סיפור מופלא על רבינו החזו"א

[רון]

בספר החדש שיצא לאור על החזו"א מפנקסיו של הרב שטיינברג זצ"ל, יש סיפור מעניין מאד אשמח לשמוע חוו"ד החו"ר דפה שליט"א.

וכה מספר שם הרב שטיינברג, שהחזו"א אמר לי אתה תראה כעת שאני אוכל תפוח ולא מברך, וזה בגלל שאין לי כח לברך. עכ"ד המספר שם.
והנה זה ודאי שמהסיפור הנורא הזה, אנו למדים איך היה רבינו החזו"א מברך ברכת בפה"ע פשוטה, וזה עלה לו ביגיעה גדולה עד כדי שלא יכול היה לברך [ומבואר שם שזו היתה אצלו יגיעה יותר מאשר הלימוד ע"ש].

אבל מה שפלא בסיפור הזה,
שהרי להסביר הסבר שלם למה אינו מברך היה לו כח, ולומר את ברכת בפה"ע הוא פחות מילים ולזה אין לו כח?.

אלא מה,
שלברך כמו החזו"א זו יגיעה גדולה הרבה יותר מהמילים שכן אמר.

וכאן הבן התם שואל,
כלום לא מחוייב החזו"א אם אינו יכול לברך כמו החזו"א, לכל הפחות לברך כמוני? הלא זה בדיוק מה שקורא איתנו בכל קריאת שמע, שהחתן היה פטור בזמנים מקרי"ש לפי שלא יכול היה לכוון, אבל השתא בלאו הכי אין זה פוגם בכונה שלנו, ומדוע לגבי ברכה לא נימא כן ג"כ, וכי על ברכה שאנו מברכים אין שם ברכה, שלכל הפחות יתחייב בה החזו"א.

[שלמה בן חיים]

בספר החדש שיצא לאור על החזו"א מפנקסיו של הרב שטיינברג זצ"ל, יש סיפור מעניין מאד אשמח לשמוע חוו"ד החו"ר דפה שליט"א.

וכה מספר שם הרב שטיינברג, שהחזו"א אמר לי אתה תראה כעת שאני אוכל תפוח ולא מברך, וזה בגלל שאין לי כח לברך. עכ"ד המספר שם.
והנה זה ודאי שמהסיפור הנורא הזה, אנו למדים איך היה רבינו החזו"א מברך ברכת בפה"ע פשוטה, וזה עלה לו ביגיעה גדולה עד כדי שלא יכול היה לברך [ומבואר שם שזו היתה אצלו יגיעה יותר מאשר הלימוד ע"ש].

אבל מה שפלא בסיפור הזה,
שהרי להסביר הסבר שלם למה אינו מברך היה לו כח, ולומר את ברכת בפה"ע הוא פחות מילים ולזה אין לו כח?.

אלא מה,
שלברך כמו החזו"א זו יגיעה גדולה הרבה יותר מהמילים שכן אמר.

וכאן הבן התם שואל,
כלום לא מחוייב החזו"א אם אינו יכול לברך כמו החזו"א, לכל הפחות לברך כמוני? הלא זה בדיוק מה שקורא איתנו בכל קריאת שמע, שהחתן היה פטור בזמנים מקרי"ש לפי שלא יכול היה לכוון, אבל השתא בלאו הכי אין זה פוגם בכונה שלנו, ומדוע לגבי ברכה לא נימא כן ג"כ, וכי על ברכה שאנו מברכים אין שם ברכה, שלכל הפחות יתחייב בה החזו"א.

הוא לא יכל!!! פשוט לא יכל!!! להוציא שם השם לא כמו חזון איש. זה היה הוא, מה תגיד לו תוציא שם השם אחרת. לא היתה לו את היכולת להתהפך. וזה הגדלות בסיפור הזה

[עושה חדשות]

הדברים ידועים.
(ומהגרד"ל שמעתי שאין הביאור בזה כמו ששמע כמה שאומרים שחשש ע"ע שאם יתחיל לברך אז ימשך בכוונה גדולה ויסתכן, כי "הקרליצים" הם הרי אנשים שקולים, ולא נמשכים להסתכן. ואין הביאור שהוא 'לא יכל', כי בודאי יכל לעשות כל מה שחייב ע"פ הדין. אלא ודאי הביאור הוא שסבר שאינו מחוייב להפסיד את דרגתו ולברך ברכה ריקנית).
אבל למה לא תשאל את השאלה הזו על חתן בזמן המשנה, למה פטור, שיקרא כמו שאנחנו קוראים היום, ויצא בזה יד"ח.
ואם סבירא לך שהכוונה מחוייבת כ"א לפי דרגתו, למה לומר שזה רק לפי חילוקי הדורות ולא לפי חילוקי אנשים.
ועכ"פ הנקודה הנ"ל במעשה עם החזו"א כבר מבוארת בהלכה של חתן.

