ת"ח שאין בו יראה או אהבה

[תוכן]

מה אומרים ליהודי ת"ח המקפיד על קלה וחמורה, עושה כל מה שמוטל עליו לעשות, אבל מעצם טבעו הוא לא בעל רגש. הוא מתפלל, אבל זה משעמם אותו. בימים נוראים, הוא לא מרגיש נורא. בסוכות הוא לא שמח, על אף שהוא לא עצוב. בפורים הסעודה עליו למשא, וכן הלאה.

האם מדובר בתכונה שאי אפשר לשנות, או שמדובר באחד מכחות הנפש שעדיין לא יצא לפועל.

[יעקב_ב.]

תלוי אם במקומות אחרים הוא מתרגש או לא. שיבדוק אם כשבנו הראשון נולד הוא התרגש, או שבאמת הוא אדם קר. בכל מקרה, גם אם אין בו הרבה מן הרגש, הוא יכול לעבוד בכיוון הרציונלי, דהיינו מהר"ל, רמח"ל, ובדוחק גם בשיטת הרמב"ם. החסידים הם שהתחילו ב"שיטה" שעבודת ה' היא ברגש ולא במעשים או בלימוד, ולפני זה אף שהיו פה ושם "עובדים" ברגש, אך ה"שיטה" לא היתה כזאת.

[מענה איש]

א. אולי הפוך שילמד ספרי חסידות להעיר את רגשותיו
ב. בדרך כלל העמקה בעניין דרך השכל סופה שתעורר גם את הרגש

[סגי נהור]

בשאלה זו עוסק פרק טז של ספר התניא. להלן אסכם את הפרק בקצרה במלים שלי.

יש שני סוגי אנשים. יש בעלי רגש חי ובוער, ויש שמטבעם אינם מצליחים להגיע לכדי רגש חי ומוחשי.
החלוקה הזאת היא בבסיס האישיות, ויש לה הסבר על פי תורת הסוד (ראה בהערה).

אלה שאינם מצליחים לעורר רגש חי ובוער, מה שמוטל עליהם לעשות הוא לדעת ולהבין בשכלם מה ראוי להרגיש, ללמוד על כך ולהתבונן בכך כמיטב יכולתם.

על כך נאמר "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". לכשנדקדק, אין הפירוש שהמחשבה באה במקום המעשה (דהול"ל מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה), אלא שכאשר יש מעשה - הקב"ה מצרף אליו גם את המחשבה הטובה. ומה הכוונה? כשאדם עושה מצוה מתוך אהבה ויראה, האהבה והיראה מרוממות את המצוה שלו ומעלות אותה אל העולמות העליונים (כמבואר בזה"ק, שדחילו ורחימו הן "גדפין", כנפיים, למעשה המצוות). אולם כשאדם עושה מצוה בלא אהבה ויראה, המצוה היא נטולת כנפיים. כאן בא הקב"ה ומצרף את מחשבתו הטובה, את הלימוד וההתבוננות שלו שלא הגיעו לכלל רגש חי, אל המצוה, ואותה מחשבה טובה נעשית כנפיים שמרוממות את המצוה אל מקומה.


הערה: על פי הסוד יש נשמות "מבחינה לידה והתגלות" ויש נשמות "מבחינת עיבור". פירוש: בנפש האדם, החכמה והבינה הם "אב ואם" והאהבה והיראה הם "בן ובת" (שכן מתוך ההבנה נולדים הרגשות, על ידי פעולה משותפת של החכמה והבינה). נשמות שמבחינת לידה מצליחות 'להוליד' רגשות מוחשיים, ואילו אצל בעלי הנשמות שמבחינת העיבור הרגש נותר ספון בעמקי המוח ואינו 'נולד' ומתגלה.

[הרואה]

יתכן שהוא רציונלי והוא לא מתחבר לדיבורים כלליים על אהבת ה', כל עוד שהוא לא מבין בדיוק מה זה אומר ואיך מגיעים לזה.
לדעתי לימוד מסודר של כתבי רמח"ל יפתור את הבעיה, ולא זו בלבד אלא שהוא יגיע להרבה יותר רגש ויותר אמיתי מהאנשים שמתרגשים בקלות.
(השיטה של הנביאים לא היתה לעבוד ברגש? זה המצאה של החסידים? נכון שבגלות זה קצת השתכח שעבדו בצורה של אמונתך בלילות ופחות מרגישים את חסד ה', אבל הויכוח עם החסידים הוא כלל לא על עבודה בשכל או ברגש, הויכוח מהו הרגש הנכון האם ההתחברות האישית של האדם לפי מה שמרגיש לנכון, או שהכל צריך לבוא מתוך התורה).

