הודעהעל ידי יזל מדליו » ה' ספטמבר 28, 2017 1:57 pm
רש"ר הירש ויקרא פרק טז
שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש. שניהם "שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (יומא סב ע"א). שניהם עומדים כאחד ובשווה "לפני ה' פתח אהל מועד" (לעיל פסוק ז). שניהם עומדים בפני אותה הכרעה - באפשרויות שוות של הכרעה - בין "לה'" ובין "לעזאזל". שניהם יכולים להיות כך או אחרת; יתר על כן: כל אחד יכול להיות כך - רק מפני שהיה יכול להיות גם אחרת: "אין הגורל קובע אלא בראוי לשם" (יומא סג ע"ב). ומכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד. מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש; אך הוא יתקבל בכלי המקדש; והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר; הוא מקום ההשלמה של חזון חיי תורה - להיות האדם מרכבה לשכינה. כנגד זה מי שהוכרע לעזאזל, לא ייפגע בסכין המקדש; הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי; בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש. אך הוא לא יבוא אל המקדש פנימה, אלא יוּצָא ממקומו וממושבות האדם, ויגיע אל השממה. בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו - ויסיים אותם בשממת המדבר. ושניהם הם חטאות - "שני - שעירי עזים לחטאת" (לעיל פסוק ה) - והם מבטאים אפוא אותו מושג - חטאת בשתי בחינותיו המנוגדות.
נראה לנו אפוא, שלא נטעה אם נאמר: שאר כל החטאות מתארות דרך חיים, שהיתה ראויה להתקיים בעבר, והחייבת להתגשם בעתיד. ואילו כאן מתוארת גם הדרך ההפוכה: היא דרך החיים, שלא היתה ראויה להתקיים בעבר, ולא ניתן לה מקום בעתיד. כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר". ניתן לו כוח ההתנגדות; והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידינו להיות בבחינת "שעיר לה'": להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת "שעיר לעזאזל": להפעיל את כוח ההתנגדות על - ידי סירוב עז לשמוע בקול ה'. כי ה' העניק לנו את כוח ההתנגדות; אך בידינו להפנות כוח זה עצמו - כנגד ה' שנתָנוֹ לידינו. הרשות בידינו להתמכר ללא מגן לחושניות ולכל גירוייה; אף - על - פי שה' לא נתן לנו את כוח ההתנגדות - אלא לצורך המלחמה בפיתויי החושניות. מי שנחלט לכוח החושניות - בניגוד למי שהשתעבד לה' ולתורתו - קרוי כאן "לעזאזל".
התפיסה הפשוטה ביותר של תיבת "עזאזל" מבארת תיבה זו כ"עז אזל": העז ברוחו - שאזל ללא עתיד; כסבור הוא שהוא עז - ובכך אזל וחלף. היא החושניות, שהעלוה לדרגת עיקרון; וה' שלל ממנה כל עתיד בייעוד האדם והאנושות. ברייתא במסכת יומא (סז ע"ב) מבארת את המלה מלשון "עזז אל" או "עזָאֵל", וגם ביאור זה מביא לידי אותו מושג. הוא העזוז, המתאים לטבע האֵלים ולייעודם. כי האלים הם כוחות הטבע שמחוץ לאדם. והבורא נתן להם רק כיוון אחד, שממנו "לא - יסבו בלכתן" (יחזקאל א, יז); אל להם לנטות מכיוון זה - ולפיכך לא יוכלו לנטות מעליו. הם עושים את רצון קונם - בעצם העובדה שהם הולכים בדרך טבעם; שהרי טבעם הוא הכיוון היחיד, שניתן להם לחלקם. זה חלקו וגורלו של עולם היסודות ושל העולם האורגאני נטול החירות. ואילו ייעוד האדם הוא שונה ונעלה יותר; ורק במידה שהוא מקיים ייעוד נעלה זה, הרי הוא ראוי לשם אדם.
כי האל היחיד, החופשי והכל - יכול הוא עליון על כל חוק האלים. הוא בראם והשליט בהם את חוקיו, והם כפופים לחוקים אלה. כוחם הוא בכך שלא ישנו את תפקידם לעשות את רצון קונם. ועליון על כולם הוא ה' אחד - בחירות המוחלטת של הווייתו ורצונו. והוא נפח מרוחו ליציר אדמתו; נתן בו ממהותו החופשיה והיחידה, והעניק לו מכוחו השולט בכוחות. בקרב אֵלים נטולי חירות הלביש יצור אחד בלבוש ארצי - ונפח בו מרוחו ומנשמתו. אף הוא אמר לו: היֵה "אדם" - היה דומה לי כדמותי וכצלמי (השווה פי' בראשית עמ' כ); היה חסר מעט מאלהים; שלוט בעולם בזעיר אנפין, שהקניתי לך בלבושך הארצי. נתתי לך חירות מחירותי; ואצלתי לך כוח מכוחי לשלוט ברוב כוחות. בלבושך - זה חלקך בעולם הארצי - שולטים בעוז כוחות ושאיפות, כדרך שהם שולטים בכל העולם האלמנטארי והאורגאני; שהרי מעטה לבושך לוקח משם. אם תניח אותם לנפשם, ילכו כמוהם בדרך טבעם, וימצאו בה סיפוק לנפשם. אך אתה הוא בעל חירות, ונתתי לך חירות מחירותי; אצלתי לך כוח מכוחי לשלוט ברוב כוחות; נפחתי בך רוח מרוחי לשמוע את חוקי רצוני; ושומה עליך לנצל את חירותך לנהוג ביד חזקה בעולם זה שלך - על כל הכוחות והשאיפות שבו; את כולם תשעבד לחוקי רצוני בכוח ובחירות שבידך. וכך, שעה שתשעבד לי את כוחותיך ושאיפותיך - ואתה עצמך תשתעבד בהם לי - תהיה קרוב אלי, למעלה מן הכל: אתה היחיד שהוא בעל חירות בעולם מלא של כוחות חסרי חירות.
