הריגת רודף - הצלתו מעבירה או הצלת הנרדף

[עקביה]

ראיתי ושמעתי שנסתפקו האם הריגת רודף היא אך ורק מטעם הצלת הנרדף או גם משום הצלת הרודף מלעבור עבירה, ואכתוב הנלע"ד.

לשון המשנה (סנהדרין עג.): ואלו הן שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן.

מכך שמאיסורי ע"ז ושבת, שהעובר עליהם חייב סקילה, אין הורגים את הבא לעבור עליהם כדי להצילו, מוכח שאין הריגת הרודף כדי להצילו מלעבור עבירה, כי אם כדי להציל את הנרדף.

וכן מכך שקטן הרודף להרוג, או קטן בן תשע שנים ויום אחד הרודף אחר נערה מאורסה - נהרגים, אע"פ שאין חיוב להצילם מעבירה.

מה גם שהלכה היא 'הלעיטהו לרשע וימות' (ב"ק סט.), א"כ אין הדאגה שרשע יעבור איסור מחייבת אפילו טרחה קטנה, ומדוע תחייב את הריגתו.

אבל הטענה העיקרית היא שמקור דין הריגת הרודף, כמבואר בגמ' (סנהדרין שם), הוא מנערה המאורסה, ונערה מאורסה גופה מנלן, כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל 'ואין מושיע לה', הא יש מושיע לה, בכל דבר שיכול להושיע. א"כ אין שום מקום לומר שהריגת הרודף היא להצילו מעבירה. פשוט כי זה לא נמצא במקור, ואם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה.

בהמשך (שם עד.) מובאת שיטת רשב"י: תניא רבי שמעון בן יוחי אומר העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר, ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן, ושיטת ר"א בנו הסובר כאביו אך הוסיף שגם המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו.

רשב"י ור"א אמנם חולקים על המשנה, אבל מבואר בדבריהם שלא משום הצלת הרודף מעבירה אתינן עלה, אלא משום מניעת פגם בגבוה כביכול, הנלמד בק"ו ממניעת פגם בהדיוט (-הפגם הנעשה בנערה המאורסה), כך שאין בשיטתם משום התנגדות לנכתב לעיל.
- - -

אם כנים דברינו, ברור ממקורות הסוגיא שאין הריגת הרודף משום הצלתו מעבירה כלל, וכעת יש לבאר לשונות הראשונים בסוגיא זו, בהקדם מה שאמרו הקדמונים (בסגנונות שונים) שעדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברא. כלומר, גם אם ישתמע מלשון הראשונים שיש בהריגת הרודף צד משום הצלתו מעבירה, צריך לפרש את דבריהם באופן שיתאים עם מה שעולה מדברי חז"ל גם אם פירוש זה נראה קצת דחוק.

לשון רש"י על המשנה: "ואלו שמצילין אותן" - מן העבירה.
"בנפשן" - ניתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה.

בדיבור א' רש"י מסביר את לשון המשנה "מצילין אותן בנפשן". אין הכוונה מצילים את הנרדפים בנפשם של הרודפים, אלא מצילים את הרודפים בנפשם שלהם, וממילא צ"ל שמצילים אותם מהעבירה. לכאורה הוא שלא כדברינו, אולם יש לומר שהמשנה הציגה כך את דין הריגת הרודף אע"פ שאין הריגתו מטעם הצלתו מעבירה, משום הסיפא "אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן". כאן א"א לדבר על הצלת הנרדף, וכדי להעמיד את הרישא והסיפא על אותו מישור דיברה המשנה על הצלת הרודף מעבירה.