[איש גלילי]

השיטה של הנביאים לא היתה לעבוד ברגש? זה המצאה של החסידים?

זאת באמת לא המצאה של החסידים, אבל החסידים עוררו את זה מחדש, ולכן יועיל מאד לעסוק בתחום זה בספרי החסידות שמדברים על הנושא. מלבד מי שמתנגד לחסידות ברמה כזאת שאיננו רוצה לפתוח ספר חסידות (אני אישית מתנגד לכמה וכמה שיטות בעבודת ה', אבל לאף אחד מהם אינני מתנגד ברמה שאינני רוצה לפתוח את הספרים).

[יעקב_ב.]

(השיטה של הנביאים לא היתה לעבוד ברגש? זה המצאה של החסידים? נכון שבגלות זה קצת השתכח שעבדו בצורה של אמונתך בלילות ופחות מרגישים את חסד ה', אבל הויכוח עם החסידים הוא כלל לא על עבודה בשכל או ברגש, הויכוח מהו הרגש הנכון האם ההתחברות האישית של האדם לפי מה שמרגיש לנכון, או שהכל צריך לבוא מתוך התורה).

תוכל להביא איזו שהיא ראיה שהשיטה של הנביאים היתה לעבוד ברגש?

[סגי נהור]

(השיטה של הנביאים לא היתה לעבוד ברגש? זה המצאה של החסידים? נכון שבגלות זה קצת השתכח שעבדו בצורה של אמונתך בלילות ופחות מרגישים את חסד ה', אבל הויכוח עם החסידים הוא כלל לא על עבודה בשכל או ברגש, הויכוח מהו הרגש הנכון האם ההתחברות האישית של האדם לפי מה שמרגיש לנכון, או שהכל צריך לבוא מתוך התורה).

תוכל להביא איזו שהיא ראיה שהשיטה של הנביאים היתה לעבוד ברגש?

לגבי הנביאים אני לא יודע, אבל יש לי שני מ"מ בענין שאולי יכולים לעזור: דברים ו, ה. שם, יג.

[בתבונה]

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח

הלכה טו
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר +שמואל ב' ו'+ ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר +שמואל ב' ו'+ והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'. בריך רחמנא דסייען.

[עמקן]

א. אולי הפוך שילמד ספרי חסידות להעיר את רגשותיו
ב. בדרך כלל העמקה בעניין דרך השכל סופה שתעורר גם את הרגש

לא מסתבר שיהיה אפשר לשנות טבעו של אדם ע"י ספרים המעודדים טבע אחר. לספרים אלו יתחברו אנשים שזה טבעם וממילא נמשכים להם. א"א לכפות זה על אנשים אחרים נגד טבעם.

[ישא ברכה]

מה אומרים ליהודי ת"ח המקפיד על קלה וחמורה, עושה כל מה שמוטל עליו לעשות, אבל מעצם טבעו הוא לא בעל רגש. הוא מתפלל, אבל זה משעמם אותו. בימים נוראים, הוא לא מרגיש נורא. בסוכות הוא לא שמח, על אף שהוא לא עצוב. בפורים הסעודה עליו למשא, וכן הלאה.

האם מדובר בתכונה שאי אפשר לשנות, או שמדובר באחד מכחות הנפש שעדיין לא יצא לפועל.

שאלה מאד מזורה. אדם נורמלי יש לו מערכת רגשות של יראה ואהבה, אמנם יש לזה הרבה ביטויים ולא הרי פלוני כאלמוני, אבל אינני מכיר אדם שהוא נטול רגשות אלו. אכן יש כאלו שיותר מוצאים את הרגשתם ויש כאלו מופנמים יותר, אבל לכל אדם יש.

