הודעהעל ידי גביר » ג' ספטמבר 05, 2017 8:32 am
שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן מח
מצות תקיעת שופר בחדש אלול אם התקינו אותה רק על ציבור או גם על יחיד המתפלל בביתו.
ב"ה, י"ג טבת תשל"ד. ירושלים עיה"ק תובב"א. לכבוד ש"ב היקר הרה"ג המופלג בתוי"ש החו"ב וזך הרעיון וכו' מוהר"ר צבי פסח פראנק שליט"א בעהמ"ס היקר שעשועי צבי אחדשה"ט באהבה וכבוד כיאות וכראוי.
יקרת מכתבו קבלתי תמול והיות ומבקשני להשיבו על שאלתו בהקדם האפשרי, הנני למלאות בזה את מבוקשו וממהר להשיבו.
שאלתו היא על אשר נשאל מת"ח גדול אחד מארה"ב אם מצות תקיעת שופר במשך ימי חדש אלול התקינו אותה רק על ציבור. או דילמא אפילו על יחיד שמתפלל בביתו גם הוא בכלל התקנה הזאת, כת"ר השיב לו שגם היחיד בכלל תקנה זו וכתב להוכיח זאת מדברי המג"א בסי' תקפ"א ס"ק י"ד שכותב על דברי הרמ"א שאין תוקעין בער"ה, שבביתו מותר לתקוע להתלמד דדי כשמפסיק בביהכ"נ, ואי נימא דליחיד לא ציוו כלל לתקוע בימי אלול ואינו בכלל התקנה א"כ מה משמיענו המג"א דליחיד מותר לתקוע בביתו, הא לזה לא ציוו לתקוע ואין לו ממה להפסיק, אלא מוכח מזה שגם היחיד בכלל התקנה, והי' לו להיות אסור לתקוע בער"ה בביתו, ומשמיענו המג"א דמכיון שהפסיק בביהכ"נ די לו בזה ואיכא היכרא ומותר לו לתקוע בביתו. ע"כ, וכותב, שהרה"ג השואל כתב לו ע"ז שאכן הראי' מהמג"א היא ראיה גדולה. אבל אולי י"ל דבאמת החיוב גם על היחיד, אבל המנהג הונהג רק על הציבור, או י"ל דחיוב על יחיד אין אבל היות דהצבור תקעו והוא שומע א"כ הייתי אומר אם יתקע שוב יראה כממשיך, ולכן מבקשו לבקש חוו"ד נוסף על כך, ולכן פונה אלי כת"ר ומבקשני להשיב לו חות דעתי על זה בהקדם האפשרי. דכך ביקשו הרה"ג השואל. ודזקוק לכך.
והנה כפי שמעתיק לי דבר פקפוקו בזה של הרה"ג השואל אין לדבריו כדי אחיזה כלל. וכמעט גם בלתי מובנים, דמה זאת אומרת שיש גם חיוב על היחיד אבל המנהג הונהג רק על הציבור, דאיך יכול מנהג להפקיע מידי חיוב? ומה זאת אומרת גם דאם היחיד יתקע יראה כממשיך חיוב הציבור? איך יראה זה, הא הציבור ובציבור מפסיקים? ואולי כתב לו בזה ביתר אריכות, וכת"ר קיצר בהעתקה, עכ"פ כפי מה שהם לפנינו אין בהם בכדי השב כלל.
אולם לעצם השאלה, הנה מעולם לא שמענו בכזאת שמי שהוא אפילו מהמדקדקים ביותר יהדר בחדש אלול כשמתפלל לעת הצורך ביחידות שיביאו שופר לתקוע לפניו כדי לקיים התקנה לתקוע בחדש אלול, וישראל אם אינם נביאים הם וכו' ותמיד כשדבר מסופק לנו אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר.