בדיבור ב' רש"י מסביר לכאורה את טעם הריגת הרודף ואומר שהוא כדי להצילו מן העבירה. כאן יש לבאר שלשון הצלה הוא לא תמיד חילוץ מצרה. בתורה מצאנו: ויצל אלוקים את מקנה אביכן ויתן לי (בראשית לא ט), כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו (שם פסוק טז), ומתרגם אונקלוס את לשון הצלה בפסוקים אלה ואפריש, דאפריש, בניגוד ללשון הצלה בד"כ המתורגם שזיב, כלומר ישנה הצלה שאינה אלא הפרשה ומניעה.

ואף לשון 'עבירה' שכתב רש"י, יש לומר שאין כוונתו ל'איסור' כפי המשמעות הרגילה, אלא ל'מעשה רע'. דבר זה יש ללמוד ממש"כ רש"י על לשון הגמ' להלן: נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו. כאן ברור שהמכוון הוא - ניתן להציל את הנרדפת בנפשו של הרודף (ראה תוס' המובא להלן), ובכל זאת כתב רש"י: מה נערה המאורסה ניתן להצילה - מן העבירה בנפשו, אף רוצח וכו'. וכי מאיזו עבירה מצילים את הנערה? הרי היא אנוסה! פשוט שאין כוונת רש"י שמצילים אותה מלעבור עבירה, אלא עבירה הוא כינוי למעשה רע, כלומר מצילים אותה מהמקרה הרע העלול לקרות לה.
אף כאן יש לפרש שכוונת רש"י 'כדי להצילן מן העבירה' היינו כדי למונעם מלעשות מעשה רע, ולא משום הצלה דידהו אלא משום הצלת הנרדף.


תוספות (על הגמ' שם ד"ה להצילו בנפשו): משמעות הלשון שמצילין הנרדף בנפשו של רודף אבל לא יתכן לפרש כן ברודף אחר הבהמה וכיוצא בה, לפיכך נראה לפרש דמצילין את האדם מן העבירה בנפשו של עצמו, אבל קשה מנערה המאורסה דקאמר שניתן להצילה בנפשו.
מה שמשמע מלשון תוס' נגד דברינו כבר נתיישב במש"כ על רש"י.

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצג
...וחובה עלינו שנמנעהו (את הרודף) מעשות מה שלבו מתאוה, ונצר לו כדי למנעו מן העבירה, ואם לא רצה לשמוע אלינו נלחם בו. ואם יכולנו למנעו ממה שהוא רוצה לעשות בחסר אבר מאבריו כגון שנחתוך ידו או רגלו או שנסמא עינו הנה זה הוא הקודם. ואם אי איפשר למנעו אלא באבוד נפשו הנה ייהרג כדי שלא יעשה מעשה.
אף כאן י"ל כמש"כ בביאור דיבור ב' של רש"י.

[סגי נהור]

מה גם שהלכה היא 'הלעיטהו לרשע וימות' (ב"ק סט.), א"כ אין הדאגה שרשע יעבור איסור מחייבת אפילו טרחה קטנה, ומדוע תחייב את הריגתו.

לענ"ד זו אינה קושיא, ראה באשכול זה.

[בברכה המשולשת]

לגוף דברי הרב עקביה, יעויין גם במאמר (איני זוכר מי הרב המחבר) על נושא זה עצמו בספר זכרון הרב (ספר זכרון לגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון) (איני יודע אם מצוי באוצר)

[עקביה]

מה גם שהלכה היא 'הלעיטהו לרשע וימות' (ב"ק סט.), א"כ אין הדאגה שרשע יעבור איסור מחייבת אפילו טרחה קטנה, ומדוע תחייב את הריגתו.

לענ"ד זו אינה קושיא, ראה באשכול זה.

מדוע לא? לפי משל הבקבוקים שכתבת שם זו כן קושיא.

[בתבונה]

לענ"ד מצינו דין הלעיטהו לרשע וימות זה רק כשעושה מעשה חטא במזיד בד"כ אין צורך לפעול שאותו מעשה חטא יהיה קל יותר עם פחות איסורים או עונשים קלים יותר.
ז"א כשבאותו מעשה הוא כבר רשע, ודכירנא שמשמע כך בגרש"ק

[סגי נהור]

מה גם שהלכה היא 'הלעיטהו לרשע וימות' (ב"ק סט.), א"כ אין הדאגה שרשע יעבור איסור מחייבת אפילו טרחה קטנה, ומדוע תחייב את הריגתו.

