סיפור מופלא על רבינו החזו"א

[דודי צח]

משהו מה'ריח' דלעיל:

לא מובן בכלל מה הדמיון. כאן באמת כך עיקר הדין שאסור לאכול לפני שמתפלל. ופשוט שעדיף להתפלל ביחידות. להיפך זה היה חידוש אם היה עושה להיפך. (וסומך על כל מיני קולות)

פוק חזי מאי עמא דבר בכגון דא, הרי פשוט שלא מדובר על רעבון חזק של 'נוטה למות', שאם כן היה אוכל גם באמצע שמו"ע. אלא מדובר במה שגם אנו קוראים 'רעבון חזק', זה קורה לנו לפעמים לדוגמא באחת מתפילות השבת, ורובנו מתפללים כסדר עם כל המניין.

אלא שלא ראי הפרעת רעבון לאמירת טקסטים כמעט בלי מחשבה, להפרעת רעבון לדבר שצריך להשקיע בו את הלב. לדוגמא כשאנו נועדים להיפגש עם אישיות רוממה כדי לשכנע אותו משהו, עם כל האנרגיות והכוחות אשר בקרבנו, ודאי שגם אנחנו נרגיש שאי אפשר לגשת לכזה 'מעמד' עם הרגשת רעבון תוך כדי.

אכן כך היה לבו הנקי והטהור של מרנא זי"ע, כשם שברכותיו לא היו 'לחיים ולברכה' כמו רוב גדולי הדורות [ומחמת כן לא הסכים לברך אם לא היו לו כוחות נפש דיים, על אף שלשמוע תפילת 'אהבה רבה' ארכה לו זמן פי כמה מאמירת 'לחיים ולשלום'], כך גם ידע שיש אצלו פגם באים ירגיש באמצע התפילה 'רעבון חזק' ובשביל לחסוך הרגשת הרעבון וויתר על ההלכה המקורית והתפלל ביחידות !!

[מענה איש]

משהו מה'ריח' דלעיל:

לא מובן בכלל מה הדמיון. כאן באמת כך עיקר הדין שאסור לאכול לפני שמתפלל. ופשוט שעדיף להתפלל ביחידות. להיפך זה היה חידוש אם היה עושה להיפך. (וסומך על כל מיני קולות)

כל מיני קולות?

שו''ע פט ד הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים אם יש בו יכולת לכון דעתו יתפלל ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה

[אוצר החכמה]

הוא לא אמר שהרעב הפריע לו להתפלל. הוא היה רעב ולא יכול היה להמתין עד זמן התפילה בציבור. ולאכול לפני מנחה אסור.
הקולות הם שומר וכדומה.

[דרומי]

אשריכם ת"ח שדברי תורה חביבים עליכם. אך לא אוכל מלהתאפק ולהעיר, ואולי בעתיד צריך לעשות נסיון ולבדוק את התוצאות, מה היה קורה באתרא קדישא הדין באם המלה האחרונה בכותרת האשכול היתה מתחלפת לאישיות מחוג שונה, אוי כמה תגובות שנונות ומחכימות היינו מקבלים מליצני הדור (סליחה על הביטוי), ועל אתר היה האשכול מועף אחר כבוד לאספקלריא ואולי אף ננעל, ודי לחכימא בהערה זו.

[דודי צח]

אכן עלית על נקודה ראויה לציון.

אך יש לה שורש נכון אליבא דאמת, שכן החזון איש היה דקדקן גדול בהלכה, וכך חינך את תלמידיו ובעצם את הדור כולו, על שמירה יתירה על כל קוצו של יו"ד, הסרגל ואמות המדה שלו היה השולחן ערוך. ואף לא הסתכל על כבוד הבריות בכגון דא, כידוע כמה וכמה עובדות.
ואם כן מה רבה ההתפעלות כשקדוש זה 'מתפשר' כביכול על ההלכה הרווחת והנהוגה [תפילה, ברכת הנהנין] מחמת סיבות שהן לא נראות לנו לכאורה אנושיות ונכונות לבני אנוש כמונו. וזה בדיוק עורר את הדיון והביא את ההתפעלות איך הוא זצ"ל שקל את הדברים ואיך הוא העריך את תפילתו וברכתו.

