אדמו"ר הרש"ב אמר: קריאת שמע שעל המטה היא, בזעיר אנפין [=בצורה מזערית], כהווידוי שבטרם צאת הנפש מהגוף. אלא שאז עוזבים לגמרי את היריד, תם המסחר של "היום לעשותם", ובקריאת שמע שעל המטה שבכל לילה עדיין נמצאים בעצומו של היריד, ועוד אפשר לפעול.
שעת הכושר כתב:מאת אותו מחבר,
(קוראים לו; טחינה גולמית).
שמור על הניקיון
הוא הביט בארון הספרים במבט מבויש. השולחן ערוך יורה דעה חלק ב' הסתכל עליו במבט מאיים.
הגמרא כתובות הביטה בו בעיינים מאוכזבות, והמנחת חינוך כאלו שאל "למה?, אבל למה?"
שיעורי רבי שמואל אפילו לא רצה לדבר אתו. אם תעזבני חודש- חודשיים אעזבך.
הוא קצת נעלב, אבל הבין שהם צודקים. געגועים מלאו את לבו.
ואז הוא נגש לכתוב את המכתב הבא:
אחי ורעי חברי הפורום היקרים.
הכינו את הממחטות או לחלופין התאמנו על אמירת "ברוך שפטרנו" בצורה רהוטה. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב את זה ועכשיו זה סוף סוף מגיע.
זה הקטע האחרון שאני מעלה לפורום, עד ר"ח כסלו תשע"ט.
זו פעם ראשונה שאני כותב משהו על עצמי וקצת לא נוח לי לעשות את זה, אבל חשוב לי להפרד בצורה יפה, ולסגור כמה פינות. אז אכתוב קצת על זריחתו ושקיעתו של טחינה גולמית בשמי הפורום.
האמת היא שנפלתי לכאן בטעות, ואולי זה לא כ"כ יפה מה שעשיתי כאן.
אשתי ("מי ברז") נרשמה לפרוג לפני זמן רב בשביל להגיב לאיזה אשכול שעסק בתרומת כליה. וגם למקרה שאולי יהיה לה איזה צורך להעזר במשהו בעבודתה.
לפני קצת יותר מחודש היא קוראת לי למחשב ומראה לי שיש פורום כתיבה.
"תראה איזה חבר'ה נחמדים יש כאן. @פנס בערפל, @גדי ישראלי, @עדיאל. תראה את הפרגונים והזרימה"
"נו, מה זה נוגע אלי?"
"אולי נעלה את הבלדות שלך?"
"לא נראה לי. זה סגנון אחר כאן"
"בוא ננסה אחת ונראה"
נו שוין.
כמה ימים אח"כ, בדיוק לפני 4 שבועות, העלתי את שמור על הניקיון. זה התאים בדיוק לעונה, סוף חודש תשרי, אחרי הימים הנוראים, סוף בין הזמנים. תוך 24 שעות היו עשרות לייקים.
"אולי תעלה גם את 'שבר בא מפראק?' "
"אבל אי אפשר להעלות את זה בלי להעלות קודם את קרטטה ובטטה. קודם צריכים להכיר את דוקטור סטיב ג'רי"
אז העליתי את "קרטטה ובטטה".
תבינו משהו, אמנם נוכחתם לדעת שאני לא חרדי, מבטן ומלידה [שימו לב למשמעות הכפולה של המשפט...] אבל היום אני אברך, לפנות בוקר, בבוקר, בצהרים, ובערב, בשישי בשבת ובמוצאי שבת. הכתיבה היא אפילו לא תחביב אצלי. זה משהו שאני לא משקיע בו, אני עושה זאת בחדר בלי מזוזה [להלן חב"מ] כמו שכבר גיליתי, ואני מתנצל בפני כל מי שהדבור על זה גורם לי אי נעימות.
לפעמים פשוט עולה לי איזה רעיון, ואני נכנס עם דף ריק, או אפילו קרטון של דפדפת, וכותב.