לענ"ד זו אינה קושיא, ראה באשכול זה.

מדוע לא? לפי משל הבקבוקים שכתבת שם זו כן קושיא.

כיון שכל שאני מונע את המעשה עצמו אין כאן 'הלעיטהו'. הלעיטהו הגדרתו שהפעולות המיוחדות הנעשות כדי להרחיק אדם מעבירה לא נאמרו במקרה של חוטא במזיד (ולו בחטא אחר).

[פלוריש]

לגוף דברי הרב עקביה, יעויין גם במאמר (איני זוכר מי הרב המחבר) על נושא זה עצמו בספר זכרון הרב (ספר זכרון לגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון) (איני יודע אם מצוי באוצר)

מאמרו של הרב שלום כרמי, נמצא באוצר: https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?171545&

[עקביה]

לגוף דברי הרב עקביה, יעויין גם במאמר (איני זוכר מי הרב המחבר) על נושא זה עצמו בספר זכרון הרב (ספר זכרון לגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון) (איני יודע אם מצוי באוצר)

מאמרו של הרב שלום כרמי, נמצא באוצר: https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?171545&

יישר כוחכם הרב בבה"מ והרב פלוריש. לצערי המאמר נמצא מעבר ל40 העמ' הראשונים...

[עקביה]

כיון שכל שאני מונע את המעשה עצמו אין כאן 'הלעיטהו'. הלעיטהו הגדרתו שהפעולות המיוחדות הנעשות כדי להרחיק אדם מעבירה לא נאמרו במקרה של חוטא במזיד (ולו בחטא אחר).

אני לא בטוח שהבנתי. רודף הוא חוטא במזיד, א"כ שייך לגביו הלעיטהו, לא?

[אוצר החכמה]

לגוף דברי הרב עקביה, יעויין גם במאמר (איני זוכר מי הרב המחבר) על נושא זה עצמו בספר זכרון הרב (ספר זכרון לגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון) (איני יודע אם מצוי באוצר)

מאמרו של הרב שלום כרמי, נמצא באוצר: https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?171545&

יישר כוחכם הרב בבה"מ והרב פלוריש. לצערי המאמר נמצא מעבר ל40 העמ' הראשונים...

כבר במשך כחדשיים יש לך אפשרות כחבר הפורום לראות את כל הספרים מלבד החבילות.
הנה הספר הזה
http://tablet.otzar.org/book/book.php?book=171545&width=1085&scroll=0&fth=false&uid=500&udid=15075758873763752&ul=9163

[צופר הנעמתי]

כבר במשך כחדשיים יש לך אפשרות כחבר הפורום לראות את כל הספרים מלבד החבילות.
הנה הספר הזה
http://tablet.otzar.org/book/book.php?book=171545&width=1085&scroll=0&fth=false&uid=500&udid=15075758873763752&ul=9163

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=63&t=36992&p=412630#p410326

[סגי נהור]

כיון שכל שאני מונע את המעשה עצמו אין כאן 'הלעיטהו'. הלעיטהו הגדרתו שהפעולות המיוחדות הנעשות כדי להרחיק אדם מעבירה לא נאמרו במקרה של חוטא במזיד (ולו בחטא אחר).

אני לא בטוח שהבנתי. רודף הוא חוטא במזיד, א"כ שייך לגביו הלעיטהו, לא?