על כן נראה לי ברור לאידך גיסא שתקנת התקיעה היתה רק בציבור ולא ביחיד ומטעמא דכל דתיקנו מעין המאורע תיקנו, ותקנת התקיעה הרי היתה מפני שככה התנהגו בשעה שעלה משה להר בר"ח אלול, ושמה כתוב מפורש שהעבירו שופר במחנה משה עלה להר, ובמחנה פירשו בציבור, ולא ביחיד, וגם לטעמא שהמשכת התקיעה בכל החדש הוא כדי להזהיר על התשובה (יעוין בפדר"א פמ"ו ורוקח סי' ר"ז ובטור וב"י וב"ח ופרישה) ג"כ הרי למדים זה ממ"ש אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו ובעיר הרי ג"כ פירושו בציבור, ולא ביחיד. ולכן כל דתיקון כעין האמור תיקון לתקוע בציבור, אבל לא היתה כל תקנה לתקוע גם ביחיד, ויתכן להסביר זאת גם בסברא שהתעוררות מקול שופר מקבלים רק כששומעים קול השופר בציבור, והתעוררות כזאת לא באה כשתוקעין ביחיד בינו לבין עצמו, ועכ"פ איך שיהיה שפיר מסתבר לומר שלא תיקנו אלא כעין המאורע וכעין הכתוב שהוא במחנה ובעיר והיינו רק בציבור.
וזה שמסתמך ובא על דברי המג"א, לדעתי אדרבא מדברי המג"א מוכח להיפך שלא היתה תקנה כלל ביחיד, דאי כפירושו של כת"ר בדבריו שבאמת היתה התקנה גם על ביחיד ורק שמספיק היכר ההפסקה בביהכ"נ, א"כ מדוע התיר המג"א לתקוע בביתו רק כדי להתלמד, הרי ביתירה מיכן היה לו לאשמיענו, שיחיד בביתו, מותר, וגם צריך, לתקוע גם משום התקנה, ולא רק להתלמד, מכיון שמשום ההיכרא מספיק מה שמפסיקים לתקוע בביהכ"נ.
אלא בודאי מוכח מה להיפך שלהמג"א היה פשוט ליה שביחיד לא היתה בכלל תקנה לתקוע, אלא שאפ"ה היה מקום לחשוב שכשאמרו שלא לתקוע בציבור בער"ה כדי להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחיוב (כלשונו של המג"א) כלול בזה לרבות שגם יחיד לא יתקע בביתו, כי המכוון היה שלא ישמע ביום זה של ער"ה קול שופר בכלל כדי שיהיה ניכר על פני כל ההפסקה שבין תקיעות - התקנה לבין התקיעות דר"ה שדהם דאורייתא, (עיין לבוש וט"ז), כי גם כשיחיד תוקע בביתו ציבור שומעים מבחוץ, ע"ז בא המג"א ומשמיענו שמספיק בזה ההפסקה בבהכ"נ, שהיא ההפסקה בציבור, והיינו מפני שגם תקנת התקיעה הרי היתה רק בציבור, ולכן בביתו ביחידות מותר לתקוע להתלמד, ומדייק להזכיר רק להתלמד, כי תקיעה חיובית אין בכלל בבית, ביחיד, אפילו לא ביום זה של ער"ה וכנ"ל, (ורק מטעם עירבוב השטן אוסר להלן בדבריו מלתקוע כלל).
ואכתוב לו גם זאת, שמה שפשוט בעיניו במכתבו שבין רשות ממש לבין חיוב לא שייך הפסקה, וכדי שלא תיקשי עליו מהא דאיתא באו"ח סי' תע"א שאסור לאכול מצה כל יום ער"פ, והוא מהירושלמי, כותב לחלק דהתם שאני לפי שהוא דבר של אכילה שנפשו של אדם מחמדתן ולכן כשאינו יכול לשלוט בנפשו וממהר לאכול מחמת תאוה לפיכך אסור, ומשא"כ בתקיעות של ער"ה דליכא בזה שום הנאה ותאוה, ע"כ. הנה לדעתי החילוק הוא חלש, אלא דבלא"ה אין להקשות משם שמוזכרים טעמים אחרים בזה כיעו"ש בירושלמי ובנו"כ השו"ע, אבל כמו שאמרתי אי משום חילוקא דמר החילוק קלוש מאד ואין בו בכדי סמיכה ושפיר הי' מקום לומר שאין חילוק, ועל כן אציין לו למה שראיתי בספר כרם שלמה על או"ח סי' תקפ"א שעל הך דינא דרמ"א שאין תוקעין בער"ה, מציין כמקור לכך לעיין בפסחים ק' ע"א דאיתא שצריך להפסיק בין סעודות רשות לסעודת מצוה עיי"ש, הרי לך שלהבעל כרם שלמה היה פשוט לו שאין מקום לחלק בזה כחילוקא דמר, ואין להאריך יותר.
והנני בכבוד רב ובברכה מרובה לו ולכל אשר באהלו אהל ישרים יבורך
ש"ב הדו"ש וטובו אליעזר יהודא וולדינברג.