את הקטעים הראשונים כתבתי בתור בחור, והצלחתי לקיים בזה כיבוד אם ו"לב אלמנה ארנין" [בבת אחת], וגם לשמח את אחי ואחיותי.
כשהתחתנתי גיליתי יום אחד שאשתי גם "בקטע". יש לה אפילו ניילונית עם כל מיני דברים שהיא שמרה עוד מימי "בתיה", עם כל מיני הגיגים, חרוזים ובדיחות.
היא בקשה ממני את מה שכבתי, והקלידה על המחשב. קהל היעד התרחב גם למשפחה שלה, אבל זהו. חוץ ממשפחתי משני הצדדים, ומספר מצומצם מאוד של חברים, אף אחד לא יודע על הכתיבה שלי, חוץ מכם.
אין לי שום קביעות בכתיבה. לפעמים יש הפסקה של שנה בין קטע לקטע, ולפעמים זה פעמים בשבוע.
הרבה דברים ממש יצאו לי "בטעות".
השיר "מתנת חיים" למשל, הסיפור מאחוריו הוא כזה. לא הכרתי את השיר בכלל. הלכתי לאיזה חתונה של בני דודים ד"לים ואחד המוזמנים נתן לילד שלו לשיר את השיר הזה לחתן ולכלה. אמרו לי שזה שיר של ר"ק אותו הכרתי היטב בילדותי אבל כבר שנים שאני לא שומע שירים בכלל, ובטח לא שירים של זמרים חילונים.
אשתי במסגרת עבודתה מדי פעם מרעננת את מלאי השירים. היא השיגה את מתנות קטנות בביצוע של שני ילדים שקראו לעצמם "צמד ילד". השיר התנגן בבית ושמעתי אותו אולי פעמים.
יום אחד קמתי בבוקר ובעודי בדרך למקוה לפני ברכת התורה פשוט נכתב לי כל השיר מתנת חיים בראש. באותו יום כשנכנסתי לחב"מ כתבתי הכל על פתק וכשיצאתי הקראתי לאשתי. השיר רגש אותה והיא התחילה לבכות.
אז התקשרנו למתנת חיים. אף אחד שם לא הצליח לחבר בין הדמות שלי לבין השיר הזה...
מכאן ואילך אתם "אשמים". פרגנו לי כאן בצורה יוצאת דופן, הרגשתי שהציבור באמת נהנה אז התחלתי להעלות קטע אחר קטע.
נזהרתי מאוד שהדבר לא יפגע לי בסדרי הכולל, ואכן לא פרסמתי ולא הגבתי שום דבר בשעת הסדרים, המשכתי תמידים כסדרם, ואם ראיתם איזה לייק בשעות הסדרים סימן שזו אשתי.
לאט לאט התחלתי להבין על מה כותב ר' קובי לוי. זה תפס לי את הריכוז, הרגשתי בהתחלה מין צמאון ללייקים, למרות שלא היה חסר לי שום הערכה בבית, במשפחה, בכולל, ובסביבה.
הרגשתי שאני הולך ליד בתי כנסיות והרצון ללמוד דופק בפנים בראשי, וכשאני מגיע הביתה הרצון לכתוב מתחיל לדפוק. @עדיאל מחייך עכשיו כי הוא נזכר בוורט של ר' שלום שבדרון... ועכשיו הוא כבר צוחק...
אמרתי לעצמי- טוב, רק נגיע ל-500 לייקים ונפרוש. וכבר פתאום אני אוחז ב-700. הפכתי מהר מאוד למשתמש מענין, מקצוען, קבלתי ניקוד. ופתאום אני כבר אוחז בקילו-לייק. ובחמישיה הראשונה בטבלת האהובים ביותר.