אנו מצווים להפריש מאיסור גם חוטא במזיד. הנקודה היא ש'הלעיטהו' לא מתייחס לעצם ההפרשה ממעשה העבירה אלא לפעולות מיוחדות שעושים כדי למנוע מאדם להכשל בעבירה. ברור שאם אדם בא לאכול כרם רבעי אנו מצווים להפרישו, אבל אין צורך לסמן כרם רבעי כדי למנוע מהגנבים להכשל באיסור כרם רבעי. וכשבא אדם להשבע לשקר אנו מצווים להפרישו, אבל אין מבטלים את השבועות בבי"ד כדי להציל את הנשבעים לשקר.

בדוגמא של רודף מדובר על מניעת עצם מעשה העבירה, ולא על פעולה להסרת האפשרות להכשל בעבירה.

[בר ישראל]

הנה לך דברי מו"ר הרב כרמי
ואני הקטן תמיד חשבתי שיש מספיק מקומות בגמרא שמכריחים לאמר גם דעת זה וגם דעת זה - שא"א לדחוק את כולם לשיטה אחד וע"כ צריכים לאמר ששני הדינים אמת

הרב כרמי - רודף.pdf

(1.06 MiB) הורד 285 פעמים

[עקביה]

הנה לך דברי מו"ר הרב כרמי
ואני הקטן תמיד חשבתי שיש מספיק מקומות בגמרא שמכריחים לאמר גם דעת זה וגם דעת זה - שא"א לדחוק את כולם לשיטה אחד וע"כ צריכים לאמר ששני הדינים אמת

הרב כרמי - רודף.pdf

תודה רבה מאד!

[עקביה]

דברי הרב שלום כרמי נאים וערבים, אבל איני מסכים אתם כלל משום מה שכתבתי לעיל:

אבל הטענה העיקרית היא שמקור דין הריגת הרודף, כמבואר בגמ' (סנהדרין שם), הוא מנערה המאורסה, ונערה מאורסה גופה מנלן, כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל 'ואין מושיע לה', הא יש מושיע לה, בכל דבר שיכול להושיע. א"כ אין שום מקום לומר שהריגת הרודף היא להצילו מעבירה. פשוט כי זה לא נמצא במקור, ואם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה.

ההתעלמות מנקודה זו גרמה לרב כרמי לקרב את דעת חכמים לדעת רשב"י ור"א באופן שלענ"ד אין בו צורך.

[בתבונה]

רודף הוא חוטא במזיד, א"כ שייך לגביו הלעיטהו, לא?

לא שייך הלעיטהו ברודף,
הלעיטהו שייך כשגם אם תציל אותו במעשה זה מאיסור אחד, יש בזה ממילא עבירה אחרת,
כמו בגנב שעובר בלא"ה על גניבה שיש הלעיטהו לגבי איסור רבעי,
הרדב"ז חידש גם כשכופר בפיקדון שעובר בכפירה הזו על גניבה, שיש הלעיטהו לגבי כפירה בשבועה

[מבורך]

יש להוסיף שגם אם הגדר הוא הצלה אין הביאור סתם שדמיו של הנרדף עדיפים ורק מצילים אותו דהא מבואר שיש ע"ז קלב"ם
[ולכאורה ודאי אין הגדר מצד העבירה דא"כ קטן וק"ו עובר יהיו פטורין (וכל הנושא שמשמיא רדפי היינו שאינו מוגדר עושה המעשה)]
אלא הביאור כיון שהוא במצב שהולך לעשות רציחה א"כ חייו של הנרדף תובעים לסלק את הבא לרוצחו ודינו למות

[עקביה]

אנו מצווים להפריש מאיסור גם חוטא במזיד. הנקודה היא ש'הלעיטהו' לא מתייחס לעצם ההפרשה ממעשה העבירה אלא לפעולות מיוחדות שעושים כדי למנוע מאדם להכשל בעבירה. ברור שאם אדם בא לאכול כרם רבעי אנו מצווים להפרישו, אבל אין צורך לסמן כרם רבעי כדי למנוע מהגנבים להכשל באיסור כרם רבעי. וכשבא אדם להשבע לשקר אנו מצווים להפרישו, אבל אין מבטלים את השבועות בבי"ד כדי להציל את הנשבעים לשקר.