[שלמה בן חיים]

הדברים ידועים.
(ומהגרד"ל שמעתי שאין הביאור בזה כמו ששמע כמה שאומרים שחשש ע"ע שאם יתחיל לברך אז ימשך בכוונה גדולה ויסתכן, כי "הקרליצים" הם הרי אנשים שקולים, ולא נמשכים להסתכן. ואין הביאור שהוא 'לא יכל', כי בודאי יכל לעשות כל מה שחייב ע"פ הדין. אלא ודאי הביאור הוא שסבר שאינו מחוייב להפסיד את דרגתו ולברך ברכה ריקנית).
אבל למה לא תשאל את השאלה הזו על חתן בזמן המשנה, למה פטור, שיקרא כמו שאנחנו קוראים היום, ויצא בזה יד"ח.
ואם סבירא לך שהכוונה מחוייבת כ"א לפי דרגתו, למה לומר שזה רק לפי חילוקי הדורות ולא לפי חילוקי אנשים.
ועכ"פ הנקודה הנ"ל במעשה עם החזו"א כבר מבוארת בהלכה של חתן.

לא מובן כלל וכלל. מה הפירוש ודאי יכל לעשות כל מה שחייב על פי הדין. האם הוא מכונה? הוא ידע מה זה שם השם לפי דרגתו הגבוהה הוא ידע מה זה ברוך אתה לפי דרגתו הגבוהה וכן הלאה וממילא לא יכל לומר את זה אחרת, הוא כשהיה מדבר עם הבורא יתברך הרגיש וכיוון לפי דרגתו הגבוהה ולא יכל לרדת מדרגתו הגבוהה, וזה גם הפירוש בחתן בזמן המשנה.

[עושה חדשות]

אסביר בקצרה.
כבודו מציע לומר שבאמת ע"פ דין הוא היה חייב לברך, אבל לא יכל, וא"ת עדיין יכול לברך בלי התלהבות ובלי כוונה, כמו אנחנו, וממילא הוא חייב לעשות כך, וי"ל 'לא יכל'. א"כ עשיתו לחזו"א מכונה, שאם הוא מזכיר שם ה' הוא מתחיל להתרגש וכו', אפי' שהקב"ה מצווה עליו להפסיק, ומחייב אותו לומר ברכה בלי כוונה.
אבל תלמידיו של החזו"א מכירים בו שאין הדברים מתנהלים אצלו כלל וכלל באופן הזה.
ולכן יותר נראה לבאר באופ"א, שלפי דרגת הקשר שלו עם הקב"ה, לברך בלי כוונה זה כמו ללכת ערום ברחוב או כיו"ב, ואת זה הוא לא מחוייב לעשות.
והדברים ידועים.

[החושב]

ועכ"פ הנקודה הנ"ל במעשה עם החזו"א כבר מבוארת בהלכה של חתן.

לא זכיתי להבין את הקשר.
את הדין של החתן לומדים מפסוק, והוא גדר של 'עוסק במצוה'. שם במקום מבואר שאדם שטרוד בעניינים שאינם מצוה (טבעה ספינתו בים) אינו נפטר.
במעשה של החזו"א אין קשר ל'עוסק במצוה'. ממילא אין מה לדמות לחתן.
[אם לא שנאמר, שגם מי שטבעה ספינתו בים, שחייב לקרוא, אין הכוונה שחייב לקרוא בהיותו טרוד, אלא שחייב ליישב את דעתו. אבל אם אינו יכול - הרי הוא אנוס]

לגבי תפילה מבואר שמי שאין דעתו מיושבת אינו חייב להתפלל כלל (כך הוא מעיקר הדין). אולי החזו"א סבר שהוא הדין לגבי ברכות הנהנין.