קראתם לי "אביר" "כביר" "תותח" "כריש" "קוסם" "צפיחית בדבש" וסליחה שאני לא אומר דבר בשם אומרו. למרות שלא אכחיש שנהניתי מהמחמאות, דעו לכם שנהניתי הרבה יותר מאמירות שמתיחסות לקורא, כמו "איך נהניתי" "הצלחת לשמח אשה עיפה" "גרמת לי לצחוק" "מרגש" כי בזה אני מרגיש שהשגתי את המטרה שלי.
המטרה שלי בכתיבה היא לא הרפיה, ולא הגשמה עצמית [מקובלנו מרבותינו להרחיק ההגשמה כמה שאפשר...]. באופן כללי אני לא רואה בספרות, או בכל אומנות שהיא כמו ציור נגינה וכדומה, ערך עצמי.
בעיני, ברשימת הציירים הגדולים נמצא יוני גרשטיין למשל, במקום הרבה יותר גבוה מליאונרדו דה וינצ'י, מיכאל אנג'לו ושאר ציירים מפורסמים [שאינם קשורים לצבי הנינג'ה], ועל דרך זה: תלמידה של אשתי שמנגנת בבתי חולים לילדות חולות, נמצאת במקום הרבה גבוה מכנר בפילהרמונית.
כמובן, איני מתכוין מבחינה אומנותית, אלא מבחינה אמיתית. כי כשרון הוא מתנה, וצריך לנצל אותו למטרה מסוימת [פרנסה היא גם מטרה חיובית]. ומי שעושה עם הכשרון דברים חיוביים- הוא הגדול באמת. ואם יש לי סולם ערכים לפי מדד אמיתי, למה אני צריך להיות כפוף לסולמות ומדדים אחרים?
המטרות שלי הם שתיים. א. להעלות חיוך על שפתי הקוראים. ככה זה היה בראשונות ממש ואחר כך עברתי ל- ב. להעלות חיוך על שפתי הקוראים, ועי" כך לעורר נקודות וערכים שאני מאמין בהם, או נגד דברים שאני לא מאמין בהם. לפעמים פשוט נאלצתי להסתפק בסוג הראשון.
אני לא באמת יודע אם יש בכח במה שאני כותב להשפיע באמת על מישהו. אני רק מסתמך על העובדה שמדובר בדברים היוצאים מן הלב [ומן הכליה הימנית].
מישהו כתב לי בפרטי שהוא יכול לסדר לי עבודה לכתוב טור בעתון [רמז: עיתון שיצאו נגדו פשקוילים. זה בערך כמו לומר "שתי אותיות מתחיל באות בית" כמענה לשאלה: "נו, מה נולד?"...] אין לכם מושג כמה שההצעה הזו, שמחמיאה לי כטחינה גולמית, מצחיקה עד מעליבה את האדם שעומד מאחורי טחינה גולמית [לא שטחינה גולמית זה לא אני, אבל זה לא "אני". הסתבכתם? גם אני"].
כתב בעיתון?! אני?! עיתון נשים?! חה חה חה! אם ראיתם בשבועות האחרונים אברך [גובה בינוני, לא שמן, ממושקף, מעונן חלקית עד בהיר] שהולך ברחוב ומחייך לעצמו וכמעט צוחק, יתכן מאוד שזה אני.
אני מרגיש שבמקום להתרכז בלימוד, אני מרוכז ב"מה כתבתי", "מה כתבו לי", "מה אכתוב". ובמקום להגיע הביתה בצהרים ולעיין שוב בספרים, אני מתענין בלייקים ובתגובות.
די! הכתיבה לא חסרה לי, וזה סתם לוקח לי זמן יקר, ומפריע לריכוז. יש לי הרבה מה ללמוד, ואני באמצע כתיבת כמה קונטרסים בנושאים תורניים, והתחייבתי לרב @עימודעילית שאני שולח לו את אחד מהם.
הבעיה רק הלכה וגברה כשגיליתי שאני מסוגל גם לייצר חומר חדש, ומהר.