אולם מושג ה"חירות" כולל מאליו את האפשרות להתנגד לרצון ה'. אל יעלה על הדעת, שהכושר לחטוא ופיתויי החושניות הם רק תוצאה מהשחתת האדם. שכן טול מן האדם את הכושר לחטוא ואת הפיתוי המגרה של החושניות - וכבר חדל האדם להיות ראוי לשם זה. כי כל מעלת האדם מותנה בכושרו לחטוא; וכל כבוד האדם הוא ביכולת שניתנה לו - להמרות את רצון ה'. בעולם היסודות ובעולם האורגאני אין החטא מצוי כל עיקר; אך דווקא משום כך אין שם מעלות מוסריות. אלמלא היתה החושניות מפתה את האדם; אילו היה גם האדם מוצא סיפוק לנפשו רק בניצול כוחותיו כרצון ה'; אילו היה לו כל רע - מר, וכל טוב - מתוק; אלמלא היה יכול להתנגד לרצון ה', כדרך שהוא יכול להתנגד לפיתויי יצריו; אלמלא היה מסוגל להיות "שעיר לעזאזל" כדרך שהוא מסוגל להיות "שעיר לה'" - כי אז היה גם הוא נתון לכפיית חוקי ה' כשאר כל הברואים נטולי החירות; כי הללו לא ישנו את תפקידם לעולם; שכן רק קיום רצון ה' מביא להם סיפוק, וכל סטייה ממנו נוגדת את טבעם.
כך הועמדנו כולנו בפני ההכרעה בין ה' לבין עזאזל; כולנו עומדים בפתח המקדש - כדי לבחור בין ה' לבין כוח החושניות. שם, בקודש הקדשים, מונחת התורה כקודש קדשים. ניתן עינינו בתורה ונקבע את החלטתנו. יכולים אנחנו לבחור בה': נרכז את כל כוח ההתנגדות שניתן לנו כדי לסרב לכל הבא לעקרנו מייעודנו; נהיה קרובים וקנויים ודומים לה' - בקיום רצונו ובעשיית כל טוב. אז נבוא בשמחה אל חצר מקדשו; בסכין חריף של קדושת ה' נבטל את חיי הבהמות של החושניות; כך נזכה להתקבל במקדש; נתקרב אל ה' אף בחיינו החושניים - על - ידי עשיית רצון קודשו עלי אדמות. אך יכול אדם לבחור בעזאזל. הוא יעמוד בפתח המקדש, ויראה את מצוות תורתו; והוא יכוון את כוח ההתנגדות שניתן לו כדי להמרות את רצון ה'; בפתח המקדש הוא יסרב להקריב את חיי הבהמה שבו; הוא ימאן למסור את החושניות לסכין כוח הרצון שנמסר לידו; הוא לא יאבה להקריב את כל אלה לקדושת ה' ותורתו. בפתח המקדש ולמראה תורתו הוא יקיים בלא כניעה את חיי הבהמה. באותה שעה התמכר לעזאזל, לכוח החושניות בלתי - המבוקרת. ואין לו לזה מקום במקדש ולא בתחום חיי אדם ועם; שהרי אלה ישגשגו רק באור התורה ומסביב למקדש ה'. מקומו מעתה במדבר; שם אין העולם הארצי מתעלה לתחום החירות על - ידי מעשי האדם המוסרי.
ולאיש מאתנו לא נפלה ההכרעה מראש. אין הדבר תלוי לא במראה ולא בקומה ולא בדמים. לא כבוד והוד מראה ולא שיעור קומה, לא נכסים וממון ואף לא שעת ההכרעה יש בהם כדי לכפות את דרך ההכרעה. נכבד או נקלה, גדול או קטן, עשיר או רש, היום או אתמול, בכל שיעור של כוחות ונכסים ובכל עת יכול כל אדם להיות לה' או לעזאזל. ואין ערך להכרעתו לה', אלא אם כן יכול היה באותה שעה גם לפנות לעזאזל. וההכרעה לעזאזל מבזה את כבוד האדם - רק אם יכול היה באותה שעה גם להיות נאמן לה'. כי עצם פיתויו של עזאזל חייב היה להביא אותו לה'; שאלמלא הוא, לא יוכל להיות בן חופשי ועבד לה'; שלא ניתנה החושניות לאדם למען תשלוט בו - אלא למען ימשול בה הוא וינהוג בה: "ואליך תשוקתו ואתה תמשל - בו" (בראשית ד, ז; ראה פי' שם):
וע"ע הרחב דבר בראשית פרק כ"ז פסוק ט' [שהולך בדרכו של הרמב"ן.][/b]