מצ"ע שהז"ג

[שש ושמח]

אין הבנה לדברי בעל משנת יוסף אא"כ נפרש "הכניסה עצמה לחיוב" כפירוש המילולי של המילים וכד' הלהורות נתן שהובאו לעיל, אבל לפי ההבנה המקובלת [שלענ"ד פשוט כן] לכאו' צודק הרב עו"ח בהערתו.

אכן לכאורה זו הייתה כוונת המשנת יוסף, וא"כ מצינו כבר עוד שני עדים נאמנים להבחל"ח שצריך לקבל הבנה זו, וא"כ מעתה אמור שזו ההבנה המקובלת.

כמובן ש"מקובלת" הכוונה במקומות ובאנשים מסויימים. [חוץ מזה שלא כ"כ משנה מה מקובל].

[מיכאל1]

אם סוברים שכשמכניסה עצמה לחיוב חייבת כמו אנשים, למה אינה מוציאה את האנשים?
(ואין לזה שייכות לערבות אפילו לנוב"י שהרי עוד לא יצאה ידי החובה שמכניסה עצמה לה וכ"ש לרע"א.)

צריך לומר להנהו רבוותא שמכנסת עצמה לחיוב מועיל רק לגדר החיוב שלה כלפי עצמה אך עדיין איננה יכולה להיות חייבת כאיש ממש.

[עוד יהודי]

יש לדון על ההגדרה 'מכניסה עצמה לחיוב' האם זה שייך בסומא. שהניחא באשה שחייבת במצוות באופן כללי שייך לדון שמא יכולה להכניס עצמה לחיובים נוספים. אבל סומא שפטור מכל המצוות מה יחייב אותו לקיים אותם חיובים שחייב עצמו בהם? [אא"כ נימא ע"ד מש"כ המהרש"א בשבועה, ובשביל זה צריך להבין את משמעות הענין של 'מכניס עצמו לחיוב' שאני בעניי לא מצליח להבין].

[פייערמאן]

יש לדון על ההגדרה 'מכניסה עצמה לחיוב' האם זה שייך בסומא. שהניחא באשה שחייבת במצוות באופן כללי שייך לדון שמא יכולה להכניס עצמה לחיובים נוספים. אבל סומא שפטור מכל המצוות מה יחייב אותו לקיים אותם חיובים שחייב עצמו בהם? [אא"כ נימא ע"ד מש"כ המהרש"א בשבועה, ובשביל זה צריך להבין את משמעות הענין של 'מכניס עצמו לחיוב' שאני בעניי לא מצליח להבין].

י"ל עפ"י מה שכתב ר' אלחנן בדברי סופרים סי' א' להסביר לשיטת הרמב"ן אמאי אנו מחוייבין לשמוע דברי חכמים, וכן קטן לפי שיטת רש"י דחיוב חינוך הוא על הקטן בעצמו.

[מיכאל1]

ראיתי במשנ"ב דרשו הביאו בשם מהר"ם מינץ שכהן יכול לברך פעם נוספת ברכת כהנים משום שנחשב מכניס עצמו לחיוב, דומיא דנשים במ"ע שהז"ג.
ויל"ע בזה לגדרים שנאמרו לעיל.

[עושה חדשות]

כיוון שהזכרת את עניין מצ"ע שהז"ג, ונראה לי שאתה מחפש דעות מיוחדות, יש להזכיר את דברי ר' שלמה שמחה מדרויש בעל ספר המשכיל שנדפסו בישורון כו תשע"ב, שם הוא נוקט שפטורות משום שאינן ברשות עצמן, אבל אם יקבלו רשות מהבעל/האב הרי הן חייבות במצוות!

אחר עיון נוסף בדבריו, נראה שגם לפי שיטתו, אין הכוונה דאשה חייבת במ"ע שהז"ג כשבעלה נתן רשות או אלמנה וכו', אלא כוונתו דבכה"ג יש מצווה קיומית. שהרי בזה ביאר איך יכולה לברך "וציונו".

אמנם אף כי הענין הזה מחודש מאד, חושבני שדברי האור שמח דלהלן אינם רחוקים מהם כ"כ.
ז"ל בהל' טומאת צרעת פי"א: ודע דכיו"ב בארתי במק"א, לפי הטעם שכתבו דמשו"ה אשה לא מפקדא על מ"ע שהז"ג משום דמשועבדת היא או לאב או לבעל, יתכן דדוקא מ"ע שאין לקיימה ע"י שליח, ולכן חשיב מזוזה ומעקה, שבבית שהיא דרה מוכרח להיות מזוזה ומעקה, לכן רק משום שאין הזמן גרמא, אבל מילה ובכורים ושריפת נותר דאפשר ע"י שליח לא פטרינן זה משום שהזמן גרמא, רק במילה צריך קרא לפוטרה, ואכמ"ל ודוק.

