הדור הנוכחי הוא כבר מגרסה. הישיבה הפכה להיות המסגרת הסטנדרטית לבחור חרדי, ובעקבות התרחבות החברה החרדית והפיכתה מחברה של יחידים בעלי שליחות לחברת ענק של ממש, הפכו הישיבות למוסדות אחסון. כיום כבר לא הולכים לישיבה בכדי להקדיש את החיים לתורה, הולכים לישיבה כדי שיהיה בית מחסה טוב שישמור מפני הפגעים של הרחוב. כך כל בחור חרדי נגרס בישיבה.
מה שמוביל לעולם הישיבות כפי שהוא כיום. ואני אומר זאת כמי שמכיר טוב מאוד את עולם הישיבות מבפנים.
הישיבות כיום מחנכים לכתחילה לבינוניות. מה שהיה פעם אידיאל של שליחות, של הקרבה, של ניסיון לצמוח לפסגות אינסופיות, האהבה שהייתה פעם לעילויים, לבעלי כשרון, לאנשי חכמה, לאנשי עומק, מוקעת כיום בחשדנות עד כדי עוינות. ראשי הישיבות של היום מטפחים אידיאל של מצוינות שהוא בינוניות מוחלטת. בינוניות בכל שטחי החיים, ‘לא חכם ולא טיפש’. להיות כמו כולם. להיות סטנדרטי. לא להיות חריג. להיות בתלם. להיות חָלָק. אלה המונחים האהובים על ראשי ישיבות, – וגם על מרבית בחורי הישיבה – כיום.
המצוינות היא ההצלחה, אידיאל של ‘ילדים טובים’ ששומעים ומצייתים באופן עיוור להוראות של ראש הישיבה, לחריצת הדין של הרב קנייבסקי ולהשקפות של הרב שטיינמן. כמות החוקים הבלתי כתובים בעולם הישיבות הופכת להיות מטרידה. תקנונים, אידאלים צרים של צייתנות מנזרית.
הכל מגרסה של קולקטיב אחד גדול, אין הבדלים בין בני אדם,
(אפילו בלבוש, שעד לפני עשרים שלושים שנה היה הרבה יותר ססגוני, היום הכל אחיד, רזה, בינוני להחריד), מי שהצליח להיות ‘כמו שצריך להיות’, ‘כמו כולם’, הוא המוצלח.
ה’שפיץ’. פעם היה בעל הכשרון, המתמיד העצום, הבחור המעניין, המרתק, בעל ההשכלה, העילוי.
כיום ה’שפיץ’ הוא הבחור הטוב, הנחמד והבינוני, המלוטף בידי ראשי הישיבה, לומד שלושה סדרים כמו שצריך, מתלבש כמו שצריך, אומר את מה שצריך לומר, נכנס לשיעור כללי ורושם, והוא ‘שפיץ’ בזה שהוא ‘חָלָק’. הוא גם ‘מבין בלימוד’, גם ‘שקוע בלימוד’, גם חביב, נחמד. ובעיקר לא חכם מידיי, לא טיפש מידיי, לא סהרורי, לא אנרכיסט, לא ‘חושב לבד’,
לאחרונה כשביררתי על איזשהו בחור לצורך שידוך, אמר לי בר שיחי, ‘תשמע, הוא בחור טוב, אבל הוא מהטיפוסים האלה שחושבים לבד’…
“המשגיח” הוא מעצב האופנה של כל המגרסה הזאת. הכל מעודן, מתנצל, השקפתי. זאת לא ההשקפה הצעקנית והאגרסיבית של הרב שך, שהייתה יותר מלחמה, ביטוי למרד ולשליחות, אלא זאת השלמה עם ‘השקפות ברורות’, ‘נורמליות’, לא חריגות. הצליחו להפוך את מה שהיה פורח בעולם הישיבות למשעמם, בינוני ואפרורי.
לכן אף אחד לא לוקח על עצמו תפקיד חינוכי.
התפקיד של מחנך הוא לכאורה לעצב את הבחור, לקחת אותו לידיים, להתמודד עם הבעיות שלו, עם הקונפליקטים שלו. כיום, בחור שיש לו יותר מידיי ‘שאלות’, יותר מידיי ‘עצמאות’, בחור שהוא יותר מידיי שונה, בחור שמעז לקרוא ספרים חיצוניים, (מאן דכר שמיה), בחור שנמשך למוזיקה, או לציור, או בחור שיש לו איזה תחביב מעניין, וגם בלימוד, בחור שאוהב משהו מקורי יותר, לא סטנדרטי, הוא בחור ‘בעייתי’. (שלא לדבר על בחור שאוהב ללמוד הלכה, שהוא סתם הולך בטל, לא מוכשר בר מנן, פרענק פארך). ובחור בעייתי צריך להעיף מהישיבה, כי כפי שהעיד בפניי ראש ישיבה אחת, ‘הוא חריג, אי אפשר לטפל בו’. כאילו שהתפקיד של מחנך הוא להוות אכסניה לבחורים כבר מחונכים, צלובים וגרוסים.
זאת הבעיה הכי רצינית בציבור החרדי. כל השאר הבלים ליד זה. זה המקור לכל. המגרסה והמטחנה הבינונית הזאת זה פשוט דיכוי מוחלט של בני אדם והפיכתם לצייתנים, בעלי משמעת אפורים.
הבעיה הזאת היא חלק מבעיה עולמית גדולה. הבינוניות מנצחת. אינטלקטואלים הם למרמס.
זה האידיאל הבינוני, העצוב והקודר של ימינו. ומקבילתו בעולם החרדי.
אם לטפל בשורש. אז כאן.
הדברים בפשטות נכונים, השאלות הם:
האם יש דרך אחרת?
האם שייך לפתור את הבעיה הקיימת האם הבעיה קשורה לרדידות כללית או לעדריות חרדית?
האם יתכן שבכוונה כך דרך הישיבות כדי לא להכניס ניסיונות לבחורים?
האם עדיף תם שאינו חוטא כלל או חכם שנופל לפעמים?