המוגבלים]

[עזריאל ברגר]

מדברי הגמרא רואים, שבן נח נהרג על זה שהוא היה צריך להתנהג בצורה הגיונית ולא עשה זאת, ו"ללמוד" הוא לא (רק) ללמוד תורה אלא (גם) ללמוד דרך ארץ.
ושבע מצוות בני נוח הן דברים שהשכל והדרך-ארץ מכריחים אותם.

[מאיר סובל]

מה תמיה ליה על היה לו ללמוד, טפי מעיקר עונש המיתה שיש רק לב"נ על ז' מצוות, וישראל חייב עונש פחות ממנו על אותן עבירות.
לדוגמא ב"נ נהרג על גזל, ובישראל יש דין השבה. וכו'.

[אליהו בן עמרם]

ב"ק דצ"ב / מכות ד"ט -
ודקא אמרת: הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא! נביא הוא, וכבר לימד; אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא? אחותך היא? מכאן לבן נח שנהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד.

רמב"ם הל' מלכים פ"י -
בן נח ששגג ... אבל אם ידע שהוא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד.

*

האם בן-נח מצווה ללמוד יותר מישראל? אז למה הוא נהרג על שהיה לו ללמוד וכו' ואילו ישראל פטור בשוגג?

בהשלמה לדברי הרב עזריאל ברגר שנכתבו ברוב השכל.
לענ"ד יסוד גדול כתוב כאן לחלק בין ה"מחוייבות" של בן נוח לעומת ה"מחוייבות" של בן ישראל.
מקור חיובו של בן נח והתביעה כלפיו, מבוססים על הגיון אנושי שכך צריך להיות, וכך צריך כל בן תמותה להבין שאי אפשר אחרת, וזה צריך להיות טבוע בעצמותו, מה שנקרא בלשון אחר "מחויב המציאות".
וממילא עונשו נובע מזה שהוא למעשה "מזיד" - כי פעל בניגוד להבנה הטבעית הטבועה בו. (כאדם שלא יכול לומר שלא ידע שהוא צריך לאכול כדי לחיות...).
וזה הפשט - ב"היה לו ללמוד", ולא כפשוטן של דברים, שהיה צריך כביכול לפתוח את ספר החוקים של בני נח ולעיין בהם...
לעומתו בר ישראל - לאחר מעמד הר סיני - חייב לפעול מכח הציווי שנצטווה בו בלבד, כי מעמדו כשל עבד למלך, שמשועבד אך ורק לרצון מלכו ולא לשום תחושה טבעית שחש בה.
ועל כן, מי שלא ידע מה שציווה המלך, אמנם הוא לא צדיק גדול, אבל "מזיד" כזה כמו של בן נוח - הוא לא. כי חייב לנטרל את תחושותיו הטבעיות ולהישמע רק לציווי בעצמו - אפילו על שמאל שהוא ימין...
(אצלו התביעה "היה לו ללמוד" מגיעה רק עד כדי תביעה של "רשלנות" שלא למד את "ספר החוקים", וזה אולי הסיבה לכפרה שצריך להתכפר, אבל לא עד כדי "מזיד" של בן נח)

[מיכאל1]

לא ברור לי שכל חיובי בני נח אפשר ללמוד אותם מהגיון, ודאי שעיקר ז' מצוות בני נח מבוססות על ההגיון והשכל אך יש מקרי גבול שבהם ניתנה הרשות לבעל דין לחלוק.

לדוג' נזקי בהמתו אם נכללים בגזל,אבר מן החי במפרכסת או מוות מוחי האם יש היגיון חד משמעי בזה?

[אליהו בן עמרם]

לא ברור לי שכל חיובי בני נח אפשר ללמוד אותם מהגיון, ודאי שעיקר ז' מצוות בני נח מבוססות על ההגיון והשכל אך יש מקרי גבול שבהם ניתנה הרשות לבעל דין לחלוק.

לדוג' נזקי בהמתו אם נכללים בגזל,אבר מן החי במפרכסת או מוות מוחי האם יש היגיון חד משמעי בזה?