לעומת זה, בשאר צדיקים זי"ע, אשר באופן רשמי הם פוסעים/מדלגים/מתעלמים/לא מחשיבים כמה וכמה סעיפים מפורשים בשולחן ערוך - ובראשם סעיפים המדברים על זמן תפילה על מניין בתפילה, על דקדוק הלשון בתפילה - על כן כבר אין נפשינו מתפעלת ונראה לנו מגוחך להכניס עצמינו לידי דיון הגותי ורציני, על כל עובדה אם היא נכונה ומתאימה לפי ההלכה וכו'. שכבר מלכתחילה יודעים שההלכה (הפשוטה והיבשה) לא היתה (תמיד תמיד תמיד) נר לרגליהם.
ועל כל פנים סיפור מסוים לא יוכתר "סיפור מופלא" ככותרת האשכול הלזה

[עובדיה חן]

בספר החדש שיצא לאור על החזו"א מפנקסיו של הרב שטיינברג זצ"ל, יש סיפור מעניין מאד אשמח לשמוע חוו"ד החו"ר דפה שליט"א.

וכה מספר שם הרב שטיינברג, שהחזו"א אמר לי אתה תראה כעת שאני אוכל תפוח ולא מברך, וזה בגלל שאין לי כח לברך. עכ"ד המספר שם.
והנה זה ודאי שמהסיפור הנורא הזה, אנו למדים איך היה רבינו החזו"א מברך ברכת בפה"ע פשוטה, וזה עלה לו ביגיעה גדולה עד כדי שלא יכול היה לברך [ומבואר שם שזו היתה אצלו יגיעה יותר מאשר הלימוד ע"ש].

אבל מה שפלא בסיפור הזה,
שהרי להסביר הסבר שלם למה אינו מברך היה לו כח, ולומר את ברכת בפה"ע הוא פחות מילים ולזה אין לו כח?.

אלא מה,
שלברך כמו החזו"א זו יגיעה גדולה הרבה יותר מהמילים שכן אמר.

וכאן הבן התם שואל,
כלום לא מחוייב החזו"א אם אינו יכול לברך כמו החזו"א, לכל הפחות לברך כמוני? הלא זה בדיוק מה שקורא איתנו בכל קריאת שמע, שהחתן היה פטור בזמנים מקרי"ש לפי שלא יכול היה לכוון, אבל השתא בלאו הכי אין זה פוגם בכונה שלנו, ומדוע לגבי ברכה לא נימא כן ג"כ, וכי על ברכה שאנו מברכים אין שם ברכה, שלכל הפחות יתחייב בה החזו"א.

כל הסיפור לא מובן ,האם זה פיקוח נפש לאכול את התפוח?

[כדכד]

אי מהא לא קשיא
יתכן שהיה רעב במצב מסוכן ולא יכל לברך בכלל
יתכן גם שהיה לו צורך דווקא בתפוח מאיזה סיבה שיכולה להיות סכנה (חוסר סוכר או משהו אחר שקיים בתפוח)

[שאלת תם]

בספר החדש שיצא לאור על החזו"א מפנקסיו של הרב שטיינברג זצ"ל, יש סיפור מעניין מאד אשמח לשמוע חוו"ד החו"ר דפה שליט"א.

וכה מספר שם הרב שטיינברג, שהחזו"א אמר לי אתה תראה כעת שאני אוכל תפוח ולא מברך, וזה בגלל שאין לי כח לברך. עכ"ד המספר שם.
והנה זה ודאי שמהסיפור הנורא הזה, אנו למדים איך היה רבינו החזו"א מברך ברכת בפה"ע פשוטה, וזה עלה לו ביגיעה גדולה עד כדי שלא יכול היה לברך [ומבואר שם שזו היתה אצלו יגיעה יותר מאשר הלימוד ע"ש].

אבל מה שפלא בסיפור הזה,
שהרי להסביר הסבר שלם למה אינו מברך היה לו כח, ולומר את ברכת בפה"ע הוא פחות מילים ולזה אין לו כח?.

אלא מה,
שלברך כמו החזו"א זו יגיעה גדולה הרבה יותר מהמילים שכן אמר.

וכאן הבן התם שואל,
כלום לא מחוייב החזו"א אם אינו יכול לברך כמו החזו"א, לכל הפחות לברך כמוני? הלא זה בדיוק מה שקורא איתנו בכל קריאת שמע, שהחתן היה פטור בזמנים מקרי"ש לפי שלא יכול היה לכוון, אבל השתא בלאו הכי אין זה פוגם בכונה שלנו, ומדוע לגבי ברכה לא נימא כן ג"כ, וכי על ברכה שאנו מברכים אין שם ברכה, שלכל הפחות יתחייב בה החזו"א.