אני מכיר (קצת) ת"ח מדקדקים במצוות אבל בורא עולם לא נמצא כמעט בתמונה, והעבודה לא נעשית עם מישהו, ולכן היא חסרת כל חיות כי אין בה חיבור לבורא עולם. אדם כזה, לא צריך אלא להתחיל להכיר את מי שאמר והיה עולם, לפתח קשר עם אלוקים, ואוטמטית יתפתח מערכת של רגשות.

בלי שום קשר לשאלה האם עבודת ה' היא שכל או רגש, ברור אליבא דכו"ע שהבסיס והתכלית של עבודת ה' היא ידיעת בורא העולם שברא את הכל ועשה את הכל והוא יכול לעשות הכל, הכרת ה' היא הבסיס לכל ההמשך. וכדברי הרמב"ם הנודעים האהבה כפי הדעה וכו'. ואותו ת"ח קודם צריך לדעת את ה', ומסתבר שרוב הבעיות יפתרו.

על מהות האהבה והיראה, יש בהחלט מה לדון. האם הם השגות שכליות או רגשות, או רגשות הבאות עם ההשגה והידיעה (למשל, אהבה יכולה להיות העונג בידיעה), האם הם מעל למעלת הידיעה או שהם מתחת מעלת הידיעה, יש הרבה מה להאריך. ויש בזה גישות שונות ביהדות, הרמב"ם ועימו רבותינו הראשונים כל אחד כפום סגנונו דיליה, הזכירו פה את הרמח"ל, [שבפיזר בתוך ספריו הרבה מאד הגדרות לאהבה ויראה] ועוד.

[לדעתי הרגש שהחסידים שמו עליו דגש [למעט חב"ד] הוא רגש שספק גדול אם הוא שייך למושג אהבה ויראה, רגש ההתלהבות, יש לו מקום, אבל לא בהכרח דרך המושג אהבת ה'. רגש עמוק של אהבה לבורא עולם, הוא רגש הרבה יותר עדין ועמוק, ק"ו ב"ב של ק"ו רגש שנובע מתוך אהבת הרוממות, מתוך גדלות הבורא. ואכמה"ל].

[ונתנו ידידים]

תודה לרב ישא ברכה לקחת את המילים מפי.
רק אוסיף שאם ת"ח הוא הרי בודאי יש לו אהבת התורה ושמחת התורה (ואם לא בכלל לא ברור לי שמדובר כאן בת"ח אמיתי) וא"כ מה שאינו מרגיש רגשים בזמנים אחרים הוא מפני חוסר הכרה אמיתית בנושאים אלו וכמו שאמר הרב ישא ברכה, ולא מפני טבעו הקר.
ויש להעיר כי אהבה יראה שמחה ועוד הם מצוות דאורייתא והם מציאות של האדם והאם בגדר אונס הוא שנולד בלי האפשרות לקיום מצוות אלו?
נ.ב. מישהו אמר בתו"ד שהמתנגדים והחסידים נחלקו אם ראוי להתלהב במצוות, אולי שיביא מקור לדבריו, אני אף פעם לא שמעתי על מח' כזו, לכל היותר יש לומר שהמתנגדים אחזו שאינו צורך לשים דגש על זה אבל ודאי לכו"ע דבר יפה ונאה הוא. והאם שמחה של מצווה הוא דבר שאינו ראוי הרי פסוק מפורש הוא בתורה.

[יבנה]

מה אומרים ליהודי ת"ח המקפיד על קלה וחמורה, עושה כל מה שמוטל עליו לעשות, אבל מעצם טבעו הוא לא בעל רגש. הוא מתפלל, אבל זה משעמם אותו. בימים נוראים, הוא לא מרגיש נורא. בסוכות הוא לא שמח, על אף שהוא לא עצוב. בפורים הסעודה עליו למשא, וכן הלאה.

האם מדובר בתכונה שאי אפשר לשנות, או שמדובר באחד מכחות הנפש שעדיין לא יצא לפועל.