אכן בחושבי על הדברים היו קשים לי כל מיני פרטי הלכות במצוות בני נח. מה ההגיון בהם.
והתירוץ שחשבתי בזה לענ'ד היה נראה בעיני כחידוש שלא הייתי בטוח בו, ומ'מ אכתבנו, ואם יתקבל - מה טוב.
והוא: שגם הטבע האנושי אינו אלא יצירה על פי תכנון מתכנן, אשר טבע באדם את ההגיון אשר נראה היה לו לטבוע בו.
וא'כ גם את פרטי ההלכות הללו טבע בו כהגיון אנושי.

[עושה חדשות]

תודה לכולם.

שאלה אחרת: הראש' כ' דחיוב קרבן על עבירות בשוגג הוא ג"כ מה"ט דהיה לו ללמוד, (ומה"ט ל"ה כאונס). איזו תביעה יש על נערה בת י"ב ומחצה אם חטאה בשוגג ע"פ הוראת ב"ד וכל חכמי ישראל, לומר ש"היה לה ללמוד" ולכן צריכה להתכפר בקרבן?

[דורשי יחודך]

בקשר לחיובי בן נח: מהו המקור לקביעה שיסוד חיובם הוא על פי שכל ולא על פי ציווי?
הלא אדה"ר נצטווה בהם כמו שהגמרא דורשת מפסוקים. מנין הקביעה שבני ישראל מצווים רק מכח ציווי משא"כ בני נח?
והדברים לכאורה נסתרים מלשון הגמרא "היה לו ללמוד". איה"נ המקור לזה הוא מאבימלך שלא חקר האם היא אשת איש או לא, אבל מה שהסיקו חז"ל מכח זה הוא שהיה לו ללמוד, כלומר שהיה צריך לברר מהו הדין.
להרב בן עמרם: האם יש אדם אחד בעולם שהבין מעצמו איזו עריות מותרות לבני נח ואיזו אסורות? ולא עוד אלא שנחלקו תנאים בזה, והלא אפשר לברר על פי טבע האנושי! ודאי שיש כאן גזירות הכתוב, וא"א לדעת אותם בלי לברר אצל החכמים.

[מיכאל1]

שאלה אחרת: הראש' כ' דחיוב קרבן על עבירות בשוגג הוא ג"כ מה"ט דהיה לו ללמוד, (ומה"ט ל"ה כאונס). איזו תביעה יש על נערה בת י"ב ומחצה אם חטאה בשוגג ע"פ הוראת ב"ד וכל חכמי ישראל, לומר ש"היה לה ללמוד" ולכן צריכה להתכפר בקרבן?

מסתמא הכוונה באופן שלא עשו רוב הציבור או שאר התנאים הנצרכים המפורטים בפ"ק דהוריות ע"מ שיפטרו היחידים בקרבן הבי"ד.

לעצם השאלה אי לכאורה צ"ל או שיש מקרים בהם צריך לומר כטעם השני שהביא הרמב"ן להבאת קרבן בשוגג, או שצריך לומר שיש מקרי גבול ששייך הדין אע"פ שאין הטעם שייך, כדמצינו בעוד מקומות.

[פרי יהושע]

אני שואל על עיקר הדבר- הלא אמר לו שאחותו היא וכמה אפשר לתבוע ממנו באמת בנקיון כפיו, אי לא שעצם השאלה פסולה (כמו שאמרו אורח בא לעי' כלום וכו').

ואם כך יש כאן הגדרה חדשה על "היה לו ללמוד ולא למד" מה ההשלכות של זה?

[עזריאל ברגר]

אי לא שעצם השאלה פסולה (כמו שאמרו אורח בא לעי' כלום וכו').

זה בדיוק מה שהגמרא אומרת: שעצם השאלה פסול, וניכר שהתשובה היא שקר ואין לסמוך עליה.

[פרי יהושע]

אי לא שעצם השאלה פסולה (כמו שאמרו אורח בא לעי' כלום וכו').

זה בדיוק מה שהגמרא אומרת: שעצם השאלה פסול, וניכר שהתשובה היא שקר ואין לסמוך עליה.

שהתשובה היא שקר לא הייתי אומר, שא"כ למה עשה כן אברהם סתם...