בדוגמא של רודף מדובר על מניעת עצם מעשה העבירה, ולא על פעולה להסרת האפשרות להכשל בעבירה.

מדין הלעיטהו אני למד שרשע ההולך לעשות עבירה במזיד - אין הדאגה לנשמתו צריכה להטריד אותי. אדרבה, יחטא ויאבד בעוונו.
הציווי לאפרושי מאיסורא, עניינו כנראה שמירה על סדר ציבורי נאות. אסור לי לאפשר מצב כזה בו פלוני חוטא ועיניי רואות. או מצד 'הוכח תוכיח', שזו מצווה להשיב את החוטא בתשובה.
לכן, הבנת דברי רש"י האומר "ניתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה" כפשוטם, כן קשה מחמת דין הלעיטהו.

[סגי נהור]

מדין הלעיטהו אני למד שרשע ההולך לעשות עבירה במזיד - אין הדאגה לנשמתו צריכה להטריד אותי. אדרבה, יחטא ויאבד בעוונו.

לא הייתי ממהר להוציא מסקנות 'השקפתיות' מדין הלעיטהו, שאנו מוצאים אותו רק במקרים מיוחדים ומוגדרים (ובדבריי ניסיתי לעמוד על הגדרתו ותחולתו המדויקת), לעומת דין אפרושי מאיסורא שהוא דין כללי שנוהג בכל מקום. ומצינו להדיא שמכים אדם כדי להפרישו מאיסור במזיד (ראה ב"ק כח, א ובפרש"י), ואיני רואה חילוק בין זה לבין הנידון שלפנינו.

[עקביה]

מדין הלעיטהו אני למד שרשע ההולך לעשות עבירה במזיד - אין הדאגה לנשמתו צריכה להטריד אותי. אדרבה, יחטא ויאבד בעוונו.

לא הייתי ממהר להוציא מסקנות 'השקפתיות' מדין הלעיטהו, שאנו מוצאים אותו רק במקרים מיוחדים ומוגדרים (ובדבריי ניסיתי לעמוד על הגדרתו ותחולתו המדויקת), לעומת דין אפרושי מאיסורא שהוא דין כללי שנוהג בכל מקום. ומצינו להדיא שמכים אדם כדי להפרישו מאיסור במזיד (ראה ב"ק כח, א ובפרש"י), ואיני רואה חילוק בין זה לבין הנידון שלפנינו.

לא טענתי שלא תהיה חובה מצד אפרושי מאיסורא למנוע את הרודף בכל מחיר לעבור את העבירה. אולי כן. מה שטענתי הוא שלגמרי לא מסתבר לומר שטעם היתר הריגתו הוא כדי להצילו מהעבירה. ואת הנקודה הזאת אפשר ללמוד מהלעיטהו.

[יזל מדליו]

אכתוב כמה הערות.

א. עי' רש"י דף ע"ג: ד"ה במקפדת על פגמה. וז"ל דאי בשאינה מקפדת על פגמה לא קאמרי רבנן למקטליה משום עבירה דלא חמיר מעכו"ם ושבת. מבואר שרודף ניתן להצילו בנפשו משום הצלת הנרדף.

ב. גמ' דף ע"ד. אביי אמר ביכול להציל באחד מאבריו. מבואר שאין קלב"מ במקום שיכול להציל באחד מאבריו, מוכח שלא חל חיוב מיתה כלל אלא כל חיובו הוא רק אחד מאבריו, וע"כ זה משום שכל הטעם הוא להצלת הנרדף.