כל הסיפור לא מובן ,האם זה פיקוח נפש לאכול את התפוח?

כן! לאדם זקן חולה וחלש שמרגיש שהולך להתעלף, זה פיקוח נפש.
וכבר אמר הפתגם הידוע: 'השבע אינו מבין את הרעב', וה"ה בזה שכל אחד דן את השני לפי הרגשותיו הוא.

[מיני ומינך]

לעומת זה, בשאר צדיקים זי"ע, אשר באופן רשמי הם פוסעים/מדלגים/מתעלמים/לא מחשיבים כמה וכמה סעיפים מפורשים בשולחן ערוך

[הרואה]

לגופו של עניין, על אף שאת המעשה ניתן לתרץ בדרך פשוטה כמו ש'צעקתי' לעיל,
הבא מן הדרך שפטור מתפילה שלשה ימים, לא יכל לכוון כמו שאנחנו מכוונים בתפילה?
כנראה שאכן יש דבר כזה בתפילה, שיש כוונה מינימלית שפחות מזה לא נחשב תפילה, ומי שלא יכול לכוון כך פטור לגמרי.
רק מי שלרוב לא יכול לכוון כך (כמו רוב האנשים בזמננו או לפחות בזמן הרמ"א), יש הלכה מיוחדת שיתפלל על פי רמתו, ועל דרך דין חינוך.
וזה בלי להגיע לחידוש המופלג שאדם שנמצא ברמה רוחנית גבוהה וכרגע לא יכול לכוון על פי רמתו פטור.

[בברכה המשולשת]

ראיתי אצל אחד מהפוסקים (איני זוכר כרגע) שמי שנמצא בדרך, ומתקרב סו"ז מנחה אז האם הוא רגיל להתפלל כווה אר לו להתפלל ערבית שתים אח"כ ולא להתפללל מנחה בנסיעה
(ומעין הנהגת רבי קלונימוס הזקן וכו')

[זנב לאריות]

שאלת תם: למה לא ביקש מבעל המעשה לברך והוא יוציא אותו?

אמנם זה לא קשור ממש לנושא האשכול אבל נזכרתי במעשה בגלל שאלתך,
אמו"ר שליט"א למד לפני כ50 שנה ב"מיר", והרבה מבני הישיבה כשהיה להם שאלות שהיו צריכים להתייעץ היו נוסעים לפונביז' לר' חצקל זצוק"ל [הם הרגישו שהוא משגיח שלהם ש"נגנב" לפונביז'] ופעם נסע אבי שליט"א לר' חצקל ומיד שנכנס פנה אליו ר' חצקל בשמחה ואמר לו שטוב שהוא הגיע מכיון שהוא אכל מזונות אבל לא בשיעור של על המחיה והוא לא רצה לאכול יותר, ולכן הוא ביקש ממנו שיאכל כשיעור ויוציא אותו בברכה אחרונה, ואמר לי אבי שהוא בירך באימה ויראה ומעולם הוא לא כיוון בברכה כמו הברכה ההיא מתוך תחושה שר' חצקל כל חייו מכוון בברכות כמו שר' חצקל מכוון וכאן הוא יצא בברכה גרועה.

[עושה חדשות]

ואין צורך לפלפל בשטויות.

אצל הגראי"ל והגרד"ל והגרח"ק הסיפור הזה מהווה נושא ללימוד ולעיון, וכמובא לעיל. פלא, איך לא תפסו את הנקודה העמוקה שכבודו מעורר עליה.

אתם דנים בזה כאילו יש כאן מעשה מסויים שהתפרסם אחרי עשרות שנים, כולי האי ואולי, מי יימר. אבל בחוג תלמידי החזו"א הדברים ידועים כבר זמ"ן טוב"א, כנראה שזה קרה הרבה יותר מפעם אחת.

הגראי"ל (שם) לא מקבל את הסברא לומר ששיעור הכוונה הוא לפי מה שרגיל לכוין, ולכן הוא מבאר שהחזו"א על כרחך היה מגיע לכדי התרגשות וסכנה. הגרד"ל אינו מקבל את הביאור הנ"ל, ("ה'קרליצים' יודעים לכוין את מעשיהם" כלשונו), ולכן הוא ביאר את מש"כ לעיל, שאינו מחוייב לרדת מדרגתו ולכן הוא פטור.

