תְּפִילָה לְאָב כִּי יְלָוֶּה לַיְּשִיבָה אֶת בְּנו אֲשֶר אָהַב

[איש_ספר]

קבלתי, שיר נפלא!

הרב אסף יפין



תְּפִילָה לְאָב
כִּי יְלָוֶּה לַיְּשִיבָה
אֶת בְּנו אֲשֶר אָהַב

עָקַדּתִּי לְךָ אֶת בְּנִי.
הַחֲזִירֵהוּ בְּנִי
וְהַחֲזִירֵהוּ הוּא.

הַחֲזִירֵהוּ חָי.
הַחֲזִירֵהוּ עִם אֶיָל.
בַּל יְכַבּוּ רִגְשֵי הַקּודֶש אֶת עוז הֶחָי.

הַחֲזִירֵהוּ עִם אֵש
וּמָלֵא מָיִם

שֶיִּגְדָּל מִמֶּנִי
וְשֶיִשָּאֵר עָנָו

שֶיִּהְיֶה בָּקִי בְּרָצוא
וּבָקִי כְּשְשָב.

הוי בְּנִי אֲשֶר אֶתְמול עֵרָסְתִּיהוּ
וְאֵיך כְּבָר נֶעֱלַם?

בַּל יְכַבּוּ דִּמְעותָי אֶת אֵש הַמַּעֲרָכָה,
וּבַל תְּכַבֵּה הַמַּעֲרָכָה אֶת דִּמְעותָי,

וְרַק בָּךְ אִנָּחֶמָה
אֲהוּבָתִי,
אֲשֶר לָקַחְתְּ אֶת בְּנִי
מְשִיבַת נַפְשִי
מְאִירַת עֵינַי
יְשָרָה מְשַמַּחַת לִבִּי

נַפְשִי לִמְנוּחָיְכִי
השם גָּמַל עָלָיְכִי

[אברהם]

דמעות.

יהי רצון שישמע ה' את קול פעימות ההורים והנערים המתחילים בהתרגשות ובהיסוס, בשמחה ובחשש, דרך חדשה רבת תקוות ועתירת סכנות, וישובו בשלום לבית אביהם.

[ארזי ביתר]

נפלא ביותר. נוקב.

[דוד4]

סליחה על ההיתפסות לקטנות, אבל נא לתקן את הניקוד בכותרת ילַוה ולא ילָוה.

[נוטר הכרמים]

ואף אנכי אפתחה פי בתפילה ובחתנונים כאב אשר לא ילוה לישיבה את בנו בכורו אשר אהב.

ולא מחמת כי לא אליכם, צרר האל' את נשמתו ויחפהו בסתר כנפיו, ויפרד המות בינו לבין מחמדו מחמל רוחו.

ולא כי לא השית אל לבו לקיים בנער הרך מצוות לוייה, במזון ובצידה, בנשיקות ובברכה, כי סבוהו גם סבבוהו חבילי טרדין ועיסוקים שונים, ילדי יום יקושון מחשבותיו לשכוח ולזנוח חובותיו.

אלא כי בפיו ובשפתיו כיבדו וגיפפו, לקרבה אל לבו ונפשו, ויהי הלוך ובכה, כל אוכל תתעב נפשו, בהגיע בנו לבקר בהיכלו, ותשתפך נשמתו, באחת שאלתו היא בקשתו: שישב כל ימי חייו בבית ד', שיחזה בנועמו, שישבע מטובו, שיתענג בדשן תלמודו.

והבן יקיר, רווי במתח ובדריכות, מעוטר בשאיפות ובמאוויים נעלים: לעלות בהר ולנגוע בקצהו. לכבוש את הפיסגה. לקום במקום קדשו.

אך כל התחלות קשות הנה, עתים שובב נתיבות לשבת, נדבק באור כי טוב ובטובים, ועתים לא עלתה לו כרצונו, ויכזבו מימיו, וייכסו שביליו מהמורות, ואבני נגף מלאו דרכו.

שבע נפל צדיק וקם, קם ונתעודד, עלה הרים וירד תהומות, שביליו במים רבים.

ועקבותיו לא נודעו... פיו על מסגר נחתם ונפשו כחומה בצורה, אין יוצא ואין בא בסודה ובנבכיה. לשווא עמלו בוניו - אביו ואמו לפתוח חרך אל נשמתו, להתחקות אחר מצבו, רגשותיו, התמודדויותיו, הצלחותיו וכשלונותיו.

בדד ילך הנער במסילה העולה, ינווט את נתיבתו, יזכה את ארחו, ואין איש אתו.
מוקף בתפילות וחנוק בדאגות אוהבים, ישחרר אט אט את אחיזת הפדגוגים ושיתוף הסובבים.

תפילה לאב כי לא ילוה לישיבה את בנו אשר אהב:
שמרהו האל, צרהו כאישון, יושב בסתר עליון.
רק אתה בנת לרעו, גלות למסתרו, ותגיד לאחריתו מראשיתו.
אנא היה לו לאב רחום, מגן וצנה, היכן שאהבתי לא תוכל השיגהו.
מבעד לחומות ההסגר. בתוככי ההסתרה שבתוך ההסתרה.

[נוטר הכרמים]

על התחינה האבהית שפרצה ממעמקי לבי, ונוצקה אל אותיות דוממות. תפילה אילמת המרצדת לעיתים תכופות, בחצות ליל, עת יישן הנער, וארפד לו המצע באין רואה, ובהישמע קול שכוי עם שחר, ואפקדהו לבקרים לשמור משמרת. לאחר נסיון דיבוב שלא צלח, ובטרם שיח תורני שחלילה לא ילחץ.

הנה לפניכם תגובה שקיבלתי באישי מאחר החכמים דמתא.

דמעתי.

אחת נחמתי -

מדמויות ההוד של חסידי רוז'ין-בויאן ברוסיה היה ר' אברומצ'י הורנשטיין. אולי עוד הספקת לשמוע עליו מר' משה שטרנברג. אביו ר' מוטל, וכן שאר החסידים מרוסיה, ראו עצמם תלמידים שלו.

פעם סיפר ר' אהרומצ'י לר' שלמה טליגנטור (חמיו של ר' שמואל וינטרויב), שכאשר היה ילד בן עשר, ובן דודו ר' יוקל (שהתפרסם אף הוא כשגדל לחסיד ויר"ש מרבים) היה בן שמונה שנים, היה הגה"ח ר' דודיא אורטינברג (בעל התהלה לדוד) בראדמשיל, ובמוצ"ש ביקר אצל זקנם החסיד המפואר ר' נפתלי הורנשטיין. קבל ר' נפתלי לפני ר' דודיא על שני נכדיו ש"אין להם חשק ללמוד ולהתפלל".
השיב לו ר' דודיא (אני מתרגם מיידיש): מה אעשה לך, ישראל'קל שלי (הגה"ח ר' ישראל צבי אורטינברג, שישב על מקום אביו בביה"ד של בארדיטשוב) הוא גם כך, אבל אני מאמין, בעצמי שמעתי מהרוז'ינער הקדוש, "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה וגו' המה יבאו שמה וגו' והם יירשוה".

[אור עולם]

הקפצה