[אבי 1000]

תודה לכולם.

שאלה אחרת: הראש' כ' דחיוב קרבן על עבירות בשוגג הוא ג"כ מה"ט דהיה לו ללמוד, (ומה"ט ל"ה כאונס). איזו תביעה יש על נערה בת י"ב ומחצה אם חטאה בשוגג ע"פ הוראת ב"ד וכל חכמי ישראל, לומר ש"היה לה ללמוד" ולכן צריכה להתכפר בקרבן?

ניתן להקשות זאת לא רק על בת י"ב שסמכה על הסנהדרין, אלא גם גדולים וחכמים ממנה שסמכו אלה שהם אמורים לסמוך.

לענ"ד יש כאן תביעה מסוג אחר, שהשולח אדם למשימה צריך ליקח אחריות על אותה משימה, גם במקרה שהיה כאן טעות של השליח.
כל ישראל שולחים את הסנהדרין להורות להם את דבר המשפט, ומטילים עליהם את אחריות הבירור, בעוד שכולם מסתלקים מאחריות והקולר תלוי בצוואר הדיינים, לכן כשנוצרה טעות לאותם החכמים, אין הישראלים המשלחים יכולים לומר "לא אשמתנו" כי העמדת אחר במקומך מחייבת את קבלת האחריות כשהינו טועה, ואי אפשר להסתלק לחלוטין וחייבים קרבן, וזה מיישב סוגיות רבות בפרק הוריות.

[אבי 1000]

אני שואל על עיקר הדבר- הלא אמר לו שאחותו היא וכמה אפשר לתבוע ממנו באמת בנקיון כפיו, אי לא שעצם השאלה פסולה (כמו שאמרו אורח בא לעי' כלום וכו').

ואם כך יש כאן הגדרה חדשה על "היה לו ללמוד ולא למד" מה ההשלכות של זה?

שאלה יפה
א' היות שהוא מלך, בקל היה יכול לברר, אברהם אמור היה להיות מפורסם.[ [מלחמת סדום, אשל וכו']
ב' מחמת שהוא מלך אמור הוא לדעת שמפחדים ממנו ובודאי לא יגיד לו אשתי היא.

[עושה חדשות]

תודה לכולם.

שאלה אחרת: הראש' כ' דחיוב קרבן על עבירות בשוגג הוא ג"כ מה"ט דהיה לו ללמוד, (ומה"ט ל"ה כאונס). איזו תביעה יש על נערה בת י"ב ומחצה אם חטאה בשוגג ע"פ הוראת ב"ד וכל חכמי ישראל, לומר ש"היה לה ללמוד" ולכן צריכה להתכפר בקרבן?

חשבתי, שמא יש כאן באמת צירוף של העבירה שעבר היחיד, עם השגגה (והיה לו ללמוד) של הסנהדרין, וכל ישראל כאיש אחד.
[כעין דברי החזו"א על צירוף מעשה המצוה של היחיד עם כוח הבחירה בטוב של הסנהדרין הכופה אותו על המצוה].

[מיללער]

רמב"ם הל' מלכים פ"י -
בן נח ששגג ... אבל אם ידע שהוא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד.

ברש"י סנהדרין נד. ד"ה דינו מאי ניהו קטלא. ואפילו בשוגג דקאמר לקמן (נז.) אזהרה שלהם זו היא מיתתם.

האם רש"י פליג בזה על הרמב"ם וס"ל שבן נח חייב מיתה על כל אופני השוגג שהרי לא חילק ביניהם? (שוב ראיתי שהלח"מ הקשה כן ומשוה בזה מחלוקת רש"י והרמב"ם)

ועוד מה שהביא לטעם הדבר משום שאזהרה שלהם זו היא מיתתם, לכאורה הגמרא נקטה זה דוקא לחלק בין בן נח לישראל שחייבים עונש רק משום שהוזהרו עליה ולא כמו בישראל שיש בתורה על כל דבר אזהרה לחוד ועונש לחוד, אבל עדיין יכולין לומר שאף בן נח חייב רק במזיד.

