אשכול - על הראשונים ועל האחרונים

[איש טלז]

חזו"א בב"ק כג' ז' נקט דא"א לקנות עבד עברי לעבודה מסוימת [כגון רק ללקט מציאות וכו'] דמתסברא דבכה"ג הוי מתנה עמשכ"ב או דל"ח עבד כלל ולא חל כלום אמנם בר"ח וראב"ד בשיטמ"ק ב"מ יב' ע"ב מבואר דשייך שיהיה עבד רק לעבודה מסוימת [ובזה נסתרים דברי הגרי"ז בענין ע"ע ואכמ"ל ] ומ"מ שאני מפועל ואכמ"ל

[עושה חדשות]

משנ"ב סי' תרלו -
אפילו מתחלת השנה וכו' - וסוכה העומדת משנה לשנה אף דמתחלה עשאה לשם החג כיון שעבר החג הרי בטלה העשיה וכמו שכתב המ"א בסימן תרל"ח סק"ב ואף על גב דכשרה היא שהרי נעשה מתחלה לשם צל העשיה שהיתה לשם החג נבטלה וע"כ צריך לחדש בה דבר.

וכן אי' במושב זקנים עה"ת ובפסקי רבי אביגדור צרפתי.

[עדיאל ברויאר]

הודעה קצת שונה מהנושא העיקרי של האשכול, אבל בכ"ז חשבתי לשים אותה כאן.
השו"ע (סי' שמה ס"ז) כותב שהדין של ששים ריבוא הוא בבוקעים כל יום, והמשנ"ב ס"ק כד מעיר שלא מצא כן בראשונים, אבל:
רש"י (עירובין נט ע"א): "עיר של יחיד - שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא של בני אדם, ולא חשיבא רשות הרבים, דלא דמיא לדגלי מדבר" (וכ"כ באו"ז ח"ב סי' קסד, סמ"ג עשה דרבנן א, סמ"ק מצוה רפב, וכעי"ז בראבי"ה סי' שעט). בהלכות גדולות דפוס ברלין (עמ' 131. כידוע, זוהי גרסה של ספר הלכות גדולות עם הוספות רבות שנערכה עוד בתקופת הגאונים. אך סמכות ההוספות אינה ברורה. הראשונים השתמשו בשתי הגרסאות של הספר): "רשות הרבים דוכתא דדשין בה שית מאה אלפי גברי בכל יומא כדגלי מדבר", והו"ד בספר העתים (סוס"י רח). ספר המנהיג (הל' שבת עמ' קכד): "לפי שרשות הרבי' שלנו דינו ככרמלית כחצר שאינה מעורבת שאינו דומה לדגלי מדבר שאין בו י"ו אמות על י"ו אמות ואין עוברי' עליו בכל יום ששים רבוא...". תוס' ר' פרץ (עירובין ו' ע"א ד"ה כיצד): "וששים רבוא בוקעים בו בכל יום כדגלי מדבר".

אולם, מאידך גיסא, הריטב"א כותב (שבת ו' ע"א ד"ה ואיזהו): "והא דאמרינן שיש בה דרך לששים רבוא לא סוף דבר שיהו קבועים בה אלא שהיא דרך [להם], תדע שהרי ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, ולא היו שם קבועים ששים רבוא אלא שלפעמים באים שם והיא דרך [להם] כי רוכלת כל העמים היתה".

[עושה חדשות]