כידוע ילדים מתרגשים הרבה יותר ממבוגרים, ובקלות צוהלים ובוכים מכל דבר. וכיוצ"ב בנשים. האם לדעתך הם ברמה רוחנית יותר גבוה מלמשל ר' אלישיב שכל השנה כולו חי באותו אדישות ביחד עם עוד ילידי ליטא?
חוסר איזון ושליטה על רגשות אינו מראה דבר על רמתו הרוחנית של האדם. ואדם שכל חייו פועל לעשות רצון ה' אף אם אינו רגשן די בכך, ועדיף ממי שרודף אחרי הבליו ומידי פעם מוציא כמה רגשות על דברים רוחניים.

[עמקן]

נ.ב. מישהו אמר בתו"ד שהמתנגדים והחסידים נחלקו אם ראוי להתלהב במצוות, אולי שיביא מקור לדבריו, אני אף פעם לא שמעתי על מח' כזו, לכל היותר יש לומר שהמתנגדים אחזו שאינו צורך לשים דגש על זה אבל ודאי לכו"ע דבר יפה ונאה הוא. והאם שמחה של מצווה הוא דבר שאינו ראוי הרי פסוק מפורש הוא בתורה.

לא נחלקו בזה מעולם. אבל הם כן נחלקו בזה שהמתנגדים הגדישו עבודה פנימיות יותר ואצל החסידים דגלו בעשיית פעולות חיצוניות של רגש וכדומה כדי שזה ישפיע על הפנימיות. תוצאה של מחלוקת זו היתה טענת המתנגדים על דרך התפילה של החסידים.
אולי אינו ראוי להביא זה בבית ה', אבל גם בפסיכולוגיה יש או היה חילוקי דעות המזכיר מחלוקת המתנגדים וחסידים בענין זה.

[דרומי]

שלא להוציא הנייר חלק אציין רק שניכר שחלק מהכותבים הנכבדים על עניני שכל ורגש, חסידים ומתנגדים והמסתעף מדברים על נושאים שהם לא חקרו מספיק ואולי לא חקרו בכלל. סתם כהמלצה כדאי לקרוא את ספרי ר' אליהו כי טוב כדי לקבל מעט מושג על הנושאים הללו, והייתי מעיז אפילו להמליץ על ספריו של אליעזר שטיינמן והספר חיים גראביצר... [כמובן שיש הרבה ספרים עמוקים בנידונים אלו וציינתי לספרים שקל לקרוא אותם בלי מאמץ]

התגובות כאן מזכירות מעט תגובות של יהודים מעדות המזרח באשכול של 'תפלת נץ בימים הנוראים', ודי למבין.

[נשר]

מה אומרים ליהודי ת"ח המקפיד על קלה וחמורה, עושה כל מה שמוטל עליו לעשות, אבל מעצם טבעו הוא לא בעל רגש. הוא מתפלל, אבל זה משעמם אותו. בימים נוראים, הוא לא מרגיש נורא. בסוכות הוא לא שמח, על אף שהוא לא עצוב. בפורים הסעודה עליו למשא, וכן הלאה.

האם מדובר בתכונה שאי אפשר לשנות, או שמדובר באחד מכחות הנפש שעדיין לא יצא לפועל.

אני לא מבין,

הוא נשוי? יש לו ילדים?

ממה נפשך,

או שיש לו חסימה רגשית, וזה אמור לפגום בכל מערכות החיים ולא רק בעבודת השם. ואז כמובן צריך טיפול יסודי.

או שהוא בריא ורגיל, אלא שלעבודת השם אינו מחובר כלל, ואז אין זה נכון לומר שאינו בעל רגש מטבעו, אלא הוא מתייחס לתורהו מצוות כמשהו נפרד מהחיים הפרטיים שלו וממילא אין לו שום ענין מעבר לקיים את המעשים היבשים אותם הוא מחוייב.

לכאורה, יש כאן בעיה שורשית, הוא צריך להבין להתורה והמצוות אינם משהו נפרד מהחיים האישיים אלא חלק בלתי נפרד מהם. חייו אמורים להשתנות.

לדוגמא, תפילה, אם הוא לא מרגיש תלות בבורא עולם בכלל, זה הרי נורא ואיום. ואם הוא מרגיש תלות, איך יתכן שהתפילה תשעמם אותו? הרי כל מהות התפילה זה הקשר איתו, ובודאי שבתור שלב התחלתי הוא יתחבר דרך החלק של בקשת ומילוי הצרכים.