[רון]

הדברים ידועים.
(ומהגרד"ל שמעתי שאין הביאור בזה כמו ששמע כמה שאומרים שחשש ע"ע שאם יתחיל לברך אז ימשך בכוונה גדולה ויסתכן, כי "הקרליצים" הם הרי אנשים שקולים, ולא נמשכים להסתכן. ואין הביאור שהוא 'לא יכל', כי בודאי יכל לעשות כל מה שחייב ע"פ הדין. אלא ודאי הביאור הוא שסבר שאינו מחוייב להפסיד את דרגתו ולברך ברכה ריקנית).
אבל למה לא תשאל את השאלה הזו על חתן בזמן המשנה, למה פטור, שיקרא כמו שאנחנו קוראים היום, ויצא בזה יד"ח.
ואם סבירא לך שהכוונה מחוייבת כ"א לפי דרגתו, למה לומר שזה רק לפי חילוקי הדורות ולא לפי חילוקי אנשים.
ועכ"פ הנקודה הנ"ל במעשה עם החזו"א כבר מבוארת בהלכה של חתן.

אולי ילמדנו מר שליט"א מה הכונה "אינו מחוייב להפסיד את דרגתו"? וכי אנחנו מברכים למי איך שאנו רוצים? אנו עבדים, ועבד עושה גם מה שלא כ"כ מוצא חן בעיני עצמו, ואם הברכה שלנו שם ברכה עלה ממילא מחוייב לברך כמונו לא כן? ובאמת טענתך מחתן דגמרא היא טענה טובה, והחילוק לכאורה שקריאת שמע כל ענינה הוא הקבלת עול מלכות שמים והכונה בזה, ובהעדר הכונה נעדרה נשמת המצוה ומהותה, אבל ברכות? תפילות? וכי חתן היה פטור מדינא דגמ' מן התפילה?

סוף דבר אשמח לעמוד על דעת מר שיחי' בעומק הענין.
דרך אגב, האם מה שכתבת שהדברים ידועים הוא כפי שהבאתי? או שעצם הדבר שהחזו"א לא בירך הוא ידוע?

[שאלת תם]

אסביר בקצרה.
כבודו מציע לומר שבאמת ע"פ דין הוא היה חייב לברך, אבל לא יכל, וא"ת עדיין יכול לברך בלי התלהבות ובלי כוונה, כמו אנחנו, וממילא הוא חייב לעשות כך, וי"ל 'לא יכל'. א"כ עשיתו לחזו"א מכונה, שאם הוא מזכיר שם ה' הוא מתחיל להתרגש וכו', אפי' שהקב"ה מצווה עליו להפסיק, ומחייב אותו לומר ברכה בלי כוונה.
אבל תלמידיו של החזו"א מכירים בו שאין הדברים מתנהלים אצלו כלל וכלל באופן הזה.
ולכן יותר נראה לבאר באופ"א, שלפי דרגת הקשר שלו עם הקב"ה, לברך בלי כוונה זה כמו ללכת ערום ברחוב או כיו"ב, ואת זה הוא לא מחוייב לעשות.
והדברים ידועים.

דבריך אינם מובנים כלל וכלל, אם הקב"ה מחייב ללכת ערום ברחוב, אז הולכים ערום. דיבורים כמו שהזכרת, מתאימים לסגנון החסידי, אדם לא מסוגל לישון בסוכה מרוב קדושתה, אז הוא לא ישן שם. ולענייננו, לאכול בלי ברכה - זוהי מעילה וגניבה, לאכול עם ברכה שאינה בכוונה כלל - זה איסור דרבנן שלא יזרוק אדם ברכה מפיו (אבל אף אחד לא יאמר שאין על זה שם 'ברכה'), ועל כרחך דאם נכון המעשה, הרי שהחזו"א אחז שיש כאן פטור של פיקו"נ, ועל עצם השאלה, ראשית יש לברר האם אכן נאמרו הדברים לפני שנגס מהתפוח או לאחריו, ואי נימא שאכן נאמרו הדברים לפני האכילה, א"כ מוכרחים אנו לומר כפי מה שכתבו כאן (וזה תואם את הסברא שהגרד"ל דחה), דהיינו שהחזו"א חש שלא יהיה מסוגל לברך ברכה שאינה כרוכה במאמץ גדול (וגם אם ירצה לברך ברכה ללא כוונה, לא יוכל לעמוד בזה מגודל יראתו, ולכל הפחות היה חשש כזה), וכיון שהמאמץ יכול לסכנו, הוי ספק פיקו"נ שדוחה את כל התורה ולכן אכל בלא ברכה.