ג. עי ' רש"י דף ע"ד. ד"ה ואם אסון יהיה, וז"ל ואי לא מתכוין להרוג דשוגג הוא אמאי מיקטיל, אלא לאו ש"מ במתכוין וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו. עכ"ד. מבואר בדבריו שרודף בשוגג אין מצילים אותו בנפשו ואינו חייב מיתה. ואי נימא כמו שכתבנו שהורגים רודף משום הצלת הנרדף גרידא א"כ מה לי אם הרודף בשוגג או במזיד.

[ואין להקשות מדוע קטן רודף חייב, שהרי מבואר בסנהדרין דף נ"ה: שיש לקטן שוגג ומזיד עי"ש.]

ד. והנראה לענ"ד שהתורה חסה על פגם של ישראל, וא"כ ישנם את שני הטעמים גם הצלת הנרדף שלא יפגם וגם הצלת הרודף שלא יפגם מהעבירה מהטעם של ימות זכאי ואל ימות חייב שהרי גם הרודף וגם הנרדף ישראלים נינהו. [ובאמת שכל ענין פרק שמיני בסנהדרין סובב סביב "ימות זכאי ואל ימות חייב" א. בן סורר ומורה. ב. רודף ובא במחתרת. ג. מס"נ קידוש השם שהאדם מת ואינו עובר את העבירה.]

ה. בגדר חיוב הרודף מצד העבירה אע"פ שעדיין לא הרג בפועל, נראה הביאור ע"פ מש"כ בגמרא במס' ברכות דף ו': "אגרא דפרקא רהטא" שמבואר מזה שלפעמים כל מצווה והשכר זה דווקא רק הריצה למצווה [ועי' בביאור הדברים בדעת תורה לר' ירוחם ממיר בראשית עמ' קי"ד] א"כ ה"ה לענינו עצם הרדיפה לעבירה [וגזה"כ איזה עבירות] זה כבר חלק גדול מהעבירה.

יבוא השואל וישאל אם הורגים את הרודף משום ימות זכאי ואל ימות חייב, א"כ מדוע אנו צריכים לטעם שכבר עכשיו נדבק ברודף חלק מהעבירה.

ונראה שהרי גם בבן סורר ומורה שנאמר בו "ימות זכאי ואל ימות חייב" צריך שידבק בו מהעבירה שהרי הגמ' בסנהדרין דף ס"ג. מחפשת אזהרה לבן סורר ומורה עי"ש. [וידוע לחלק את החילוק הנ"ל בין בן סורר ומורה, לבין ישמעאל שנאמר עליו "באשר הוא שם". ודו"ק.]254

[עקביה]

ג.[/b] עי ' רש"י דף ע"ד. ד"ה ואם אסון יהיה, וז"ל ואי לא מתכוין להרוג דשוגג הוא אמאי מיקטיל, אלא לאו ש"מ במתכוין וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו. עכ"ד. מבואר בדבריו שרודף בשוגג אין מצילים אותו בנפשו ואינו חייב מיתה. ואי נימא כמו שכתבנו שהורגים רודף משום הצלת הנרדף גרידא א"כ מה לי אם הרודף בשוגג או במזיד.

ד. והנראה לענ"ד שהתורה חסה על פגם של ישראל, וא"כ ישנם את שני הטעמים גם הצלת הנרדף שלא יפגם וגם הצלת הרודף שלא יפגם מהעבירה מהטעם של ימות זכאי ואל ימות חייב שהרי גם הרודף וגם הנרדף ישראלים נינהו. [ובאמת שכל ענין פרק שמיני בסנהדרין סובב סביב "ימות זכאי ואל ימות חייב" א. בן סורר ומורה. ב. רודף ובא במחתרת. ג. מס"נ קידוש השם שהאדם מת ואינו עובר את העבירה.]

ה. בגדר חיוב הרודף מצד העבירה אע"פ שעדיין לא הרג בפועל, נראה הביאור ע"פ מש"כ בגמרא במס' ברכות דף ו': "אגרא דפרקא רהטא" שמבואר מזה שלפעמים כל מצווה והשכר זה דווקא רק הריצה למצווה [ועי' בביאור הדברים בדעת תורה לר' ירוחם ממיר בראשית עמ' קי"ד] א"כ ה"ה לענינו עצם הרדיפה לעבירה [וגזה"כ איזה עבירות] זה כבר חלק גדול מהעבירה.