זה מריח קצת שמדובר באדם עם איזו חסימה רגשית, אבל בעומק קיים רגש כי אחרת זה לא היה מפריע לו.

[ונתנו ידידים]

נ.ב. מישהו אמר בתו"ד שהמתנגדים והחסידים נחלקו אם ראוי להתלהב במצוות, אולי שיביא מקור לדבריו, אני אף פעם לא שמעתי על מח' כזו, לכל היותר יש לומר שהמתנגדים אחזו שאינו צורך לשים דגש על זה אבל ודאי לכו"ע דבר יפה ונאה הוא. והאם שמחה של מצווה הוא דבר שאינו ראוי הרי פסוק מפורש הוא בתורה.

לא נחלקו בזה מעולם. אבל הם כן נחלקו בזה שהמתנגדים הגדישו עבודה פנימיות יותר ואצל החסידים דגלו בעשיית פעולות חיצוניות של רגש וכדומה כדי שזה ישפיע על הפנימיות. תוצאה של מחלוקת זו היתה טענת המתנגדים על דרך התפילה של החסידים.
אולי אינו ראוי להביא זה בבית ה', אבל גם בפסיכולוגיה יש או היה חילוקי דעות המזכיר מחלוקת המתנגדים וחסידים בענין זה.

בכלל לא מוסכם ענין זה אצל החסידים, היו שדגלו בפעולות חיצוניות כמו שאמרת, אבל היו הרבה שהתנגדו לזה ויש כמה סיפורי חסידים בענין זה, אמנם שאצל רוב תלמידי המגיד צעקו בתפילה וכמדומני שעל זה הי' ההתנגדות גדול כמו שאמרת, אבל מעבר לה לא הי' תנועות אחרות אצל הרבה.
הדגש שהחסידים שמו לעומת המתנגדים לא הי' על פנימית וחיצוניות אלא על מח ולב, שהחסידים עשו עסק מזה שלא מספיק מח אלא צריך גם לב [וגם בחבד שעבדו על המח הי' זה באופן של והשיבות אל לבך, יבואו היודעים ויתקנןני אם טעיתי בזה] ואיני חושב שהי' באמת מחלוקת בענין זה אלא על העסק והאבססיות שעשו מזה החסידים.

[איש גלילי]

פעולות חיצוניות בתפלה.png (151.08 KiB) נצפה 6385 פעמים

[איש גלילי]

1.png (66.38 KiB) נצפה 6382 פעמים

2.png (26.56 KiB) נצפה 6382 פעמים

[בתבונה]

לכאורה יש ראיות מהגמ' שרבי אלעזר בן פדת התחיל ללמוד משחר טל ילדותו

[עקביה]

ע"פ דברי הרמב"ם (יסודי התורה ג א) דווקא תנועת הגלגל היומי, הוא הגלגל התשיעי, רבה ועצומה מכל גלגל אחר. הוא משלים הקפה מלאה כל 24 שעות.

[אש משמים]

נראה שחסר באמונה.
ע"י לימוד ספרי מוסר (מסילת ישרים, חובת הלבבות) בצורה הנכונה ירגיש שוב חיבור למצוות.

[נריה אור]

לגבי עצם הדיון עיק הדעות נכתבו כבר רציתי לעוררר רק על נקודה של כאלו שחושבים שיש אבל בעצם הם מדומיינים ולדוג' אדם בוכה ב"ונתנה תוקף" הוא בטוח שיש לו רגש לה' אבל בעצם יש לו רגש בדיוק כמו אותו נוצרי שבוכה מסיפורי זוועות של השואה.וכנ"ל בעשרה הרוגי מלכות ואפי' במנגינה המרגשת של "קולי שמע" הוא בוכה בגלל שכולם מתרגשים.ובאבינו מלכנוו שלח רפו"ש וא בוכה כי נזכר בסבתא שלו החולה אותו אדם אין רגש לה' אלא לסבתא שלו....(אי"ז פסול אבל זה לא רגש לה')רגש לה' הככוונה לאהוב את ה' באמת ולרצות לחזור אליו וכל אחד איך שזה מתבטא אצלו וזה דדבר פנימי ולב יודע מרת נפשו ועל"כ אין צורך להילחץ משוני בבני האדם.