אז זהו, אמרתי לעצמי [אני יכול לקרוא לי טחינה?] "חילי לאורייתא" והחלטתי, בעצת אשתי, להפרד מכם. לחזור ולהשאר רק עם ה"חברים" הישנים: אביי ורבא, רש"י ותוס', שו"ע ורמ"א, ש"ך וט"ז, מחנ"א ומנ"ח וכו'.
...
אני מבקש שכל מי שקבל ממני איזה תועלת שיתפלל על "המכונה טחינה גולמית" [בשמים יודעים מי אני...] שיצליח לשקוד על תלמודו בלי מפריעים, ושיזכה לגדל את בניו ובנותיו בדרך התורה, וינצל מניסיונות הדור, ושיזכה להיות ממזכי הרבים באמת, ולשוב בתשובה שלמה.
אשר177 כתב:יפה מאוד,
אם כי לדינא, לא ברור לי למה נטפל הכותב דווקא ל"אברך" מבין כל יושבי האוטובוס...
אריך כתב:אשר177 כתב:יפה מאוד,
אם כי לדינא, לא ברור לי למה נטפל הכותב דווקא ל"אברך" מבין כל יושבי האוטובוס...
א. כי עליו יש יותר תביעה, לא?
ב. האם אין הוא מחמיר על עצמו בשלל נושאים? אז למה שלא יחמיר גם כאן?
ג. ההבדל בינו לאחרים, שהאחרים שאינם קמים אומרים לעצמם: "לא בא לי", והאברך מצדיק את עצמו "זה לא מתאים, זה לא פרום, זה לא צנוע, ביטול תורה וכו'".
הבהרה חשובה
מה שנכתב בהמשך לא נכתב חלילה ע"י "משכיל", שבא לנגח את ציבור האברכים ואת הלך מחשבתם.
להיפך, הכותב הינו אברך בעצמו, אשר מתוך הערכה לתורה וללומדיה מצפה מהם [ומעצמו] ליותר, ואם בארזים נפלה שלהבת וכו'.
וכבר כתב המסילת ישרים פרק י"א:
"כי כבוד התורה הוא, שמי שמרבה הלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המדות,
וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד, גורם ביזיון ללימוד עצמו,
וזה חס וחלילה חילול לשמו יתברך,
שנתן לנו את תורתו הקדושה וצונו לעסוק בה להשיג על ידה שלימותנו".
אשר177 כתב:אריך כתב:אשר177 כתב:יפה מאוד,
אם כי לדינא, לא ברור לי למה נטפל הכותב דווקא ל"אברך" מבין כל יושבי האוטובוס...
א. כי עליו יש יותר תביעה, לא?
ב. האם אין הוא מחמיר על עצמו בשלל נושאים? אז למה שלא יחמיר גם כאן?
ג. ההבדל בינו לאחרים, שהאחרים שאינם קמים אומרים לעצמם: "לא בא לי", והאברך מצדיק את עצמו "זה לא מתאים, זה לא פרום, זה לא צנוע, ביטול תורה וכו'".
מהיכי תיתי?
בגלל שהוא חושב על זה הוא יותר חייב מאחרים שאדישים לגמרי?
שעת הכושר כתב:הוא פירסם קצת ב'פרוג', אבל פרש ממש לאחרונה.
הודעת הפרישה ג"כ ראויה לציון ולעיון.
העתקתי חלק ממנה, (ההמשך זה תודות לחברים שם).
בבקשה;מכאן ואילך אתם "אשמים". פרגנו לי כאן בצורה יוצאת דופן, הרגשתי שהציבור באמת נהנה אז התחלתי להעלות קטע אחר קטע.
הרגשתי בהתחלה מין צמאון ללייקים, למרות שלא היה חסר לי שום הערכה בבית, במשפחה, בכולל, ובסביבה.