[מענה איש]

האם ניתן ללמוד מזה לאדם שבמוצאי צום חש בחולשה רבה לפתוח את הצום בלא ברכה?

[עושה חדשות]

הרב ש"ת. זאת הנקודה, שהקב"ה לא מחייב ללכת ערום ברחוב, ולא מחייב את החזו"א לזרוק ברכה מהפה. כך הוא סבר.
ההסברים האחרים, ('לא יכל' 'חשש על עצמו') שייכים לסגנונות אחרים כפי שציינת, ולא לסגנונו של החזו"א כמוצג ע"י תלמידיו.

הרב החושב. הקשר לחתן מאד ברור, כי הטירדה מונעת ממנו קרי"ש כראוי באופן מושלם, ואינה מונעת ממנו קרי"ש כמו שאנחנו קוראים בכל יום ויוצאים יד"ח. ולכן היה מקום לשאול למה החתן של אז לא מחוייב לקרוא קרי"ש בסגנון קריאתו של החתן דהיום, בדיוק כמו השאלה למה החזו"א לא מחוייב לזרוק ברכה מהפה.

הרב רון. הסיפור ידוע, והויכוח על פירושו ג"כ. וכבר ביארתי לעיל מה הכוונה אינו מחוייב להפסיד את דרגתו, (הבאתי דוגמא מללכת ערום ברחוב). ועל חתן לא תירצת כלום, כי סוף סוף למה החתן של אז אינו מחוייב בקבלת עומ"ש ברמה נמוכה, כמו אנחנו היום. והחילוקים בין קרי"ש לתפילה הם טובים, אבל לא משנים לנידוננו. החזו"א לא היה פטור מדין חתן, זאת רק דוגמא להמחיש שלמרות הפטור מהקיום המושלם הרי עדיין יש מקום לקיום בדרגה הנמוכה, ואעפ"כ אין חיוב כזה.

הרב מענה איש. זה מותר רק לחזו"א, ודכוותיה. ומהטעמים שהתבארו לעיל.

אינני זוכר האם הגרד"ל נקט כמו הביאור שכתבתי, רק שהוא שלל את אלו שאמרו "לא היה מסוגל לברך בלי לכוין" כי הוא בודאי מסוגל לעשות כל מה שהוא חייב, וגם את אלו שאמרו שהוא "חשש שאם יברך מיד יגרר וימשך לכוין ויסתכן", כי החזו"א היה שקול במעשיו לגמרי, ולא נמשך ונגרר.

[קראקובער]

שאלת תם: למה לא ביקש מבעל המעשה לברך והוא יוציא אותו?

[שאלת תם]

שאלת תם: למה לא ביקש מבעל המעשה לברך והוא יוציא אותו?

א. לכאורה זה קשה גם אליבא דהגרד"ל.
ב. בפשטות נראה דגם השומע צריך לכוון לתוכן של הברכה (ולא רק לצאת י"ח), וא"כ מאי שנא בין השומע לעונה, והרי פשוט שכשאמר החזו"א: 'אין לי כח', לא הייתה כוונתו לנענוע השפתיים, אלא למאמץ הכרוך בכוונת הלב.
ג. כמובן שלפי הצד שהעליתי שהדברים נאמרו לאחר החלת האכילה, לק"מ.

[ספרים וועלט]

שאלת תם: למה לא ביקש מבעל המעשה לברך והוא יוציא אותו?

שאלה מצויינת!

[פרי יהושע]

אני שמעתי מהגרח"מ הי"ו פעם שהחזון איש אמר לאביו (אח"כ כמדומה סירב לאשר המעשה, ואני לא הייתי נדוניק..): "כשאין לי כוח אני לא מתפלל, ושיש לי פחות כוח אני גם לא קורא ק"ש, וכשיש לי עוד פחות כוח, אני גם לא לומד".

ועכשיו אפשר שיבואו הלומדים ויפלפלו על סדרי העדפיות האלו (האם ת"ת קודם לק"ש ותפילה וכדו') אבל כך שמעתי...