ואם כוונתו הוא משום שעכו"ם חייב אף שלא בהתראה, ולא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וממילא אם הורגין אותן בלי התראה ממילא נראה שחייבין אף בשוגג, ראשית א"כ הוו"ל להביא הילפותא מהגמ' (שם נז:) שעכו"ם חייב אף בלא התראה דילפינן מהקרא דמיד כל חיה - אף בלי התראה.

[עושה חדשות]

שאלה אחרת: הראש' כ' דחיוב קרבן על עבירות בשוגג הוא ג"כ מה"ט דהיה לו ללמוד, (ומה"ט ל"ה כאונס). איזו תביעה יש על נערה בת י"ב ומחצה אם חטאה בשוגג ע"פ הוראת ב"ד וכל חכמי ישראל, לומר ש"היה לה ללמוד" ולכן צריכה להתכפר בקרבן?

בפרשת מטות כתיב "ואם הפר יפר אתם אחרי שמעו ונשא את עונה".

וכ' החיזקוני "שהיא אנוסה שסבורה היא שיכול הוא להפר ולא היה לה ללמוד אבל הוא היה לו ללמוד ולא למד לפיכך ישא הוא את עונה".

ואף הרמב"ן כ' "ונשא את עונה - הוא מוכנס תחתיה, למדנו שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין, לשון רש"י מספרי (מטות ל). ונראה שהאשה הזאת שוגגת או מוטעה, כי הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו, ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו. ולימדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה אין עליה מעונש השגגות כלל. אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו ובקיאה בדין הזה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו במי שיכול למחות ולא מיחה. והזכיר הכתוב זה בבעל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו, והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם. ור' אברהם כתב, ונשא את עונה, כי היא ברשותו. אם כן ענין הכתוב יהיה במכריח אותה לעשות מה שאסרה על נפשה, ואינו נכון".

וראה מש"כ בפי' מהר"י אבוהב על הרמב"ן.
וע"ע חידושי ר' מאיר שמחה ב"מ סא:

וצריך לבדוק האם זה נכון בשאר דברים, שאם אשה סמכה על בעלה, וכן בת על אביה, והם הורו לה שלא כדין, תהיה פטורה מקרבן, כי היא אנוסה ואין עליה מעונש השגגות כלל.

[עושה חדשות]

מעל"ע, אני מתקשה להבין למה תינוק שנשבה נחשב רק שוגג ואילו הבא על אשתו שלא בשעת וסתה נחשב אנוס.

אלו הם פסקי הרמב"ם בשני המקרים הנ"ל;

הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס, ולפיכך בין שנמצא דם על עד שלה בין שנמצא על עד שלו פטורין

כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא הרי זה חייב חטאת, כיצד תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה וכן כל כיוצא בזה

האם היכולת של תינוק שנשבה לברר על יהדותו גבוהה יותר מהיכולת לברר טהרת אשה, או שאולי החשש של כל גוי שמא הוא יהודי הוא גבוה יותר מהסיכוי לראיית דם שלא בשעת הווסת, וכו', מה ההסבר בחילוק הזה בגדרי אונס, וכי תינוק שגדל אצל הגויים אינו מוחזק בודאות בגויותו. (זה כמובן נוגע בנידון האחרו' לגבי מי שסמך על רוב או עדים והתברר כטעות וכו' מתי נחשב אונס, אבל קשה לי למצוא את החילוק בין ב' הדינים הנ"ל).

[כדכד]

לענ"ד תינוק שנשבה אינו תינוק שנשבה לבין הגויים וחושב שהוא גוי אלא תינוק שנשבה לבין הגויים ויודע שהוא יהודי אך אינו יודע מה המשמעות של זה

[ארי בן ארי]

מדברי הגמרא רואים, שבן נח נהרג על זה שהוא היה צריך להתנהג בצורה הגיונית ולא עשה זאת, ו"ללמוד" הוא לא (רק) ללמוד תורה אלא (גם) ללמוד דרך ארץ.
ושבע מצוות בני נוח הן דברים שהשכל והדרך-ארץ מכריחים אותם.