ר' אוצה"ח, מש"כ לעיל "מי שאינו יכול לכוין פטור", זה עדיין לא עונה על השאלה בכלל, כי הרי בודאי יכל לכוין כוונה קלושה כעין שאנחנו רגילים בה לצערינו, וזאת היתה השאלה.

ר' שב"ח, "איפה מצינו שלא חייבים לרדת מדריגה". שאלה יפה, אחזיר לך שאלה דומה: אדם מחוייב לקיים מצוה דאו', והדרך היחידה לקיימה זה רק אם יעבור על 'ענין' כל שהו, בלא סרך איסור כלל. לדוג', אם הוא ידור נדר מסויים אז יתאפשר לו לקיים מצוה דאו', אבל מאידך הרי הפסוק אומר טוב אשר לא תידור וכו'. מה היית אומר לו? עכשיו תעיין בבקשה בגמ' מנחות דפ"א, (אינני זוכר אם הגרד"ל הביא את הדוגמא הזאת או ששמעתיה בשמו בהקשר אחר, עכ"פ ראה שם לגופם של דברים).

ר' דודי צח, יש"כ. אני מקווה שגם הרב דרומי יקבל את הדברים בלי לקנטר. כמובן זה לא מוריד מערכם של אחרים, אבל סו"ס הפלא שבסיפור נמצא דוקא כשהוא מתרחש אצל החזו"א ודכוותיה, ולא אצל אלו שהדגש שלהם נמצא במתכוין על דברים אחרים. (ואפיזודה קטנה מהיום: שמעתי יהודי אחד מעדת החסידים מספר לרעהו ה'ליטאי', על צדיק אחד זי"ע שהשתדל קרוב למיתתו לשתות כוס מים כדי לזכות להסמיך ברכת שהכל למיתתו, "מה עם ההלכה של לצמאו" ירה הליטאי במקום, "וכי יש לך צימאון גדול מזה" השיב החסיד בעיניים קרועות מתימהון).

הדוגמא שכתבתי (ללכת ערום וכד'), היא על דעתי, כי הבנתי שהגרד"ל התכוין לומר שבשביל החזו"א לדבר עם הקב"ה בצפצופי פה זה דבר מבייש, בינו לבין קונו כמובן, וזה הוא לא מחוייב. שאלתי את אחד מתלמידיו והוא פירש קצת אחרת, שעצם הירידה בדרגה היא נזק לאדם, (עלול להרגילו ולקררו וכו').

וכמובן מיותר להזכיר שאין למידין הלכה מפי מעשה, ובפרט שלפי כל ההסברים, אין הדברים שייכים לפי מצבינו כלל וכלל.

[ונתנו ידידים]

שר אחד שהי' רגיל להיכנס אצל המלך ולהשתעשע עמו, וכמובן נהג עצמו באימה ובריאה ברתת ובזיע. יום א' הי' עדיף מאד ודיבר עמו כדבר איש אל רעהו בדרך ארץ ובנחת ובכבוד ראוי, בודאי דינו כמורד במלכות כי זלזל בכבוד המלך לדבר עצמו כסתם אדם מכובד.
למחרת יצא המלך לחוץ להסתובב בערי המלכות והתלבש בבגדים רגילים כדי שבני מדינתו לא יכירוהו והתאכסן אצל אדם א' כפרי שלא ידע בכלל מה זה מלך וההוא נהג עמו בהכנסת אורחים כפי יכולתו ובכבוד הראוי להנתן לאורח חשוב, והמלך השיב לו גמולו במתנות יפות וכו'.
ויהי לפלא בעיני השר הרי ההוא כיבד אותו כאורח בעלמא אמנם כאורח חשוב אבל אינו מגיע כלל למדת הכבוד שאני נתתי להמלך ואמנם שלא הי' באימה וביראה כדבעי אבל זה הי' מחמת עיפותי ואנוס הייתי ולמה דנוני כמורד במלכות.
והתשובה פשוט הוא שהוא יודע כי מדבר עם המלך ומהו חשיבות המלך ולא שייך בזה תירוצים כי הרי זלזל בכבודו אמנם האיש הפשוט שלא ידע בכלל שמדבר עם המלך כי לא הכיר כלל מהו מלך לא זלזל בכבודו ואדרבה נהג בו ביתר שאת וביתר כבוד כפי הבנתו וידיעתו.
והנמשל מובן שלהמבין בכבודו של מלך הוי כל מיעוט בהכבוד זלזול ונושא את שמו לשוא משא"כ להפשוטים אין כאן זלזול כי לדאבונינו אין אנו יודעים בכלל רוממותו וגדלותו יתברך.

