שאלה בדברי הבעש''ט הידועים

[מענה איש]

ידועים דברי הבעש''ט שכאשר האדם רואה חיסרון אצל חבירו אות הוא שאתו חיסרון קיים גם אצלו (הדברים הובאו השבוע בעלים לתרופה)
והתעוררתי לדון בדבריו האם גם כשהאדם רואה מעלה אצל זולתו אות וסימן הוא שהמעלה או לפחות בחינת המעלה קיימת גם אצלו?

[איש גלילי]

לא מענין השאלה (שאינני יודע), אבל מענין האמרה עצמה.
לכאורה יש לזה מקור בדברי האשה החכמה לדוד המלך, כאשר רצתה שישיב את אבשלום, וספרה לו סיפור על שני בניה שאחד הרג את אחיו, והמשפחה רוצה להרוג את הבן הנותר, ודוד המלך נשבע שישמור שלא יעשו כן. ואז נכנסה האשה התקועית לענין אבשלום בלשון זה (שמואל ב' יד יג): "ותאמר האשה: ולמה חשבתה כזאת על עם אלקים? ומדבר המלך הדבר הזה - כאשם, לבלתי השיב המלך את נדחו".

[הגיונות]

לפני שמנסים לענות על שאלתך, ראשית יש להתבונן בגוף האמירה עצמה, מהי התשתית הרעיונית לכך, ועל ידי כך לנסות להשיב מענה חכם. ויש לציין בזה שני ביאורים מרכזיים (ויש עוד תתי ביאורים הדומים בעיקרם לשני מודלים אלו):

א) השגחה פרטית - על כל אדם להאמין שכל האירועים בעולם סובבים אתו עצמו במטרה להביאו לתיקון, וכך ההשגחה האלוקית סובבת את האירוע שבחר הזולת לקלקל בכך שיתוזמן לבצע זאת בפני האדם אחר בכדי לעוררו בתושבה (כך משתמע בדברי התולדות והערבי נחל בכ"מ, וביאור הדברים באריכות אצל האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל בלקוטי שיחות ח"י פרשת נח).

ב) מודל המראה - האדם הרואה פגם בחבירו יתעורר בתשובה כיון שיש בו שמץ מאותו הפגם. כלומר, לאו דווקא שזו התרחשות אלוקית מכוונות, אלא זו קביעה מציאותית. השפיטה השלילית של האדם נובעת מראיית האדם עצמו, יותר מהמקרה שלפניו (כך זכור לי במעומם מדבריו של רבי נחמן מברסלב).

יש לציין, שאין אלו דווקא שני ביאורים הסותרים זה את זה, ואדרבה. ואין לי בשעה זו יכולת להאריך בזה עוד, ועוד חזון למועד להאריך בזה בהזדמנות אחרת.

[החושב]

לעניות דעתי, הכוונה היא לנושא השפיטה (ולא לכך שמזדמן לו לראות מקרים כאלה). אדם הנגוע בפגם מסוים נוטה לייחס פגם כזה גם לאחרים כל איפה שאפשר (ובמקרים מסוים - למשל כשרואה זאת אצל ילדיו - זה צורם לו הרבה יותר, משום שגם הוא נגוע בזה).
ממילא, כאשר אדם שם לב לחסרון אצל חברו, יש סבירות גבוהה יותר שהוא נגוע בחסרון זה, ודווקא משום כך הוא שם לב לחסרון של הזולת.
בפסיכולוגיה זה נקראה 'השלכה'
ואם להאמין לפסיכולוגים, זהו מנגנון הגנה. אם כך, זה שייך דווקא לחסרונות ופגמים ולא למעלות.

[ידידיה]

ידועים דברי הבעש''ט שכאשר האדם רואה חיסרון אצל חבירו אות הוא שאתו חיסרון קיים גם אצלו (הדברים הובאו השבוע בעלים לתרופה)
והתעוררתי לדון בדבריו האם גם כשהאדם רואה מעלה אצל זולתו אות וסימן הוא שהמעלה או לפחות בחינת המעלה קיימת גם אצלו?

