כידוע גם אחרי עירוב תבשילין, עדיין מעיקר הדין כל ההיתר הוא רק באופן שיש "הואיל". ולכן כאשר מבשלים מיו"ט לשבת מקפידים לכתחילה שיהיה המאכל מוכן כבר ביו"ט בזמן שיהיה אפשר ליתן ממנו לאורחים מזדמנים.
ושאלני חד, שהיה ברצונו להניח על הפלטה תבשיל של בשר, והרוטב שם ה"ה "לח שנצטנן" ויש לחוש בו לבישול, אבל אם יניח אותו מוקדם, אז עד סעודת השבת כבר ייחרך לגמרי, ואם יניח מאוחר, הרי לא יספיק להתחמם כראוי ביו"ט.
ועלה בדעתי לומר לו, אדרבה, אם תניח מאוחר נמצא שלא בישלת כלום ביו"ט, כי בזמן מועט אינו מתבשל אפילו שליש.
אלא שתמהתי בזה, למה הזהירו הפוס' להכין מוקדם, ולא רצו להתיר כשיבשל מאוחר, וכהנ"ל.
ובחסד ה' ראיתי שכבר עמד בזה הפמ"ג, סוף הפתי' להל' שבת. ז"ל -
ועיין במ"א [סימן] תקכ"ז (א') [ריש הסימן] ביום טוב ערב שבת צריך לבשל מבעוד יום שיהא ראוי לאכילה היום מטעם הואיל. ובחידושי ביצה כתבנו בשאלינ"ט הטמנה שלנו איך לעשות, ואם נאמר שיתן הקדירה סמוך לשבת ולא יצלה כשיעור, וחצי שיעור דרבנן, ומהני עירובי תבשילין בדרבנן, זה אינו, דחצי שיעור מן התורה אסור. גם אני מסופק אם נתן קדירה בשבת סמוך למוצאי שבת ונתבשל כגרוגרת בחול, ומכל מקום התחלה היה בשבת, אם חייב חטאת, דהא כל אופה ומבשל מהתחלה מחייבין ליה, או דילמא הואיל ובשבת רק חצי שיעור תו לא מחייב חטאת, וכן נראה. ומיהו ביום טוב כהאי גוונא איכא לעיונא, והבן זה:
ודאי תוכלו להוסיף לי עוד בענין הנ"ל. בסו"ד הפמ"ג נראה שיש לו צד להחמיר ולצרף יו"ט ושבת בכה"ג, האמנם?