[דודי צח]

כל הסיפור לא מובן ,האם זה פיקוח נפש לאכול את התפוח?

קשה לומר שמדובר כאן בהיתר של פיקוח נפש.

ואשר יש לפרש, לפי מה שידוע שיטת המרדכי בציצית, שאם אין לו אפשרות להטיל ציצית יכול לילך הבגד בעל ארבע הכנפות בלא ציצית, שכן אין איסור בעצם הבגד אלא דרמיא עליה 'מצוה' וכיון שאונס פטור מן המצוה, אזי ממשיך להלך את הבגד בלי ציצית.
וכבר האריכו בדבריו ובאיזה מצוה אומרים כן ובאיזו לא.

יתכן שכך סובר החזון איש כלפי ברכות הנהנין, שאם אין לו אפשרות לברך ברכה - אין לו איסור אכילה כלל.

ואגב, זה גם מתאים בדרך רחוקה גם למה דמתאמרין משמיה, שבניגוד לדעת הפוסקים שאם יש ספק ברכות אוכלים דבר נוסף כדי לצאת מן הספק, כפי שמופיע לפעמים במשנ"ב, טען החזו"א שאחר שיש דין 'ספק ברכות להקל', אזי אין שום חיוב לאדם לעשות 'תחבולה' לצאת מן הספק. כלומר עניינים הלכתיים אינם אמורים להשפיע על כן לאכול או לא לאכול.
וכך גם התבטא כנגד חששו של הגרי"ז על מיץ תפוזים, לגבי מעשר וברכה, ואמר שלא יתכן שהקב"ה ברא פרי שלא קיים פתרון במצב מסויים של הפרי (כשהוא מיץ) ובלשונו 'מאכל זה לא עגונה' תמיד צריך למצוא פיתרון מיניה וביה.

בקיצור, פיתרון במצב נתון, שלא לאכול את התפוח - איננו פיתרון

[מיכאל1]

כהמשך לדברי העו"ח
אין צורך לפלפל במעשה של החזו"א, שלפו"ר היה הואיל והגרש"פ נחשב כמהימן מאד, ובפרט כשמרנן הגר"ח והגד"ל מאשרים עובדה כעין זו.

הנידון צריך להיות סביב הדין שהשתנה מימות התנאים לזמננו, על קרי"ש של חתן. ורואים אנו משם שיש פטור של מי שתמיד מכוון וכעת אינו יכול לכוון כדרגתו מלברך או לקרוא ק"ש.
וכמש"כ לעיל, את השאלה מדין זה הק' הגראי"ל לחזו"א ונענה בחיוך. ואחרי בדיקה בכתביי ושמעתי מהגר"ד כהן ר"י חברון כמו שנכתב כבר לעיל שמי שמכוון בדרגה גבוהה מוטב לו להניח לגמרי מאשר לברך ולקבל עומ"ש בלי כוונה. וכך שמעתי בשם הגראי"ל ואשמח אם מישהו יוכל לאשר שמועה זו

ועכשיו נשאר מקום לדון מהו הבדלי הדרגה שיכולים להוות פטור מברכה.
ובנוסף מאיזה טעם נובע הפטור האם מדבר ה' בזה או הוצאת שם שמים לבטלה.
וכעת יפלפלו הלומדים ומינייהו יתקלס עילאה.

[אוצר החכמה]

ר' אוצה"ח, מש"כ לעיל "מי שאינו יכול לכוין פטור", זה עדיין לא עונה על השאלה בכלל, כי הרי בודאי יכל לכוין כוונה קלושה כעין שאנחנו רגילים בה לצערינו, וזאת היתה השאלה.

אם זה דומה לתפילה, מה שבעיני הוא חידוש לומר כן על ברכות הנהנין כמו שכתבתי למעלה, אבל אם זה דומה אז כך הדין מעיקר הדין שאפילו הבא מן הדרך פטור אע"פ שיכול לכוון כוונה קלושה רק כך תיקנו חכמים. ואע"פ שלדידן לא נהגינן בזה מהטעם שאין אנו מכוונים בלאו הכי. אבל בזה כבר אפשר לומר דס"ל שצריך לנהוג כעיקר הדין.

[מה שנכון נכון]

מבלי להכנס למעשה המוזר.
אם מותר לאכול כשאינו יכול לברך מחמת אונס יעיין בה"ל סו"ס סב.
ודעת החזו"א ראה מעשה איש ז עמ' קמא.
וכבר האריכו בזה, ובראיה מאונן.