ולגבי שאלת התם: החזון איש לא היה דרכו בהתחכמויות מהסוג הזה.

[מיכאל1]

ולגבי שאלת התם: החזון איש לא היה דרכו בהתחכמויות מהסוג הזה.

השאלה היא האם זו התחכמות או הלכה?

לגופו של ענין, על השאלה מקרי"ש של חתן למה לא יקרא כמו הק"ש של זמננו, הגראי"ל באעלה בתמר עמ' כחhttps://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?50697&$201709060636620 מספר ששאל את החזו"א, וכמדומה ששמעתי בשמו שלא היו מסוגלים להוציא את השם בלי כוונה, וכמש"כ לעיל.

[אוצר החכמה]

כל ההסברים דחוקים ומוזרים. ההסבר היחיד שנשמע הגיוני הוא ההצעה של החושב שהחזון איש סבר שגם בברכות הנהנין הדין כמו בתפילה שמי שאינו יכול לכוון פטור, וזה גופא חידוש לא קטן. והעיקר צריך לזכור את הכלל שאין למדים הלכה מפי מעשה.

[אוצר החכמה]

הזכירו כאן: כמו שאנחנו עושים. ורציתי להביא את שיטת ר' מנשה מאיליא תלמיד הגר"א בספרו אלפי מנשה (יש אשכול עליו כאן) שמי שאינו מכוון את פירוש המילות המינימלי כאדם האומר לחבירו איזה דבר, (לענ"ד הכוונה היא לכללות העניין ולא לדקדוק כל מילה ומילה כמו שביאר שם בעניין ההבדל בין פשט לפלפול) לא יצא כלל ולא עשה מאומה והרי הוא כמתעסק. ומה שחייבים בשמונה עשרה ומעכב בברכה ראשונה הוא שלא יחשוב בשום עניין אחר באותו זמן.

אבל לנושא האשכול זה לא יכול להיות הסבר על החזון איש.

[קראקובער]

הזכירו כאן: כמו שאנחנו עושים. ורציתי להביא את שיטת ר' מנשה מאיליא תלמיד הגר"א בספרו אלפי מנשה (יש אשכול עליו כאן) שמי שאינו מכוון את פירוש המילות המינימלי כאדם האומר לחבירו איזה דבר, (לענ"ד הכוונה היא לכללות העניין ולא לדקדוק כל מילה ומילה כמו שביאר שם בעניין ההבדל בין פשט לפלפול) לא יצא כלל ולא עשה מאומה והרי הוא כמתעסק. ומה שחייבים בשמונה עשרה ומעכב בברכה ראשונה הוא שלא יחשוב בשום עניין אחר באותו זמן.

אבל לנושא האשכול זה לא יכול להיות הסבר על החזון איש.

אאל"ט כבר הקדימו בזה רבינו יונה בברכות.

[ישנו]

כל ההסברים דחוקים ומוזרים. ההסבר היחיד שנשמע הגיוני הוא ההצעה של החושב שהחזון איש סבר שגם בברכות הנהנין הדין כמו בתפילה שמי שאינו יכול לכוון פטור, וזה גופא חידוש לא קטן. והעיקר צריך לזכור את הכלל שאין למדים הלכה מפי מעשה.

גם אם פטור מברכה לא ברור שמותר לו לאכול בלי לברך, ובפוסקים כתבו שהנאנס שלא לברך אינו יכול לאכול משום דהנהנה מהעוה"ז בלא ברכה הוי גזל.
אבל בפמ"ג כת' בסי' קס"ז :
"דמי אמרה תורה לא תאכל בלי ברכה, אלא מצות עשה לברך קודם. ומכל מקום מי שלא בירך המוציא ואוכל ביטל "כעין" מצות עשה שלא בירך, אבל אכילה לא הוה באיסור" וא"כ א"ש שאם נאנס לברך מותר לאכול.

[אוצר החכמה]

אתה מתכוון לרע"א והמהרש"א. אבל יכול להיות הבדל בין מקרה של ספק שעל זה הם מדברים לבין מקום שבו אמרו חכמים (לפי החידוש הזה) שאין לברך.
בכל מקרה על הרעיונות האחרים יקשה הרבה יותר מדבר זה שהערת. רק אולי זה היה פיקוח נפש אם לא היה אוכל ואם כך לא קשה. זה כמובן רחוק וכל זה בכלל אין למדים מפי מעשה.

