עורר אותי יהודי ללשון הפסוקים.
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַּעֲבֹר מֵעַל עַבְדְּךָ." (בראשית יח, פסוק ג)
"אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ." (בראשית ל, פסוק כז)
"אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי" (בראשית לג, פסוק י)
"אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִי אוֹת שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּ" (שופטים ו, פסוק יז)
"אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, ... יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן" (אסתר ה, פסוק ח)
וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. (משלי ג, פסוק ד)
וכן פסוקים רבים אחרים דנכתב על החן לשון מציאה .
ויל"ע דאם אני רוצה שבי יהיה החן היה צריך לומר ונשא חן. או, אם נשאתי חן אל נא תעבור וכו'.
והלשון הכתובה קשה, דאם אני מוצא את החן אצל השני למה זה סיבה שהוא יתרצה לי מחמת שמצאתי אצלו את החן.