האם אין אלו דברי חז"ל
"הפוסל, במומו פוסל"?

[מענה איש]

ידועים דברי הבעש''ט שכאשר האדם רואה חיסרון אצל חבירו אות הוא שאתו חיסרון קיים גם אצלו (הדברים הובאו השבוע בעלים לתרופה)
והתעוררתי לדון בדבריו האם גם כשהאדם רואה מעלה אצל זולתו אות וסימן הוא שהמעלה או לפחות בחינת המעלה קיימת גם אצלו?

האם אין אלו דברי חז"ל
"הפוסל, במומו פוסל"?

תודה למגיבים

דברי הבעש" לא נאמרו דווקא בהקשר של בן אדם לחבירו.
בבעש''ט על התורה מובא דוגמא לדברים הנ''ל שפעם ראה הבעש''ט חילול שבת ואמר שראה את זה משום ששמע זלזול בת''ח ולא מחה וכידוע ת"ח בחינת שבת ומשמע מזה יותר כאות א' שהובא בדברי הגיונות דלעיל

[הגיונות]

לעניות דעתי, הכוונה היא לנושא השפיטה (ולא לכך שמזדמן לו לראות מקרים כאלה). אדם הנגוע בפגם מסוים נוטה לייחס פגם כזה גם לאחרים כל איפה שאפשר (ובמקרים מסוים - למשל כשרואה זאת אצל ילדיו - זה צורם לו הרבה יותר, משום שגם הוא נגוע בזה).
ממילא, כאשר אדם שם לב לחסרון אצל חברו, יש סבירות גבוהה יותר שהוא נגוע בחסרון זה, ודווקא משום כך הוא שם לב לחסרון של הזולת.
בפסיכולוגיה זה נקראה 'השלכה'
ואם להאמין לפסיכולוגים, זהו מנגנון הגנה. אם כך, זה שייך דווקא לחסרונות ופגמים ולא למעלות.

כבר כתבתי שכך נראה שמשתמע מדבריו של הר"נ מברסלב, אבל בדברי התולדות ומורי החסידות האחרים מוכח להדיא שהתשתית היסודית לכך היא ההשגה הפרטית.

[סגי נהור]

מרוב המקורות אצל תלמידי ומפרשי הבעש"ט משמע כביאור הא' - ראה בזה בכש"ט המבואר סי' קטז ובהערות שם.

אמנם פירוש הב' מובן ומסתבר בשכל, ולדוגמא, כשאדם מעיר איזו הערה שבעצם נובעת מקנאה, מי שמכיר את רגש הקנאה מתוך עצמו יזהה את זה בקלות, ואילו אנשים שאינם סובלים מקנאה לא יבחינו במניעים שמאחורי ההערה. ופשוט.

[הגיונות]

ומעניין לעניין ראיתי כתוב ב'בעל שם טוב על התורה' (בראשית אות קכט):

אם רואה לאחד שבא על אשת איש מסתמא שיש בו שמץ מזה והיינו גאוה שאמרו חז"ל (סוטה ד,ב) כל המתגאה כאילו בא על אשת איש . או שרואה עובד עבודה זרה מסתמא יש בו שמץ מזה, והיינו כעס שאמרו חז"ל (זהר בראשית כז, ב) כל הכועס כאילו ובד ע"ז

ומסופר כעי"ז על הבעש"ט עצמו ש"פעם אחת ראה הבעש"ט הקדוש נשמתו מרומים לאחד שחילל שבת, פשפש ומצא בעצמו ששימש עם צורבא מרבנן טרם שלמד ממנו דברי תורה והיינו חילול שבת כי תלמיד חכ דומה לשבת" (שם).