[עושה חדשות]

מבלי להכנס למעשה המוזר.
אם מותר לאכול כשאינו יכול לברך מחמת אונס יעיין בה"ל סו"ס סב.
ודעת החזו"א ראה מעשה איש ז עמ' קמא.
וכבר האריכו בזה, ובראיה מאונן.

הנקיטה העיקרית בפוס' היא שאם לא יכול לברך מותר באכילה בלי ברכה. (וצ"ע השיעור בזה, אם עומד במבואות המטונפות וברגע אחד יכול לצאת משם, וכד').
ומאידך אפילו לגבי אונן נמצאו כמה מהראש' שכ' לאסור את האכילה. (אולי ארחו"ח? לא זוכר כעת).

מגוחך קצת לכתוב 'מעשה מוזר' על הנהגתו הידועה של החזו"א, כנודע לכל הבקיאים בארחותיו. ואם כי א"א להיות בטוחים בכל פרט הבא בפיו של המספר, אבל העיקרון ברור. ובלא"ה אין כאן הפתעה גדולה אחרי שמצינו כך לגבי חתן וכנ"ל.

[מה שנכון נכון]

כמדומה שלא עיין מר בבה"ל שצינתי.

חתן לא קשור לנושא כלל וכלל כי הוא פטור מיוחד מדין עוסק במצוה, מה שלא שייך בנד"ד דהוי ת"ת והוי לאחר זמנה.
כאמור איני רוצה להכנס לנושא, רק מאחר שהערת. ולא אוסיף. והרוצה יאמין.

[אפרים זלמן]

בזכרוני שראיתי כתוב באחד האתרים סיפור על ר' גדליה נדל שפעם בהיותו חולה בביה''ח הוא לא הניח תפילין והסביר שזה יכול לסכן אותו.
הוספה: הסיפור הולך שר' גדליה הסביר שהכוונה והקבלת עול מלכות שמים וכו' יכולים להזיק ללבו.

[מה שנכון נכון]

בזכרוני שראיתי כתוב באחד האתרים סיפור על ר' גדליה נדל שפעם בהיותו חולה בביה''ח הוא לא הניח תפילין והסביר שזה יכול לסכן אותו.

איני יודע מה היה שם, אבל ככלל ההלכה היא שכל החולים שאין דעתם מיושבת עליהם מחמת צער החולי פטורים מלהניח תפילין.

[עושה חדשות]

ר' משנ"נ, יש"כ על הבה"ל שציינת.
מה בנוגע לראש' על אונן, יש משהו?

החילוק שכתבת בין חתן לנידון דידן, מראה לכאו' שלא נכנסת כלל להבין את השאלה. אבל לא אאריך במקום שרצונך לקצר.

[צורב מתחיל]

תמהני שעדיין לא הוזכר כאן אבוה דשמואל שלא היה מתפלל ג' ימים כשבא מן הדרך. ונפסק כן להלכה, אלא שאין אנו מכוונים. ועכ"פ אי"צ להגיע לפטור מיוחד של חתן וכדו'.

עריכה: [הוזכר לעיל בהודעת החושב ואוצה"ח]

[דמשק]

מספר אור פני יצחק עמ' י"ד (במהדורא הישנה שנמצא באוצר)

[אוצר החכמה]

תמהני שעדיין לא הוזכר כאן אבוה דשמואל שלא היה מתפלל ג' ימים כשבא מן הדרך. ונפסק כן להלכה, אלא שאין אנו מכוונים. ועכ"פ אי"צ להגיע לפטור מיוחד של חתן וכדו'.

לא הוזכר? החושב הביא את זה לעיל והמשכנו לדון בזה באריכות.

[דודי צח]

מספר אור פני יצחק עמ' י"ד (במהדורא הישנה שנמצא באוצר)

