הסתפקתי, כאשר הדרש של חז"ל נוגד את פשט הכתוב, האם נחשב הדבר שה'פשט' הוא כפי המשמעות הפשוטה של הכתוב וה'דרש' הוא כפי דרשת חז"ל, או שלאחר דרשת חז"ל אנו אומרים שה'פשט' בכתוב הוא כפי ה'דרש', והמשמעות הפשוטה של הכתוב, איננה נחשבת אף ל'פשט'.
דוגמאות:
"עין תחת עין" - האם ה'פשט' הוא עין ממש וה'דרש' הוא ממון, או שה'פשט' הוא ממון.
"ורחץ בשרו במים" - האם ה'פשט' הוא רחיצה במים וה'דרש' הוא טבילה במי מקווה, או ש'הפשט' הוא מי מקווה.
בפרשת לך לך יש שני פסוקים: "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן ניכר אשר לא מזרעך הוא" "המול ימול יליד בית ומקנת כספך" וגו', ודרשו חז"ל שהפסוק הראשון מלמדנו שיש יליד בית ומקנת כסף הנמולים לשמונה ויש הנמולים לאחד, וגם בזה יש להסתפק כנ"ל האם הפשט עומד בפני עצמו, או שה'פשט' הוא כפי ה'דרש'.
ואכתוב בזה כמה דברים שהעליתי לעת עתה בחכתי:
על הפסוק הראשון דלעיל כתב האבן עזרא להוכיח דאין הכוונה כפשוטו אלא על כרחך דברי הקבלה אמת שמשלם ממון, ובפשטות משמע מדבריו דזהו פשוטו של מקרא, ואם אבי הפשטנים מפרש כך, איך יתכן לפרש אחרת. מאידך הרמב"ם במורה נבוכים (ג מא) כתב: שם עונש כל חוטא לזולתו בכלל - שיעשה בו כמו שעשה בשוה אם הזיק בגוף ינזק בגופו ואם הזיק בממון ינזק בממונו וכו' ומי שחיסר איבר יחוסר איבר; "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו". [ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון כי הכונה עתה לתת סיבת הפסוקים ולא סיבת דברי התלמוד. ועם כל זה יש לי במה שאמר בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים], עכ"ד. ומשמע שסובר שע"פ פשוטו של מקרא מזיקים בגוף.
לגבי הפסוק השני שהבאתי, שמעתי שבזילברמן מלמדים את הילדים שהטמא צריך לרחוץ עצמו במים ולא מתרגמים להם שהכוונה במקווה ועושים זאת ע"פ רבם זצ"ל שאחז שיש ללמד את המקרא כפי פשוטו. (אינני יודע אם השמועה נכונה, וגם אם איננה נכונה עדיין יש להסתפק בספק הנ"ל, אלא שאם היא נכונה, הרי שיש לנו סייעתא מאדם גדול שסבר שפשוטו של מקרא בזה אינו כדרשת חז"ל.)
לגבי הפסוקים האחרונים שהבאתי, לפי דברי הגמרא יוצא ש'ומקנת כסף' המוזכר בפסוק הראשון, קאי על קונה שפחה מעוברת, ורש"י מפרש על פסוק זה דקאי על הקונה עבד לאחר שנולד, ומשמע לכאורה דרש"י מפרש לפי פשוטו של מקרא ולא לפי דרשת חז"ל (בנוסף יש פירוש של המהרי"ל דיסקין על הפסוק הראשון שאינו מסתדר עם דרשת חז"ל בפסוק ואכמ"ל).
כמובן שאפשר גם לחלק ולומר דהיכא שהפשט נוגד את דרשת חז"ל, אז אמרינן דפשוטו של מקרא אינו כפי הדרש, משא"כ היכא שאינו נוגד, אלא שהמשמעות הפשוטה נראית לנו אחרת מדרשת חז"ל, בזה אמרינן דחז"ל מלמדים לנו את פשט הכתוב. ולכן כאשר כתוב: "עין תחת עין" או "וקצותה את כפה לא תחוס עיניך", אז אמרינן שיש פשט ויש דרש, משא"כ בקרא "ורחץ במים", אין דרשת חז"ל נוגדת את הכתוב, דוודאי שגם טבילה נחשבת לרחיצה, אלא שבמשמעות הפשוטה לא כתוב שזה דווקא טבילה ובאים חז"ל ומלמדים אותנו שזה דווקא טבילה.
מה דעת הת"ח בכל זה, אולי יש מישהו שיכול להוסיף בעניין (בעיקר ראיות מפורשות ולא סברות, כי סברות יש לכאן ולכאן). תודה מראש!