ודקא קשיא לך ומאי שנא התם דמיחייב אגזילה בתרייתא ומאי שנא הכא דלא מיחייב אגזילה בתרייתא אמרי התם כי מיחייב אגזילה בתרייתא משום דההוא ממונא דמיחייב השתא בגויה אי הוה שכיח בשעת גזילה קמייתא הוה מיחייב נמי בגויה אבל הכא ההוא מידעם דמיחייב בגויה בגזילה דבתרייתא איתי בגזילה קמייתא ואפי' הכי פטריה רחמנא עילויה הילכך תו לא מיחייב עליה בגזילה בתרייתא דהא איפטר ליה עילויה מעיקרא והא דאמרינן לקמן (ע"ג ב) כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דאלמא אף על גב דמדינא הוה מיחייב אביאה ראשונה כדבעי למימר קמן ומשום דניתן להצילו בנפשו הוא דמיפטר כי חזר ובא עליה מיחייב אביאה שניה שאני התם דתרי חיובי נינהו דהא אי לאו דהוה מתחייב בנפשו הוה משלם תרי קנסי מידי דהוה אהיכא דבאו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה כדאיתא בפרק אלו נערות (מ' ב) הילכך לאו חדא חיובא אריכא הוא אבל הכא דאי נמי לא הוה מתחייב בנפשו מעיקרא לא מיחייב אלא חד תשלומין כוליה חדא אריכא הוי.

וכמדומה שהרמ"ה הקדים כאן את האחרו', במה שיסדו בגדר הדין של תברא ושתייה.

ואם שינה אותה גזלן ישיב דמים כשעת שינוי שעד שעת השנוי היתה ברשות הנגזל כדתנן בב"ק [צ"ג ב'] הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה. פי' בשעת שנוי הגזלה, כדאמר רבא בשלהי המפקיד [מ"ג א'] האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שוייא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזי תברא או שתיא משלם ד' זוזי. מאי טעמא כיון דכי איתא הדרא למרא בעינייהו ההיא שעתא דתבר לה קא גזיל לה. וטעמא דקני' בשנוי כדאמר רבא בב"ק במרובה [ס"ו א'] אמר רבא שנוי קונה

וקדם בזה להנתיבות המפו' בסי' לד.

[עדיאל ברויאר]

האם "דלתות ננעלות" (עירובין ו' ע"ב ועוד) היינו נעולות או סגורות –
בלשון חז"ל נעילה כוללת גם סגירה בלבד (שבת קכ ע"ב בברייתא: "נר שאחורי הדלת – פותח ונועל כדרכו", וכן בשבת ט' ע"א בברייתא "פתח נעול כלחוץ". לפי זה גם במעשה של ר' יהושע והמטרוניתא שבת קכז ע"ב נעל היינו סגר, ובכך מיושב כיצד התייחד עמהּ, כפי שהתקשה בליקוטי רב"צ אשכנזי שם), ואף לא מצאנו בלשון חז"ל פועל של סגירה לגבי דלת אלא רק נעילה (אך בלשון המקרא מצאנו שימוש שכזה, ובמיוחד יש לציין לשופטים ג, כג: "ויסגור דלתות העליה בעדו ונעל").
האדמו"ר מראדזין (קונטרס דלתות שער העיר אות ו) פסק שמספיק סגירה, וזאת למרות שטען שעפ"י סברת הרשב"א שצריך נעילה (ויש לצרף עניין זה לאשכול של מחלוקות על ראשונים. ויש לציין שהרשב"א אינו יחיד בדבריו. אבל לאשכול זה אינו נוגע מכיוון שאינו מתייחס לנידון). גם בשו"ת ויחי יעקב (או"ח סי' כב, טו ע"א-ע"ב) פסק שאין צורך בנעילת מנעול ומפתח, ואף נטה להתיר בלי בריח. ובארחות שבת (ח"ג פרק כח הע' נח) הסתפק בדין הנעילה והשאיר בצ"ע.
והנה, מלבד הרשב"א וסיעתו שמסברתם עולה שלא כאחרונים הנ"ל, יש כמה ראשונים שכתבו במפורש דלא כנ"ל: הרמב"ם בפירוש המשנה (שבת פ"א ריש מ"א) כתב: "לפי שהמדינה אם היתה מוקפת חומה בדלתות ומנעולים אין היא רשות הרבים" (כך תרגם הרב שילת. הרב קאפח והרב קורח תרגמו גם כן בדומה לכך. ואילו בתרגום הקדום: "ודלתותיה נעולות"). ואף בתשובת הריצב"א (תשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו סי' קסו): "ובלבד שיש בעיר חומה דלתיים ובריח הראויות לנעול אע"פ שאינם נעולות". ואף בעל הגיליון האנונימי בכת"י של פסקי מהר"ם (תשובות פסקים ומנהגים של מהר"ם מרוטנבורג, הוצ' מוה"ק, חלק ד, אות י' הע' 49) כתב: "...ועיירות שלנו המוקפות חומה סביב ויש להם דלתים ובריח מותר לטלטל בכל העיר על ידי עירוב ושכירות מן הבתים של גוים. אעפ"כ חלילה מעשות מעשה מאחר שלא נהגו, ויש לחוש לפעמים שיהא פרצה בחומה יותר מי' או יהו שערים בלא דלת. ועוד דברשות הרבים גמורה בענן דלתות נעולות בלילה ולא סגי בראויות לנעול". (ולא מסתבר לי שיש חילוק משמעותי בין מנעול ומפתח לבין בריח כמו שרצה לחלק בשו"ת ויחי יעקב). וכן נראה מדברי הראב"ד (כתוב שם עירובין, ו' ע"א בדפי הרי"ף, הוצ' מכון חת"ס): "וירושלים עיר מחומה דלתים ובריח היתה, אלא מפני חשיבותה ובית המקדש שבתוכה והיא היתה דלתות העמים, נעשו רשות הרבים".
ובספר הפרדס דבי רש"י (עניין איסור והיתר מהד' עהרענ' עמ' עא) כתוב: "כל מבוי שדרך דרבים עליו אין לו ה[י]תר אלא במנעול או דלת, אבל שאין רשות הרבים עליו, בלחי או בקורה סגיא, ובלבד שיהא בו צורת פתח". והיה מקום לדייק ש"דלת" בהנגדה ל"מנעול" היינו דלת שאינה נעולה. אך נראה ש"מנעול" היינו דבר שחוסם את הדרך (מעין "פקק החלון"), ואין צורך דווקא בדלת. ואין ללמוד מדבריו לנידוננו.