ובטעם הדבר כתב בספר 'רבי ייבי' (תהלים, כב): "כל העבירות שעובר הרשע במעשה הוא במחשבה אצל הצדיק ולצדיק הגדול יותר מן צדיק זה, הוא בדקות יותר מן המחשבה. למשל, מי שעבר עבירה של זנות במעשה מסתמא נכשל הצדיק במחשבה של הרהור רע. והצדיק גדול יותר מצדיק זה שנשמר במחשבתו מלהרהר, נכשל שלא למד תורה אלא לפרקים כמ"ש רז"ל בחלק ע"פ נואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים".

[אשר ברא]

לעניות דעתי, הכוונה היא לנושא השפיטה (ולא לכך שמזדמן לו לראות מקרים כאלה)... ואם להאמין לפסיכולוגים, זהו מנגנון הגנה. אם כך, זה שייך דווקא לחסרונות ופגמים ולא למעלות.

כבר כתבתי שכך נראה שמשתמע מדבריו של הר"נ מברסלב, אבל בדברי התולדות ומורי החסידות האחרים מוכח להדיא שהתשתית היסודית לכך היא ההשגה הפרטית.

גם לצד ההשגחה לכאו' שייך דווקא לחסרונות (ואולי רק מעלות שאין לו בשלימות או לשאר תועלתיות).

אך מונח בזכרוני שהחוזר ר' יואל כהן שליט"א באחד מהקדמותיו (שיצא לא מכבר - אינו תח"י לבדוק איזה) מבאר בעומק יותר שזה מישך שייך לבחינה נעלה זו שמצינו לפעמים כגון שאין פגם בשורש כלל ישראל וכן על שעת נעילה נאמר כן ועוד ועוד ובפרט בספרי חסידות, ומבאר שזה היתה כוונת הצדיקים שלימדו זכות אפי' כשראו עוברי רצונו - לא שטחו עיניהם מראות אלא וכו'.

[הגיונות]

אך מונח בזכרוני שהחוזר ר' יואל כהן שליט"א באחד מהקדמותיו (שיצא לא מכבר - אינו תח"י לבדוק איזה) מבאר בעומק יותר שזה מישך שייך לבחינה נעלה זו שמצינו לפעמים כגון שאין פגם בשורש כלל ישראל וכן על שעת נעילה נאמר כן ועוד ועוד ובפרט בספרי חסידות, ומבאר שזה היתה כוונת הצדיקים שלימדו זכות אפי' כשראו עוברי רצונו - לא שטחו עיניהם מראות אלא וכו'.

בקשר לדבריך האחרונים, ראה בהקדמה של ספרו 'המועדים בחסידות'.

וכבר דובר בזה בעבר בפורום (בקשר להנהגתו של הרבי מבעלזא), יבוא 'מעט דבש' וילנקק.

[הגיונות]

האם אין אלו דברי חז"ל
"הפוסל, במומו פוסל"?

אגב דבריך, נזכרתי במה שמסופר בספר הזיכרונות המשפחתי של הרב חיים עוזר מרינובסקי 'על אבותינו ועל יחוסם' (עמ' 41-42), שאביו, בעת שיחותו עם הנצי"ב, הזכיר לפניו את דברי הבעש"ט הללו, והעיר לו הנצי"ב מיד שדברי הבעש"ט הן דרשת חז"ל מפורשת על הפסוק "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו'", אמרו על כך חז"ל: "עוברי עבירות ננשים לראות עוברי עבירות, ועושי צוות זוכים לראות עושי מצוות" (עפ"י תוספתא דמסכת שבועות פרק ג').

ועיי"ש בסיפור הדברים בפנים.