[הרואה]

מסתמא לא היה לו כח לברך כי היה ממש באפיסת כוחות ולא יכל לדבר.
ואחרי שטעם מעט מהתפוח נתיישבה דעתו ואז ביאר מדוע לא בירך לפני כן,
ואין צורך לפלפל בשטויות.

[מענה איש]

מסתמא לא היה לו כח לברך כי היה ממש באפיסת כוחות ולא יכל לדבר.
ואחרי שטעם מעט מהתפוח נתיישבה דעתו ואז ביאר מדוע לא בירך לפני כן,
ואין צורך לפלפל בשטויות.

דבריך דברי טעם חוץ מהמילה האחרונה

[אוצר החכמה]

ראשית גם כשצודקים לא צריך לצעוק.
שנית אתה עושה אוקימתא, מסתברת אמנם אבל אוקימתא, שטעם מהתפוח ואז בירך והמשיך לאכול.
עדיין יש לדון מי התיר לו לעשות כן אפילו אם היה באפיסת כחות. כלומר אם כשהיה ממתין היה יכול לברך האם לא חייב להמתין, או שנאמר שהיה חייב לאכול כי אחזו בולמוס, או שאין בזה נפקא מינא ולעולם מותר לאכול עכשיו אם אינו יכול לברך. בקיצור גם אחרי האוקימתא שלך צריך לדון על הדברים שדנו בהם לעיל, או על חלקם.

[כדכד]

שמעתי פעם שלא לכל סיפור צריך להאמין (וגם אם אכן היה אולי חסרים בסיפור פרטים שהיו משנים את התמונה)

[אוצר החכמה]

אתה מתכוון לרע"א והמהרש"א. אבל יכול להיות הבדל בין מקרה של ספק שעל זה הם מדברים לבין מקום שבו אמרו חכמים (לפי החידוש הזה) שאין לברך.
בכל מקרה על הרעיונות האחרים יקשה הרבה יותר מדבר זה שהערת. רק אולי זה היה פיקוח נפש אם לא היה אוכל ואם כך לא קשה. זה כמובן רחוק וכל זה בכלל אין למדים מפי מעשה.

[קו ירוק]

לזה לא ייקרא אין למדין הלכה מפי מעשה.
אלא שלא כ"א ראוי. וכ"א יודע בנפשו שאינו בזה.
לדייק יותר את מה שכבר כתבו לעיל, חיפשו הסבר למה מותר לו, משום כך או משום כך,
הוא לא חיפש 'תירוץ', הוא קבע שאסור לו לברך, כי דבר ה' בזה, ולא רק בגדר לא יזרוק אדם ברכה מפיו, לפום דרגה דיליה.
והרי מפורסמת עמלות התפילות שלו, וגם בזקנה ושיבה:

ג. בתפילת שמו"ע, היה מחובר לקיר קרש, והיה תופס ואוחז כל הזמן את הקרש בשתי ידיו, או שרק הניח את אצבעות ידיו על הקרש. והיה מאריך מאוד, ובלחש גמור, בשמו"ע כמו רבע שעה ...

[אוצר החכמה]

למה לא יקרא. חז"ל קבעו עיקרון שלא למדים הלכה מפי מעשה. והטעם הוא שהרבה סיבות שאינן ידועות יכולות להיות הנימוק לדבר שנעשה. זה ממש המקרה הזה.

ההסבר שלך אינו מסביר את השאלות שעלו כאן. כגון למה אכל.

מלבד שבעיני מה שכתבת הוא חידוש מאד גדול. שמי שמכוון מאד שבתפילה. אם פעם אחת מכוון פחות מחמת טעם (לדוגמה האריז"ל יכוון כהחזו"א)הרי זה בכלל דבר ה' בזה.

[קו ירוק]

למה לא יקרא. חז"ל קבעו עיקרון שלא למדים הלכה מפי מעשה. והטעם הוא שהרבה סיבות שאינן ידועות יכולות להיות הנימוק לדבר שנעשה. זה ממש המקרה הזה.

כי הסביר עצמו היטב בקצרה. ואעפ"כ כ"א ודרגתו.
השאלו היו מדוע לא יברך כמו כל יהודי. אין דבר כזה כמו כל יהודי. כ"א בדרגתו מחוייב מה שיכול, אך נאנס וחלוש באופן שאינו יכול מה שרגיל לפום כוחו ודרגתו אינו מברך, כמו שאינו קורא ק"ש (בדינא דגמ').