[עדיאל ברויאר]

ר"י הזקן בתוס' שבת קיח ע"ב כתב שלא ידוע לו איסור לזר לשאת כפיים. והעירו עליו האחרונים מהגמרא בכתובות כד, וקדם להם בתוס' רא"ש שבת שם שכתב שדברי ר' יוסי לאו דווקא (הרא"ש לא מתייחס לר"י במפורש).

[עושה חדשות]

חידוש מעניין מופיע בסוף שו"ת מהרי"ל דיסקין, הנה:

מהרי''ל דיסקין - כף זכות.png (232.2 KiB) נצפה 5305 פעמים

וקדם לו בקצרה הסמ"ק, מצוה רכה -
ואמרינן (שבועות ל') כי בכלל זה לדון חבירו לכף זכות שמתוך שידונו לכף זכות יחשוב אין חוטא רק אני וישוב לבוראו פן יכריע כל העולם לחובה

[דרומי]

ביאור נחמד!

וכשקראתי נזכרתי באותו ילד שמשפחתו עברה דירה ממקום חרדי למקום שאינו כזה, ובשבת - כשראה מכוניות נוסעות - אמר הילד בתמימות לאמו: "אמא, תראי כמה יולדות יש פה"...

[עושה חדשות]

חידוש מעניין מופיע בסוף שו"ת מהרי"ל דיסקין, הנה:

מהרי''ל דיסקין - כף זכות.png

וקדם לו בקצרה הסמ"ק, מצוה רכה -
ואמרינן (שבועות ל') כי בכלל זה לדון חבירו לכף זכות שמתוך שידונו לכף זכות יחשוב אין חוטא רק אני וישוב לבוראו פן יכריע כל העולם לחובה

ומתוך כך התעוררתי לשאול, האם הענין לדון לכף זכות הוא ממצוות שבאדל"מ או באדל"ח?