[דרומי]

מעשה בן-ימינו שפורסם פעם בענין זה

הרב יצחק שי' גורליק
שליח ורב העיר - קאזאן, רוסיה

בבית הכנסת שלנו, מתפלל יהודי כבן שבעים, ר׳ ראובן בן אברהם שמו. כבר למעלה מעשר שנים הוא מגיע בקביעות, כמעט ולא מפספס. שקט, מופנם, מסודר, מתייצב על משמרתו כחצי שעה קודם התחלת התפילה, כך בכל יום (ללא הבדל האם התפילה מתחילה בעשר, בתשע או בשבע וחצי בבוקר). כשאני נכנס לאולם התפילות, אני בדרך כלל כבר רואה אותו יושב במקומו - בכסא הראשון בשורה השלישית - ומעיין באיזה ספר או מכתב עת.

לפני מספר חדשים, הזדמן לי להגיע לבית הכנסת מוקדם מהרגיל. הייתי הראשון באולם התפילות, התיישבתי והתכוננתי לתפילה. היתה זו בעצם הפעם הראשונה שבה הקדמתי את מיודענו ר' ראובן, והנה – לאחר דקות מספר - ר׳ ראובן נכנס. כשהוא נכנס אני מבחין כי כיפה לא מעטרת את ראשו; כך הוא מגיע למקומו ומתיישב, אז הוא פותח את השקית שהביא עמו, מוציא ממנה את הכיפה וחובש לראשו, פותח ספר לעיין בו - והנה הוא שוב אותו ר׳ ראובן כתמול שלשום.

אומר את האמת, המחזה מאוד חרה לי. כן, ידעתי שר׳ ראובן משתייך עדיין ליהודים שלובשים כיסוי אחד ורק בתפילה. אך ציפיתי שלאחר שנים של הליכה לבית הכנסת, יתחדד החוש המינימאלי המנחה לחבוש את הכיפה לפני הכניסה ל'זאל' – ולא להיכנס כך ל'מקדש מעט' בגילוי ראש. כמעט וקמתי אליו להוכיחו על כך, אך בחסדי ה׳ עצרתי... חשבתי על כך שמעולם לא הזדמן לי להתעניין ברצינות במצב משפחתו, בריאות האשה וכיוצא בזה; איך ייתכן כי המלים הראשונות שהוא ישמע מפי יהיו דברי תוכחה וביקורת?!...

לא אמרתי לו מאומה, אך המחזה הצורם (שחזר על עצמו פעמים נוספות) המשיך ללוות אותי, כשאני מהרהר בו ותוהה האם אני נוהג כשורה. מצד אחד, היה צדק במחשבה שעצרה אותי מלהביע ביקורת ישירה בפני ר' ראובן, ומצד שני – האם אין זה באחריותי, בתור רב בית הכנסת, להעמיד את האיש על מקומו ולחנך אותו כי לא נכנסים למקום קדוש בלי כיפה?

ופתאום הבזיקה בי מחשבה מפתיעה. נזכרתי במה שלמדתי בשם הבעש"ט, כי כאשר אתה רואה חסרון בזולתך – ייתכנו שתי סיבות לדבר: סיבה אפשרית אחת היא – ראית את החסרון של הזולת על מנת שתוכיח אותו ותתקן את החסרון שבו; אך תיתכן גם סיבה אחרת והיא – החסרון שראית בזולת אינו אלא חסרון שלך, כי הזולת אינו אלא 'מראה' שדרכה אתה רואה את עצמך.

איך באמת יודעים לאיזו קטגוריה שייך המקרה הספציפי הנוכחי? - הזיהוי לסיבה האמיתית פשוט מאוד: אם כשראית את החסרון אצל הזולת, כאב לך והתמלאת במחשבות מעשיות של 'איך אפשר לתקן את החיסרון' - זו הוכחה שהראו לך את החסרון על מנת שתתקן אותו; אך אם כשראית את החסרון התעוררו אצלך מחשבות של ביקורת לשמה – 'איך הוא מעיז'?!... - זו הוכחה שהמטרה כאן היא שתראה את החסרון שקיים בך. אותו חסרון שמפני האהבה העצמית לא תגיע אליו בכחות עצמך, ודוקא דרך הזולת יהיה לך קל לראות אותו.