בהקדמה לרבינו ניסים גאון למסכת ברכות מבואר לא כן
אלא שכל המצוות השכליות מחויבין בהן גם בני נח והז' מצוות שמחויבים הוא מה שנתחדש ע"י נביא
יעוין שם באריכות

[עושה חדשות]

וראה מש"כ בפי' מהר"י אבוהב על הרמב"ן.

וצריך לבדוק האם זה נכון בשאר דברים, שאם אשה סמכה על בעלה, וכן בת על אביה, והם הורו לה שלא כדין, תהיה פטורה מקרבן, כי היא אנוסה ואין עליה מעונש השגגות כלל.

לא כתבתי קודם בפירוש, מהר"י אבוהב פוטר בכה"ג את האשה מקרבן.


עלי תמר שבת פ"ה
ומסופקני אם דבר זה שאמרו שהקלקלה תלויה בו אינו רק מדרבנן בעלמא, או יש בזה אפילו איסור תורה ונחשב כאילו הוא גופא עבר על הלאו, שהרי מייחסים העבירה אליו, וא"כ למשל אם לא מוחה בחברו האוכל נבילה וטרפה הרי הוא עובר על הלאו כל נבילה וטרפה לא תאכלו, ולכאורה יש לפשוט ספק זה מהספרי מטות פיסקא קנ"ו והובא ברש"י שם פסוק י"ז, ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה. ונשא את עונה, הוא נכנס תחתיה, למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל העונשין. ובפירוש רמב"ן שם, שהרי הוא כאלו הוא נדר ויחל דברו, הרי שנכנס תחתיו באיסור תורה. ובתו"כ פרשת שמיני י"א י"ג, משמע עוד יותר שהוא לוקה מהלאו כהחוטא עצמו וז"ל, ואת אלה תשקצו מן העוף ולא תאכלו, לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל, ונשנית ברייתא זו בתו"כ סוף שמיני והובא ג"כ בירושלמי פסחים פ"ב ה"א, ובפירש"י שם לא יאכלו, לחייב את המאכילן לקטנים, שכך משמעו לא יהיה נאכלים על ידך. ובפירוש ר"א מזרחי שם, רבינו ישעיה כתב בפירוש התו"כ [נראה שהוא הר"י מטראני בעל תוס' רי"ד] שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכלו, וכן משמע מלשון הברייתא דקתני לחייב את המאכיל כאוכל עיין שם וכן משמע דעת הראב"ד בפירושו לספרא שכתב, לרבות את המאכיל כאוכל, פירוש לרבות גדול המאכיל את הקטן שהוא עובר בלאו ע"כ. ואם הוא עובר בלאו משמע שגם הוא לוקה, וכ"ה בתו"כ סוף שמיני גבי שרצים ובירושלמי פסחים פ"ב ה"א. וברור הדבר שדברי התו"כ יסודם בספרי פרשת מטות הנ"ל שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל העונשין ובמאכיל איסור לקטן אין לך גורם תקלה לחברו יותר מזה, וא"כ כמו הגורם תקלה לחברו שנכנס תחתיו לכל העונשין ועובר את הלאו ממש ולוקה ה"ה במי שיש סיפק בידו למחות ואינו מוחה שהקלקלה תלויה בו ונתפס על עונשו שעובר איסור תורה ממש. אכן יש לדחות ולומר ששאני הגורם תקלה לחברו בפועל ממי שאינו מחה בעובר עבירה שאינו עושה כל פעולה אלא מתיחס לעבריין ביחס אדיש בלי כל ענין. ולא מיבעיא במאכיל נבילה לקטן או מקיים נדר אשתו שהרי זה פעולה ממשית אלא אפילו החריש לה ביום שמעו אחרי שהתורה הטילה עליו להפר נדרי אשתו ולמנוע לה תקלה כשאינו ממלא חובתו הר"ז גרימת תקלה ממש, אבל מי שאינו מוחה בעוברי עבירה שהוא מתייחס באדישות וחוסר ענין כלפי עוברי עבירה י"ל שאף שנתפס בעונם ותולין הקלקלה בו אינו אלא מדרבנן בעלמא אבל לא שעובר על לאו של תורה כהחוטא עצמו והכי מסתבר.