[איש טלז]

הגרי"ז בסוף ספרו כותב לחכ"א שניסה לבאר מ"ש קרבן דל"ב כלי שרת לקידוש ואילו מנחה בעי כלי שרת לקידוש שאי"צ לזה טען והוא מעיקרי הדינים דזה דינו בקידוש פה וזה דינו בכלי שרת
אבל הראב"ד בתמיד פירש בזה דבקרבן אינו מחוסר מעשה ואילו במנחה היא מחוסרת הרבה עבודה בלילה ועוד [וזה כדברי כטעם הכותב לגרי"ז]

[עושה חדשות]

האחרו' דנו הרבה האם שחרור עבד הוא כמו דבר שבערווה.
לכאו' כבר נחלקו בזה האו"ז והראבי"ה, כמצו"ב -

האם שחרור עבד הוי דבר שבערוה.png (42.52 KiB) נצפה 4772 פעמים

[איש טלז]

הגרש"ש ה' ו' דנקט מפשטות המקרא דבפרשת מתנות כהונה זכו הכהנים בבכור שתהיה שלהם ולפי"ז קודם שהתקדשו הכהנים היה הבכור קדוש בלא כהנים וכ"ה בנצי"ב בספקי קורח דחזה ושוק קודם שנתקדשו הכהנים היו אסורים לכולם ורק אחר שנתקדשו הכהנים זכו בהם אמנם במהרי"ל דיסקין סוף בא דהיה ניתן לבכורות וכ"ה בראב"ד בתו"כ פרשת צו שהיה ניתן לבכור [שורש הנידון אם יכול לחול קדושת בכורה בלא כהן או בכור שתובע את זה ואכ"מ]

[איש טלז]

קושית הפנ"י דכל אבידה תחזור מדינא דברי ושמא וידוע מה שדנו דבעי עד דרוש
עמד בזה המאירי ב"ב דמ"א ונקט דל"ח ברי טוב כיון דאין אחר יכול להכחישו עי"ש [וכעי"ז ברע"א ]

[עושה חדשות]

האחרו' הק' (רעק"א נתיבות וכו'), לגבי מי שאמר לא לויתי, ובאו עדים שלוה ופרע, דמחייבי' ליה מדין הודאת בע"ד, כי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, דהרי המלווה שתבעו שלא פרע, מודה בזאת שהעדים שקרנים הם, ונפסלו תוכ"ד לעדותם על ההלוואה.

קו' זו הק' כבר המאירי בב"ב קכח: העתקתי בעבר את דבריו בסוף ההודעה הזו - http://forum.otzar.org/forums/viewtopic ... it#p287611

ובזכר יצחק נתכוין לכאו' לתי' של המאירי שם, ז"ל - "יש עוד דין דעדים לא נוכל לקבל לטובתו כל שאומר בעצמו שהם משקרים. כמבואר אצלי בארוכה בדברי הר"מ ז"ל, ולזה כיון שהעדים לא נתקבלו שוב חייב על פי השטר, מה שאין כן לגבי הלקוחות שלגבם הם עדים. וזהו שאמרו (בב"ב ו, א) דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ונפלא דאיך שייך בזה הודאת בעל דין הרי אינו מודה בשום דבר. אלא הכוונה דאין מקבלים את העדים כל שאומר שהם משקרים, ונשאר הדבר בלא עדים, וממילא חייב כיון דידעו דלוה".

[עושה חדשות]

דנו האחרו' על צרת חלוצה לכהן, בשם החזו"א וכן בהר צבי וכו',

קדמם הבה"ג, בדין ובראיה.

ז"ל "וצרת חלוצה שריא לכהן, דתנן (יבמות מג ב) ארבעה אחים נשואין ארבעה נשים ומתו רצה הגדול שבאחים ליבם את כולן הרשות בידו. מי שהיה נשוי שתי נשים ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. (שם מד א) היתה אחת כשירה ואחת פסולה, אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם לכשירה, ואמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם, אלמא צרת חלוצה שריא לכהן".

ואף בתו"כ פ' אמור אי' "יכול אף הצרה תהי חלוצה ופסולה מן הכהונה ת"ל ואשה גרושה מאישה שגירושיה ביד אישה ולא שגירושיה ביד אשה".

