משה שריפי כתב:יישר כח על המקור, אני תמיד אמרתי כך בסברא, ולא רציתי לסמוך על זה למעשה כ"כ, אבל אמרתי בנוסח אחר שאולי דוחה את הקושיה של דרומי, כאשר אדם מתפלל במקום שרבים עוברים הוא מגלה בדעתו שלא אכפת לו, ואיהו דאפסיד אנפשיה.
הבעיה היא שהמהרש"ם נשאר בצ"ע והרב שך זה לא בספר הלכות אלא במכתבים ומאמרים, ואני לא יודע אם זה בר סמכא, ובנוסף (אחר אלף המחילות מכבוד קדושת הרב שך) הוא לא היה פוסק, הוא היה למדן גדול, ואף מגדולי הלמדנים בדורינו, אך בהלכה לא תמיד היה בקיא בכל הפוסקים, גם דרך הלימוד שלו לא היתה כשל פוסק, והוא בעצמו אמר (על האבי עזרי שחולק על המ"ב בעניין נרות חנוכה) שהספר שלו לא נכתב להלכה. האם יש עוד מקורות לדין הזה? ואולי אפשר להקל בצירוף מה ששמעתי מהרב יצחק יוסף שאם עוצם המתפלל את עיניו מותר כיון שאינו מפריע לו.
יש בירושלמי אמורא אחד אמר לתלמידו שהפריע לו במה שהתפלל מאחוריו והאריך בתפילתו ולא יכל לפסוע,
מקור זה אומר שאף שעשה שלא כדין עדיין אין ראוי לפסוע, כתבתי בחפזה מזכרון בלא לבדוק שוב בפנים