א. סיפור מדהים. ומעניין שכזאת מצאנו בהרבה גדולים שיש מי שהתעניין בהם ונדלק עליהם דווקא כשהם עשו דבר שהוא חריג בעולם האנושי הרגיל. כדוגמא לזה על החזו"א עצמו, שהצדיק רבי חיים ברים שח פעם שאימתי התחיל להסתופף בצילו של החזו"א עד שנמנה בין מקורביו, אחרי סיפור שהיה במשפחה ירושלמית, שהאבא החולה לא רצה ללכת לבית חולים לטיפול נחוץ, ואמר לילדיו כי הוא גוזר בגזירת כיבוד אב לא לקחת אותו לבי"ח כדי לעשות הטיפול. המשפחה אבדה עצה ושאלה לכמה גדולים ורבנים מה לעשות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, כשכולם דיברו איך לפתות אותו ואיך להערים עליו וכו' או שאפשר באמת לשמוע בקולו. אך כשהגיעו אצל החזו"א אמר על אתר: תקשרו את רגליו ותסיעוהו מהרה לבית החולים!! הגרח"ב כשהגיע לאוזניו התשובה 'החדשה' שלא הורגלו לה - אמר מיד כי הוא חייב להכיר את אותו גדול, הוא זיהה מייד כי מדובר במי שיש לו שכל תורני ולא שכל אנושי..

ב. לגופא דעובדא, כבר הוער לעיל שבסגנון החסידי המעשיות מהסוג הזה כבר אינם מעוררים פלא והפלא. ואנן באיש-הלכה רצוף עסקינן ומתמהינן

[מה שנכון נכון]

מספר אור פני יצחק עמ' י"ד (במהדורא הישנה שנמצא באוצר)

מתאים לנפסק בסימן צט. (ומי שקי"ל בנפשיה שמכוין אינו צריך לנהוג כקולות האחרונים בהלכה זו).

[כדכד]

שמעתי פעם שלא לכל סיפור צריך להאמין (וגם אם אכן היה אולי חסרים בסיפור פרטים שהיו משנים את התמונה)

וחזרתי על זה שוב כדי לומר שגם אם כל הגדולים שמצוטטים פה מכירים את הסיפור עדיין יכול להיות שאני צודק.
לגבי קושייתו של הרב אוצה"ח על הרב החושב אני חושב שהצדק עם הקושייה שאין לדמות ברכות הנהנין לתפילה. בתפלה צריך להתפלל בכוונה ומי שאינו יכול לכוון אינו יכול להתפלל ופטור מתפלה אבל בברכות הנהנין הדין הוא שאסור ליהנות בלי ברכה ולא כתוב שהברכה צ"ל עם כוונה (חוץ משם ה' וגם זה אינו מעכב) ומי שאינו יכול לברך לכאורה לא פקע ממנו האיסור ליהנות

[כדכד]

מ, כבר הוער לעיל שבסגנון החסידי המעשיות מהסוג הזה כבר אינם מעוררים פלא והפלא. ואנן באיש-הלכה רצוף עסקינן ומתמהינן

א. אם זה כבר הוזכר למה לחזור ל זה?
ב. החסידים היו אנשי הלכה לא פחות מהמתנגדים

[דודי צח]

על מרן הרב אלישיב:

[דרומי]

יסלח לי כבודו, אבל אין כל השוואה בין סליחות לבין ברכת הנהנין.

[דודי צח]

מן העניין לציין, כי דווקא החזון-איש מקיל גדול בענייני כוונה בתפילה, כידוע מהשגתו בגליונות לחידושי רבינו חיים הלוי, אשר כתב כי כוונת 'עומד לפני המלך' הכרחית בכל התפילה מרישא ועד גמירא,
וכתב עליו בגליונות החזו"א:
"כל אדם העומד להתפלל לא שייך בו 'מתעסק' דלעולם יש בו ידיעה כהה שהוא תפילה לפניו ית' אלא שאין לבו ער כל כך ובידיעה קלושה סגי דיעבד אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך".

[רון]

סיפרתי להגאון הצדיק הרב אליעזר מנשה דונט שליט"א על דברי החזו"א הנ"ל, ואמר לי שלפני ארבעים שנה שלח את השאלה הזאת לגאון ר' יהודה שפירא, ואמר לו שאף שלא שמע מהסיפור, אך ודאי שזה הדין כמבואר בעירובין סה' וז"ל הגמ' שם אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל משום שנאמר בצר אל יורה. רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי. אמר: בצר אל יורה כתיב. וכן שם הבא מן הדרך אל יתפלל ג' ימים וכו' ע"כ הרי מוכח שאין לשאול את מה ששאלנו למה לא יעשה תפילה כמו שלנו, כיון שאצלם ישנה אפשרות לכוון ואחרת אין זה תפילה בשבילם. עכ"ד ר' יהודא שפירא שענה לגה"צ הנ"ל. [ואלמלא היה מותר בפורום שלנו לכתוב על אנשים חיים יש לי הרבה מה לכתוב על הגה"צ הנ"ל הפלא ופלא ודי בזה]

