אם כבר הזכרת את מאמרו של ר' יונתן שליט"א, אשלים את דבריך כי אכן - הן הן הדברים.
הגר"י שליט"א ביאר שאת שני הדברים האלו אמר דוד על אבנר - שר וגדול. שר זהו מקום נגיעתו, וגדול זוהי הגדלות במעשיו בפועל שהיו לטובה.
שו"ר שבאשכול על הגרי"ד כתב הרב מוישי
ויאמר השם אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו (ח-כא). ולפני המבול נאמר, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וגו'. ויאמר השם אמחה את האדם (ו' ה', ז'). רואים שמשתמשים כמעט באותו לשון בדיוק לומר את הדבר ההפוך, על אמחה את האדם. והוא תמוה.
יש בזה מהלך ע"פ היסוד שהיו שלבים בירידת האדם ממדרגתו. אחרי המבול, כשנא' לאדם ששוב לא ירד מבול, זה נראה כמו ריוח לאדם. אבל באמת "אליה וקוץ בה" (ע"פ ר"ה י"ז א'), שנא' לאדם ששוב אין בכחו להביא מבול, ומעשיו ופעליו אינם חשובים כ"כ.
משל למי שעומד קרוב למלך ומכיר תכסיסי וסדרי המלוכה, שהוא יכול לגרום לפעול הרס למלוכה יותר מאדם פשוט, כיון שהקרוב למלוכה מכיר סדר המלכות ויש לו קשרים ומגעים בעלי השפעה. כך קודם המבול עדיין לא ירד האדם לגמרי ממדרגתו, והיה יכול להביא להרס העולם, כמו שבאמת הביא מבול. אבל עכשיו שנתמעט שוב, אין מעשיו חשובים, ומה שיצרו רע מנעוריו, זה עצמו נכלל עכשיו במה שנתמעט האדם.
לאחר המבול אבד האדם כח השפעתו וירד לדרגה שבה השם אומר על האדם, "לא עליו אני בונה את עולמי". מאז, "כי יצר לב האדם רע" הוא בעצם טעם שלא לקלל עוד את האדמה. היות שלמעשה נעשה האדם רע, לא אוסיף לתת לו את החשיבות לקבוע את הנהגתי כלפי העולם.
אבל נראה באמת עוד ביאור בעומק החילוק בין שני הפסוקים הללו, שיתכנו שני מצבים שבהם הנהגות שונות. יש זמן כעס, כי רגע באפו, והוא מפני שיש הנהגה של דין בעולם באותו רגע. כך הוא סדר העולם. יש זמנים של דין וזמנים של רצון. זה מה שמבקשים בתפילת אבינו מלכנו, תהא השעה הזאת וגו' ועת רצון. זו בקשה מיוחדת, לא רק על עצם הצרה, אלא על גוף השעה, שתהא עת רצון.
וכן מי שיש לו איזו צרה או צורך, אומר פרקי תהלים. ולאו דוקא ישתייך פרק זה לענין הנצרך לו. דוד המלך פעל בתהלים שבזמן שיאמרם, יפעלו עת רצון. מצד זה אינו משנה איזה פרק יאמר. וכן יש זמנים שהם עת רצון. זמן סעודה שלישית במסוים הוא השיא של העליות של שבת, כשאומרים "אתה אחד ושמך אחד וגו'". לכן אומרים בתפילת המנחה דשבת, ואני תפלתי לך השם עת רצון, כי זה זמן רצון.
לפני המבול העולם נהג מצד הנהגה של דין. מהמבט של דין, יצר מחשבת לבו רק רע היא סיבה להחמיר על האדם. דין הוא שאשחית את הארץ. אבל לאחר המבול יצא נח מהתיבה והקריב קרבן. וכתוב וירח השם את ריח הניחוח, ואז אמר השם, לא אוסיף לקלל. כלומר, הקרבת הקרבן פעל עת רצון בעולם. ואז התנהג העולם מהמבט של חסד. לכן יצר לב האדם רע היא סיבה להקל על האדם. דין הוא שארחם עליו - מצד פחיתותו. הרי יש סברא נכונה לב' המבטים, אלא תלוי באיזו הנהגה דנים את המצב. מה שפעם היה סיבה להעניש, עכשיו אדרבה, נתהפך לסיבה לא לקלל. זו פעולת העת רצון.
ואני הק' כתבתי לו על זה
יש משהו מיוחד בדברים שהבאת, שהם דוגמא להרבה ד"ת שמיוסדים על דברי ה"פחד יצחק" ור' יונתן מבאר אותם ומבאר על פיהם פסוקים נוספים ומאמרי חז"ל.
המהלך הראשון - שהבטחת הקב"ה שלא יהיה מבול איננה "ריוח" אלא נובעת מירידת האדם ממדריגתו אחר החטא, וכפי שכתבת הירידה היתה בשלבים ולכן בתחילה עוד היה שייך למקום שיש בו עונש כה גדול. מיוסד על יסוד של ר' יצחק הוטנר, שתחילתו בספר פחד יצחק יום הכיפורים מאמר י"א וחזר ונשנה במקומות וזמנים נוספים, והוא שאצל האדם החוטא יש ב' דברים א. עצם החטא ב'. ירידה ממדריגתו - "מקום הנגיעה", וכמו שביאר ר' יונתן דאין כח השפעה למעשיו כמו שהיה קודם,
ובזה הוא מבאר מדוע דוד המלך נקרא מקים עולה של תשובה הרי מובא בחז"ל שגם אדם הראשון עשה תשובה וגם שאול המלך וכלל ישראל אחרי חטא העגל, אלא שדוד המלך הוא הראשון שחזרה אליו המלכות משא"כ אדם הראשון שלא שב לגן עדן וכו'.
וביאר בזה במקו"א ענין הושענא רבה שאחר הכפרה של יוה"כ האדם מתפלל שיחזור למדריגתו קודם החטא וזה לא נכלל בכפרת יוהכ"פ. ויום הנ"ל הוא אושפיזין של דוד המלך.
(ולענ"ד הדברים כמעט מפורשים בדברי השערי תשובה כשמדבר על חיוב התפילה של האדם אחר הכפרה "רוח קדשך אל תיקח ממני" שיהיו מעשיו רצויים וכו' עיי"ש.)
והמהלך השני גם כן נמצא בתורתו של ר' יצחק יעויין מאמרי פחד יצחק על סוכות (184 דפי האוצר) שבכח התהלים לעורר עת רצון עיי"ש.
ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.