[אוצר החכמה]

כלומר שלדעתך התכוון להורות הלכה למעשה. אולי? אני קצת סקפטי.

[קו ירוק]

כלומר שלדעתך התכוון להורות הלכה למעשה. אולי? אני קצת סקפטי.

לדעתי לא התכוין להורות הלכה למעשה להרב שטיינברג, אלא התכוין להורות הלכה למעשה מה עושה אדם כמוהו. ואולי להסביר לו מדוע לא בירך. אבל זו הלכה מנומקת שלו, ולא מעשה בעלמא שא"א לדעת האם לא הבינוהו נכון.

[שאלת תם]

מסתמא לא היה לו כח לברך כי היה ממש באפיסת כוחות ולא יכל לדבר.
ואחרי שטעם מעט מהתפוח נתיישבה דעתו ואז ביאר מדוע לא בירך לפני כן,
ואין צורך לפלפל בשטויות.

אני גם העליתי צד זה (ובאמת אני חושב שזה מסתבר יותר מהכל), אבל מה נעשה שהסיפור שהביא פותח האשכול הוא שהחזו"א הקדים ואמר לו שהולך עתה לאכול בלי ברכה, וזה לשונו:

וכה מספר שם הרב שטיינברג, שהחזו"א אמר לי אתה תראה כעת שאני אוכל תפוח ולא מברך, וזה בגלל שאין לי כח לברך

עכ"ל.
אלא דעדיין יש לברר האם אכן דייק המצטט והאם דייק המספר.

[דודי צח]

כעין זה להלן. (ואגב, לפי המסופר ר' יצחק דוד אמר את כל נוסח 'אהבה רבה' בדמעות שליש, והחזו"א התפעל ממנו)

[בקרו טלה]

כבר הי' אשכול בעבר והבאתי שם מה שענה הגרח"ק שליט"א
קובץ אליבא דהלכתא כט עמ' 16

[דודי צח]

אני זוכר שקראתי פעם מאיזה ראש ישיבה שליט"א או זצ"ל, שבבחרותו הגיע למעון ביתו של החזון איש לדבר איתו בלימוד, כי כך ביקשו החזו"א שאם יש לו איזה חידוש יגיע אצלו.

כשהגיע לבית בסביבות תפילת מנחה גדולה, אמרו לו בני הבית, כי החזו"א חלוש עכשיו ואף אינו יוצא כלל לתפילה.

לפתע נתבקש מבפנים החדר להכניס את הבחור לחזו"א. שאמר שאמנם אין לו כח לתפילה, אבל כשבחור בא ומבקש לדבר בלימוד אזי אתאמץ בשבילו.

הראש ישיבה הנ"ל ביקש במעשה זה להדגיש את אהבת התורה היוקדת של מרנא החזו"א, אבל איכא למישמע מיניה גם את רוח נושא אשכולנו, שאף שהחזו"א ראה עצמו באותה עת כמי שפטור מן התפילה, לא היה זה בגדר פיקוח-נפש המקובל במחוזותינו, שאם כן לא היה יכול כמובן פיזית גם לקבל את פני הבחור, עם כל האהבת התורה שלו. אלא שכנראה שיער בלבו שאין בו את כוחות הנפש הדרושים לו בתפילה, אך מנגד כיון שטרח הבחור להגיע מרחוק להשמיע את חידו"ת חש צורך לקבל את פניו ולשוחח עמו.
נורא נוראות.

אם כי המורגלים בסגנון החסידי יאמרו, שאכן היה פיקו"נ ממש ולכן פטר עצמו מתפילה, אך אהבת התורה שלו החייתה את רוחו ואת נפשו פיזית

[דודי צח]

משהו מה'ריח' דלעיל:

[שלמה בן חיים]

אסביר בקצרה.
כבודו מציע לומר שבאמת ע"פ דין הוא היה חייב לברך, אבל לא יכל, וא"ת עדיין יכול לברך בלי התלהבות ובלי כוונה, כמו אנחנו, וממילא הוא חייב לעשות כך, וי"ל 'לא יכל'. א"כ עשיתו לחזו"א מכונה, שאם הוא מזכיר שם ה' הוא מתחיל להתרגש וכו', אפי' שהקב"ה מצווה עליו להפסיק, ומחייב אותו לומר ברכה בלי כוונה.
אבל תלמידיו של החזו"א מכירים בו שאין הדברים מתנהלים אצלו כלל וכלל באופן הזה.
ולכן יותר נראה לבאר באופ"א, שלפי דרגת הקשר שלו עם הקב"ה, לברך בלי כוונה זה כמו ללכת ערום ברחוב או כיו"ב, ואת זה הוא לא מחוייב לעשות.
והדברים ידועים.

