ביליצר כתב:רש"י על אתר להמחשה ,דלית ליה גידודי. שאין שפתה גבוהה שיהיו המים עמוקים אצל שפתה כמו באמצע דכיון שאין עמוקים שם כי מטי סמוך לשפתה נועץ רגליו בקרקע וחופר וממחה העפר לתוך המים ודמי למגבל ולי נראה דאית ליה גידודי שרי דלא דמי לנהר אלא לכלי דלית ליה גידודי דמיא לנהר ואסור.
נכון, זו שיטת רש"י הידועה.
אבל בבית יוסף על אתר מביא שהרי"ף והרמב"ם חולקים על רש"י. וזה לשון הבית יוסף:
והרי"ף כתב כלשון הזה, תנו רבנן לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר, ואי אית גידודי שרי, מאי טעמא דאי נמי עקר למיא הא איכא גידודי דמהדרי ליה. וכתב הר"ן שהוא מפרש עקר ולא עקר לענין המים, שכשהן נעקרין ויוצאים חוץ לבריכה מקרי עקר ואסור... וכי לא עקר להו למיא הוי ליה ככלי, ולפיכך כתב ז"ל דאי אית ליה גידודי שרי, דאי נמי עקר להו למיא הא איכא גידודי דמהדרי להו. אבל רש"י פירש... ודברי הרא"ש כדברי רש"י, אבל דברי הרמב"ם בפרק כג כדברי הרי"ף ז"ל.
זו בדיוק נקודת המחלוקת בין רש"י לרי"ף והרמב"ם, בעוד שרש"י מפרש אי עקר או לא עקר היינו עקר רגליו, הרי"ף והרמב"ם מפרשים האם המים נעקרים מחוץ לבריכה או לא, והיינו שע"י הגידודי אינם נעקרים.
ולזה כתב הר"ן בפירוש על פי דברי הרי"ף: "גידודי שיש שם כעין כותלים בכל צד". וכן כתב הרב המגיד בפירוש על פי דברי הרמב"ם: "ופירוש גידודי שפתות גבוהות".
וזה מה שפסק השו"ע על פי הרי"ף והרמב"ם:
אין שטין על פני המים ואפילו בבריכה שבחצר, מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר, ואם יש לה שפה סביב מותר דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם...
כאמור השו"ע פוסק את שיטת הרי"ף והרמב"ם שאין המים יכולים להעקר החוצה על ידי השפה שמחזרת אותם, ולשון השו"ע נובע מלשון הרי"ף. ולזה בא המשנ"ב והוסיף לפרש את כוונת השו"ע, ששפה היינו כותלים גבוהים כל צד, כשם שפירשו הר"ן את הרי"ף והמגיד משנה את הרמב"ם.