ואף שעדיין צריך לבאר מה גדר בזה, אך כך מוכרח בגמ' הנ"ל דינו של החזון איש וממילא כופים אנו ראשנו ושכלנו. [ראיתי פעם אחד שכתב בנוסח כזה כופף אני את ראשי לגמ' בזקיפות קומה. וכונתו נפלאה, שאנו לומדים מהגמ' מה הסברא הנכונה ואיך הראש שלנו צריך לחשוב וממילא זה גאותנו שיש לנו את הגמ' שמחנכת אותנו איך לחשוב נכון]

[דודי צח]

יסלח לי כבודו, אבל אין כל השוואה בין סליחות לבין ברכת הנהנין.

את הדמיון עשה מרן הגרח"ק. ועליו תלונתך.

אגב, לא מתכוונים להשוואה הלכתית אלא להשוואה רעיונית - לומר שאמירת טקסט בצורה יבשה ובלי רגש וכוונה כמוהו ככלום. עדיף כלום מאשר זה. כך בסליחות כך בתפילות כך בברכות. וכל מקום כמובן יש לדון בגדריו ההלכתיים. אבל זה השלב הב' של הסיפור.

[שאלת תם]

סיפרתי להגאון הצדיק הרב אליעזר מנשה דונט שליט"א על דברי החזו"א הנ"ל, ואמר לי שלפני ארבעים שנה שלח את השאלה הזאת לגאון ר' יהודה שפירא, ואמר לו שאף שלא שמע מהסיפור, אך ודאי שזה הדין כמבואר בעירובין סה' וז"ל הגמ' שם אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל משום שנאמר בצר אל יורה. רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי. אמר: בצר אל יורה כתיב. וכן שם הבא מן הדרך אל יתפלל ג' ימים וכו' ע"כ הרי מוכח שאין לשאול את מה ששאלנו למה לא יעשה תפילה כמו שלנו, כיון שאצלם ישנה אפשרות לכוון ואחרת אין זה תפילה בשבילם. עכ"ד ר' יהודא שפירא שענה לגה"צ הנ"ל. [ואלמלא היה מותר בפורום שלנו לכתוב על אנשים חיים יש לי הרבה מה לכתוב על הגה"צ הנ"ל הפלא ופלא ודי בזה]

ואף שעדיין צריך לבאר מה גדר בזה, אך כך מוכרח בגמ' הנ"ל דינו של החזון איש וממילא כופים אנו ראשנו ושכלנו. [ראיתי פעם אחד שכתב בנוסח כזה כופף אני את ראשי לגמ' בזקיפות קומה. וכונתו נפלאה, שאנו לומדים מהגמ' מה הסברא הנכונה ואיך הראש שלנו צריך לחשוב וממילא זה גאותנו שיש לנו את הגמ' שמחנכת אותנו איך לחשוב נכון]

עירוב פרשיות יש כאן, על תפילה ברור לכולנו ששייך דבר כזה ומקורו כבר מהגמרא שמי שאינו יכול לכוון - פטור מתפילה (אלא שלמעשה אנו לא נוהגים כך כיון שבלא"ה איננו מכוונים כדבעי, אבל החזו"א שכוונתו תמיד הייתה כדבעי, רשאי לנהוג כפי עיקר הדין), כל הנדון כאן זה על אכילה בלי ברכה, שבפשטות אין הכוונה מעכבת בה, ורוצים לחדש שאעפ"כ אחז החזו"א שעדיף לאכול בלי ברכה מאשר עם ברכה שאינה בכוונה, וזהו דבר שעל פי פשוטו נוגד את ההלכה.

[דרך אגב: להגר"י שפירא זצ"ל יש חתן דונט, האם הוא זה שהזכרת בדבריך?]

[כדכד]

על מרן הרב אלישיב:

בסיפור המצוטט כתוב שהגרח"ק סיפר שהחזו"א לא בירך כשלא היתה לו אפשרות לכוון ולא סיפר שהוא אכל בלי ברכה ומצינן לפרושי שלא בירך ולא אכל

[דודי צח]

עיין בעמ' 1 לעיל העתק האליבא דהלכתא (איני יודע איך עושים קישור הפנייה) - שם אישר הגרח"ק בכת"י את הסיפור עם הדגשה שאכל

[כדכד]

נכון

[ידידיה]

על דקדוקו של החזו"א בכוונה בברכות עיין בסוף ההערה בקובץ המצורף