ומאיזה דין הוא פטור? מדין כבוד הבריות.... [כמובן שאני לא מתכוין ברצינות אלא דומיא דהמשל שכתבת שהוא כמו ללכת ערום..]
מאיפה מחדשים דין כזה, החזון איש חידש שהוא לא צריך לרדת מדרגתו? זה לרדת מדרגתו, לעשות מה שצריך זה ירידה בדרגה? איפה מצינו שלא חייבים לרדת מדרגה כדי לקיים ציווי הבורא יתברך, הדברים לא מובנים כלל וכלל.

[קו ירוק]

תגיד, אתה תורה לאדם שיכול לזרוק שם השם מפיו, סתם?
אצל החזו"א לומר ללא כוונה כפי כוחו זה לזרוק ש"ש מפיו. ולכוין לא היה בכוחו. כי היה אדם חלוש מאוד בזקנותו.
חשבו שלא צריך להסביר ברחל בתך הקטנה.. כנראה שטעו

[אוצר החכמה]

אתה מחדש דין ורוצה שכולם יחשבו שהוא פשוט.
אדם שמכוון את כוונת השם כפשוטו המבואר בשולחן ערוך בלא להתעמק אין זה זורק ברכה מפיו. אתה חדשת הלכה שמרפסת איגרין שאם היה יכול אדם לכוון כוונה עמוקה מאד וכיוון כוונה יותר פשוטה הרי הוא מבזה את השם וזורק ברכה מפיו.
ואתה מתלונן על זה שלא מקבלים את זה?

[אוצר החכמה]

משהו מה'ריח' דלעיל:

לא מובן בכלל מה הדמיון. כאן באמת כך עיקר הדין שאסור לאכול לפני שמתפלל. ופשוט שעדיף להתפלל ביחידות. להיפך זה היה חידוש אם היה עושה להיפך. (וסומך על כל מיני קולות)

[קו ירוק]

אתה מחדש דין ורוצה שכולם יחשבו שהוא פשוט.
אדם שמכוון את כוונת השם כפשוטו המבואר בשולחן ערוך בלא להתעמק אין זה זורק ברכה מפיו. אתה חדשת הלכה שמרפסת איגרין שאם היה יכול אדם לכוון כוונה עמוקה מאד וכיוון כוונה יותר פשוטה הרי הוא מבזה את השם וזורק ברכה מפיו.
ואתה מתלונן על זה שלא מקבלים את זה?

יש כאן איזה חוסר הבנה בסיסי.
נראה שהחזון איש בירך בכוונות נסתרות.. אולי, אבל לא זה הענין. לברך כמתעסק בלא לכוין, זו אינה ברכה. לא יודע מה הדין באחד שקרקר ברכה בלא כוונה, אולי זה דרבנן ואינו חוזר. אצל החזו"א ברכה היתה עם הרגשת הלב לפום דרגתו (ואנחנו גם יכולים להבין בזה, לפום דרגתנו מה הכוונה להתפלל בהרגשת הלב, ומה הכוונה בלא הרגשת הלב). ומידת הרגשתו היתה בהתפעלות כזו, שבלא זה לא אינה ברכה לגביו אלא קרקור, ולכתחילה בודאי שאסור לצפצף שם שמים מפיו. זה חידוש ? כן, החידוש הוא שזה היה קיים בדורות האחרונים. כי חתן פטור מק"ש כבר למדנו שהיה, ושאין חיוב מדינא בהנחת תפילין כיון שמסיח דעתו גם ידענו, ושא"א לעולם להיכון לפני ה' לתפילה בתנאים המבוארים ברמב"ם הל' תפלה, גם זה ידוע. אבל מי שבכוחו, ונאנס לפי שעה, אינו בכלל.