יבוא השואל וישאל אם הורגים את הרודף משום ימות זכאי ואל ימות חייב, א"כ מדוע אנו צריכים לטעם שכבר עכשיו נדבק ברודף חלק מהעבירה.

ונראה שהרי גם בבן סורר ומורה שנאמר בו "ימות זכאי ואל ימות חייב" צריך שידבק בו מהעבירה שהרי הגמ' בסנהדרין דף ס"ג. מחפשת אזהרה לבן סורר ומורה עי"ש. [וידוע לחלק את החילוק הנ"ל בין בן סורר ומורה, לבין ישמעאל שנאמר עליו "באשר הוא שם". ודו"ק.]254

ברשותך אעיר על הערותיך:

ג. מרש"י לא מבואר שרודף בשוגג אין מצילים אותו בנפשו. רש"י רק מסביר שבמקרה ההוא, של כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, כדי שיהיה למכה האשה דין רודף צריך לומר שהוא התכוון להרוג, שאם לא כן הוא מעולם לא רדף את אף אחד. א"א ללמוד מכאן מה דינו של מי שכן רודף אבל עושה זאת בשוגג.

ד. לדבריך, מדוע ההולך לעבוד ע"ז אין מצילים אותו בנפשו?

ה. לא הבנתי מדוע אתה דן על "חיוב הרודף מצד העבירה אע"פ שעדיין לא הרג בפועל". הלא בהצלה עסקינן, ואין הצלת הנרדף כי אם קודם שנהרג. וגם לשיטתך שיש בזה משום הצלת הרודף מעבירה, אף היא א"א לה להיות אלא קודם שעבר את העבירה.

[יזל מדליו]

ג.[/b] עי ' רש"י דף ע"ד. ד"ה ואם אסון יהיה, וז"ל ואי לא מתכוין להרוג דשוגג הוא אמאי מיקטיל, אלא לאו ש"מ במתכוין וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו. עכ"ד. מבואר בדבריו שרודף בשוגג אין מצילים אותו בנפשו ואינו חייב מיתה. ואי נימא כמו שכתבנו שהורגים רודף משום הצלת הנרדף גרידא א"כ מה לי אם הרודף בשוגג או במזיד.

ד. והנראה לענ"ד שהתורה חסה על פגם של ישראל, וא"כ ישנם את שני הטעמים גם הצלת הנרדף שלא יפגם וגם הצלת הרודף שלא יפגם מהעבירה מהטעם של ימות זכאי ואל ימות חייב שהרי גם הרודף וגם הנרדף ישראלים נינהו. [ובאמת שכל ענין פרק שמיני בסנהדרין סובב סביב "ימות זכאי ואל ימות חייב" א. בן סורר ומורה. ב. רודף ובא במחתרת. ג. מס"נ קידוש השם שהאדם מת ואינו עובר את העבירה.]

ה. בגדר חיוב הרודף מצד העבירה אע"פ שעדיין לא הרג בפועל, נראה הביאור ע"פ מש"כ בגמרא במס' ברכות דף ו': "אגרא דפרקא רהטא" שמבואר מזה שלפעמים כל מצווה והשכר זה דווקא רק הריצה למצווה [ועי' בביאור הדברים בדעת תורה לר' ירוחם ממיר בראשית עמ' קי"ד] א"כ ה"ה לענינו עצם הרדיפה לעבירה [וגזה"כ איזה עבירות] זה כבר חלק גדול מהעבירה.

יבוא השואל וישאל אם הורגים את הרודף משום ימות זכאי ואל ימות חייב, א"כ מדוע אנו צריכים לטעם שכבר עכשיו נדבק ברודף חלק מהעבירה.