אמרתי לעצמי- טוב, רק נגיע ל-500 לייקים ונפרוש. וכבר פתאום אני אוחז ב-700. הפכתי מהר מאוד למשתמש מענין, מקצוען, קבלתי ניקוד. ופתאום אני כבר אוחז בקילו-לייק. ובחמישיה הראשונה בטבלת האהובים ביותר.
מוישה כתב:חכם להרה
מבוסס על מעשה שהיה
בספסל הראשון הקרוב לנהג
באוטובוס בין עירוני
יושב לו אברך על כסא מרופד
בחורצ'יק למדן, כשרוני
לאוטובוס עולה ונכנסת גברת
שפטורה מלצום בצומות
ספק אם קידוש ספק שולם זוכר
ואולי זה בכלל תאומות?
מהר מאוד האשה מבינה
שאין לה מקום לשבת
ממתינה לרגע בו תבחין במצבה
נשמה טובה, מתחשבת
מיודעינו האברך בלי שום בעיה
מוכן לוותר את מקומו
אך קודם צריך לעיין בסוגיא
וכך הוא חשב לעצמו:
"ראשית, הנדון של קימה למעוברת
שבו אנו כעת עוסקים
אין זה פשוט שיש כזה חיוב
כי לא נזכר כן בש"ס ופוסקים
וגם אם נאמר שהוא חובה גמורה
ודומה להידור פני קשישים
במקרה שלנו, בין כל הנוסעים
בודאי אני בטל בשישים
ועוד יש לומר שבנדון דידן
האשה הזו אשמה
למה היא עלתה לאוטובוס מלא?
זו היא שהזיקה לעצמה
וגם אם נאמר שזה בגדר ספק
עדיין אין כאן בעיה
שכן אני "מוחזק" וזה כלל גדול:
המוציא- עליו הראיה
ויש להוסיף שגבר שמפנה -
את מקומו לטובת אשה
זה דבר לא ראוי שעומד בסתירה
לגדרי הצניעות והקדושה
ומלבד כל זאת, אם בנסיעה
אצטרך על רגלי לעמוד
כשאחזור לביתי לא יהיה לי כח
ואתבטל משום כך מללמוד"
האברך היקר נטל עט מכיסו
ומן התיק הוא שלף מחברת
והתחיל בכתיבת חיבור תורני
"בענין קימה למעוברת"
האברך מ'השורה הראשונה' כותב לו
והאשה על רגליה מתנדנת
אחרי כשעה זה כבר לא רלונטי-
המסכנה כבר הספיקה לרדת
(לא, לא ללדת. ל-ר-ד-ת)
****
כל מי שלבו לא עובד על ניוטרל
ושכלו איננו עקום
מבין כי רבות מחשבות בלב איש
אך עצת ד' היא--- תקום!!!!
אך מה לעשות שמי שסובל
מחוסר מדות ודרך ארץ
יכול למצוא ק"נ טעמים
כדי לטהר את השרץ
מי שהכיר את גדולי ישראל
וזכה לעמוד לידם
ראה איך השקיעו מחשבה מרובה
איך להטיב לכל אדם
אך אנשים קטנים שקרובים אצל עצמם
ומדותיהם אינם מתוקנות
רותמים את השכל לכיוון ההפוך
ומגיעים לתוצאות מסוכנות
השל"ה מיעץ שלפני כל לימוד
נתפלל במילים קצרות
שיביאנו הלימוד לידי מעשה
ולידי מדות ישרות
שנזכה לילך בדרכי רבותינו
בטוב לב ובסברא ישרה
כדי שנוכל להטיב לסובבים אותנו
ולא נהיה חכמים להרע
***
כדי לא להשאיר במתח את כל מי-
שדאג לשלומה של הגברת
אז תדעו, נולד בן, והכל כשורה
ומחר כנראה היא משתחררת.
--------
*לא ידוע לי המקור, אשמח אם יציינו מקור.
חזור אל “אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 41 אורחים