כשעשיתי חשבון צדק בנפשי, נוכחתי ללא ספק שמשמים הראו לי חסרון שקיים בי. כי, נכון אמנם שבתור הרב שלו מוטלת עליי אחריות ללמדו ולחנכו, אבל הדחף הראשוני שהתעורר בי היה סתם ביקורת. ביקורת, כעס וזלזול ביהודי שלא קולט - אחרי שנים כה רבות - את הכלל הפשוט והבסיסי שלא נכנסים לבית הכנסת בלי כיפה.

כשהתעמקתי בענין, הגעתי למסקנה נוספת: באם אכן המטרה כאן היתה להראות לי את החסרון שקיים בי – הרי כשאמצא את החסרון בתוכי ואתקן אותו, שוב לא אראה אותו אצל הזולת. בשלב זה, המשימה הפכה לאתגר. אחפש בעצמי ונראה כיצד זה קורה...

ובכן, כאחיי החסידים גם אני רוב היום הולך עם יותר מכיסוי ראש אחד, כך שכנראה לא מתכוונים כאן לענין כפשוטו. בהכרח שמדובר על הענין 'בדקות'; התבוננתי וניתחתי לעצמי, כי עניין הכיפה הוא קבלת עול מלכות שמים. בעצם מה שראיתי וצרם לי היא העובדה שיהודי נכנס לבית הכנסת באותה צורה כפי שהוא הולך ברחוב, ורק כשהוא מתיישב במקומו אז הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. אם זו הנקודה, הרי אוכל למצוא אותה גם בי: אמנם אני נכנס לבית הכנסת עם כובע וחליפה, אך האמנם אני מקבל על עצמי את מלכות שמים קודם שאכנס להיכל ה׳? או – מה שיותר שכיח – שאין הבדל משמעותי בין האופן שבו אני נמצא בחוץ לבין האופן שבו אני נכנס פנימה. בעומק הענין, הרי כשם שאותו יהודי נכנס היישר מהרחוב פנימה, ללא הכנה של כיסוי ראש, כך קורה גם אצלי שאני נכנס פנימה ללא הכנה ורק שם בפנים מתחיל להתבונן לאן הגעתי ולפני מי אני עומד.

החלטתי שבהזדמנות הקרובה אגיע שוב מוקדם לבית הכנסת, אך הפעם לא אכנס סתם כך, ישר מהרחוב, אלא אעשה 'הכנה' מסויימת. וכך עשיתי. לפני הכניסה לבית הכנסת נעמדתי לרגע, וכך נכנסתי לאולם התפילות בתחושה של כובד ראש, 'דע לפני מי אתה עומד'.

התיישבתי במקומי, והמתנתי לכניסתו הרגילה של מיודענו ר' ראובן (שכלל לא ידע על הדרמה שמתחוללת סביבו...). והנה, ראה זה פלא: כרגיל הוא מגיע בין הראשונים, ובפרוזדור הכניסה, ממש במקום בו נעמדתי כ'הכנה', הוא נעצר לרגע, פותח את השקית שבידו, מוציא ממנה את הכיפה, חובשה שם ונכנס לבית הכנסת בקבלת עול מלכות שמים.

[אנושי]

ידועים דברי הבעש''ט שכאשר האדם רואה חיסרון אצל חבירו אות הוא שאתו חיסרון קיים גם אצלו (הדברים הובאו השבוע בעלים לתרופה)
והתעוררתי לדון בדבריו האם גם כשהאדם רואה מעלה אצל זולתו אות וסימן הוא שהמעלה או לפחות בחינת המעלה קיימת גם אצלו?

הכלל הזה לכאו' בדברי שמואל קידושין ע. "כל הפוסל במומו פוסל" והיינו שאת זה נפשו מכירה וכו'