ונראה שהרי גם בבן סורר ומורה שנאמר בו "ימות זכאי ואל ימות חייב" צריך שידבק בו מהעבירה שהרי הגמ' בסנהדרין דף ס"ג. מחפשת אזהרה לבן סורר ומורה עי"ש. [וידוע לחלק את החילוק הנ"ל בין בן סורר ומורה, לבין ישמעאל שנאמר עליו "באשר הוא שם". ודו"ק.]254

ברשותך אעיר על הערותיך:

ג. מרש"י לא מבואר שרודף בשוגג אין מצילים אותו בנפשו. רש"י רק מסביר שבמקרה ההוא, של כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, כדי שיהיה למכה האשה דין רודף צריך לומר שהוא התכוון להרוג, שאם לא כן הוא מעולם לא רדף את אף אחד. א"א ללמוד מכאן מה דינו של מי שכן רודף אבל עושה זאת בשוגג.

ד. לדבריך, מדוע ההולך לעבוד ע"ז אין מצילים אותו בנפשו?

ה. לא הבנתי מדוע אתה דן על "חיוב הרודף מצד העבירה אע"פ שעדיין לא הרג בפועל". הלא בהצלה עסקינן, ואין הצלת הנרדף כי אם קודם שנהרג. וגם לשיטתך שיש בזה משום הצלת הרודף מעבירה, אף היא א"א לה להיות אלא קודם שעבר את העבירה.

תשובה:

ג. לא זכיתי להבין למה אין הוכחה מרש"י.

ד. גזה"כ.

ה. אין הכי נמי לא צריך להגיע לזה אתה צודק. [זה עוד כיוון חשיבה.]

[עושה חדשות]

מכך שמאיסורי ע"ז ושבת, שהעובר עליהם חייב סקילה, אין הורגים את הבא לעבור עליהם כדי להצילו, מוכח שאין הריגת הרודף כדי להצילו מלעבור עבירה, כי אם כדי להציל את הנרדף.

וכן מכך שקטן הרודף להרוג, או קטן בן תשע שנים ויום אחד הרודף אחר נערה מאורסה - נהרגים, אע"פ שאין חיוב להצילם מעבירה.

או"ש הל' רוצח פ"א - והנה ברודף קטן דאמרו (שם ע"ב ע"ב) דניתן להצילו בנפשו, מסתברא דלא אמרו רק ברודף להרוג חבירו, דמשום פקוח נפש הורגין גם קטן דלאו בר דעת הוי, אבל קטן הרודף אחר עריות נראה לכאורה דתליא בפלוגתא, דר"י דסבר דמשום ספק נפשות אתי עלה (שם ע"ג ע"ב) אפשר דהורגין, אבל לרבנן דהוא משום פגמא דילה, מסתברא דכיון דלאו בר דעה הוא לא קטלינן ליה על מה דרוצה לעשות בלא דעת משום פגמא דילה, ומסתבר טפי לישנא דקרא (דברים כ"ב, כ"ו) כי כאשר יקום איש על רעהו, דדוקא איש, דקטן דלאו איש אינו נהרג ברודף אחר נערה המאורסה, וליכא למימר דפשטא דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ל"ש קטן משמע בכל האופנים, דא"כ לר"ש ור"א קטן הרודף לעבוד ע"ג או לחלל שבת נהרג, והלא קטן בשבת אין מפרישין אותו (שבת קכ"א ע"א), וע"כ דלאו בכל גווני, אמנם בספר המצות לרבינו מל"ת רצ"ג כתב מפורש, דקטן בן ט' הרודף אחרי עריות הורגין אותו, הרי פסיקא לרבינו, כיון דאמרו (סנהדרין בדף נ"ה ע"ב) כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עליה, לכן כי רוצה לפגום אותה מצילין אותה בנפשו, וזה דבר חדש, ובחיבורו השמיטו.