[עושה חדשות]

משך חכמה שמות פרק כב פסוק יט
הענין כי בשבת כתוב "שבת הוא לה'" (ויקרא כג, ג), מה שאין כן בכל מועדים - "קודש יהיה לכם" (ויקרא כג, כד), שאוכל נפש מותר בו, מפני שישראל מקדשין אותה. מה שאין כן "שבת הוא לה'" דמקדשא וקיימא, לכן אוכל נפש אסור בו.

משך חכמה דברים פרק ה פסוק טו
ומפני זה הותרה ביום טוב מלאכת אוכל נפש מישראל, משום שישראל מקודשים מהשי"ת, והימים טובים מקודשים מישראל, שמציאותם תלוי במציאות האומה. לכן הותרו לישראל המקדשים אותם, ואוכל נפש מישראל גדול מקדושתם. מה שאין כן שבת - מקודש מהשם עצמו, כמו ישראל, לכן גם אוכל נפש אסור. וזה ישר.

ואולי לכן יש חילוק לגבי גר תושב לחד מ"ד להתירו בשבת במלאכת או"נ.

וקדם לו הראב"ן, ז"ל בפסחים -
ומה הקדוש ברוך הוא קידש השבת אף ישראל מקדשין המועדים וזה המבדיל בין קודש לקודש בין קודש שקידש הוא בעצמו לקודש שישראל מקדשין שקודש שישראל מקדשין מותר באוכל נפש.

[עדיאל ברויאר]

בדין היתר נעילת הסנדל כשהולך בדרך, הסתפקו האחרונים מה הדין כשהוא רוכב על סוס או נוסע בעגלה. והנה ריצ"ג כתב במפורש בהלכותיו בעניין זה בהלכות תשעה באב: "המהלך בדרך מותר בנעילת הסנדל וכשמגיע לעיר חולץ. ורוכב כמהלך דמי".
וכבר עמד על כך בנו של המהדיר, וכך כתב בהערות 'יצחק ירנן':

המג"א סי' תקנ"ד ס"ק י"ד כתב: ונ"ל דכשהולך בעגלה או רוכב צריך לחלוץ וכו' עכ"ל. ובודאי אלמלא ראה המג"א דברי הגאון המחבר לא היה כותב כל כך בפשיטות להיפך. גם הא"ר מפקפק בדברי המג"א, אמנם נראה דדברי הגאון אינם רק באינו יכול לרכוב בלי מנעלים אבל ביושב בעגלה גם הוא מודה דאסור בנעילת הסנדל, ואף על גב דבעלמא יושב בעגלה חד דין אית ליה עם רוכב כמ"ש הג"ה מרדכי פ"ק דערובין והט"ז בי"ד סי' רמ"ב ס"ק י"א, מ"מ הכא זיל בתר טעמא וכסברת המג"א בס"ק הנ"ל, ואולי מה דנקט הרב טעמא דרוכב כמהלך דמי לאו דוקא וקאי על מה דפסקינן כן ספ"ק דקדושין (דף ל"ג) כי אם לישנא בעלמא נקיט (שה"ל)

[עושה חדשות]

האחרו' הק' בהא דיש בכתמים משום זוב, דאם מצאה ג' כתמים בחלוקה חוששת שבאו בג' ימים וה"ה זבה, דלמה לא תתלה שהכתמים כולם הגיעו באותו יום, למאי דמספק"ל ד'תולה בבעלת הכתם', וכשם שהיא תולה בחברתה כה"ג כן תתלה בכתמה הראשון של עצמה. (ואפי' למאי דקי"ל דאין תולה בבעלת הכתם דדלמא לאו מגופה, הכא עכ"פ ודאי לא תהיה זבה). כה"ק בחי' בית מאיר נדה נב: ובחוות דעת קצ,לז. ואמנם בתוספתא אי' דזהו טעמו של ר"ח בן אנטיגנוס דס"ל אין בכתמים משום זוב, "תלת כתמה באחרות דין הוא שתתלה כתמה בעצמה".