אבל מ"ש היד שלמה דהאשה פטורה ממ"ע דחליצה דהא הוי מ"ע שהז"ג, ד"ז תלוי באשלי רברבי. ומדברי הר"מ במנין המצות נראה להדיא, דמצות חליצה על האשה, שהרי במצוה רט"ז כתב, לייבם אשת אח שנאמר, יבמה יבא עליה. ובמצוה רי"ז, לחלוץ ליבם, שנא' וחלצה נעלו מעל רגלו. הרי דביבום נקט המצוה על היבם, ובחליצה נקט המצוה על האשה. ובתשו' א' הבאתי מתשו' הריב"ש סימן קנ"ט, ותשב"ץ ח"א סימן ק', ומדברי הא"ז הל' חליצה סי' תרע"ז, והפלאה כתובות כ"ד, ודברי מהרמב"ח בתויה"כ ליומא פ"ו, ודברי הפ"י כתובות מ', ותשו' בר"א חאו"ח סוסי' ג', ותשו' פרשת מרדכי חא"ע סי' ס"ג, וע"ע בברכ"י יו"ד סי' שמ"א אות ו', ותשו' מהר"י אסאד חא"ח סי' מ"ו, ואכמ"ל. +א"ה בהמ"ח, לענ"ד י"ל הטעם, דאף דחליצה הוא מעשה ז"ג מ"מ האשה מחוייבת, דנודע מ"ש האבודרהם הובא בעקדה פ' בראשית, בטעם הדבר שנשים פטורות ממעשהז"ג, משום דאשה היא ברשות בעלה ומשועבדת למלאכתו, ולכן פטרתה התורה ממעשהז"ג, דאולי בזמן חיוב המ"ע תצטרך לעשות מלאכת בעלה ע"ש. ועי"ז גם אשה שאין לה בעל פטורה, דהיום אין לה בעל ולמחר תנשא ולא תוכל לקיים המ"ע, ולזה לעולם פטורה. ובזה נפשט ספיקו של הח"ס חאו"ח סי' ק"נ שנסתפק, אי נשים חייבות בלאו הבא מכלל עשה שהזמן גרמא ע"ש. ולפי דברי האבודרהם שפיר מחוייבות, דהא כל הטעם שהתורה פטרה הנשים ממעשהז"ג הוא יען שמשועבדת למלאכת בעלה, ואולי בזמן החיוב של עשיית העשה תצטרך לעשות מלאכת בעלה, וזהו במצוה שהחיוב הוא לעשות, שפיר לא תוכל לקיים המצוה בעת שתעשה מלאכת בעלה, אבל במצוה שהחיוב הוא שלא לעשות, א"כ אף שתעשה מלאכת בעלה תוכל לקיים המצוה שלא לעשות, ושפיר מחוייבת. וא"כ בלאו הבא מכלל עשה שהמצוה היא שלא לעשות שפיר מחוייבת. ומעתה בחליצה, אף שהיא מ"ע שהז"ג, הלא בלתי אפשרי שאשה תהיה מחוייבת לקיים מצוה זו, רק שאין לה בעל, א"כ שפיר מחוייבת דלא פטרתה התורה+.

[מיללער]

ז"ל ערוגת הבושם ח"ג עמוד 186
"הקשה ה״ר אפרים ז״ל, דפ״ק דקידושין אמרי׳ כל מצות הבן המוטלת על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו וכו׳ למולו מנ׳ לן, דכת׳ וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר ציוה אותו אלהים, אותו ולא אותה, וממאי איצטרי׳ למעט אשה הלא מצות עשה שהזמן גרמא היא דביום ולא בלילה, ולא פירכא הוא דזמן גרמא לא הוי אלא שהווה פעם אחר פעם זמן אחר זמן דומיא דמצה ושמחה והקהל, ומילה אינה בזמן אחר זמן, אי נמי לא נקרא זמן גרמא אלא אי אפשר בלא אותו זמן, אבל מילה איפשר שלא תהיה, איפשר שלא תלד ואם ילדה איפש׳ שימות בליל שמיני".

הקושיא למ"ל הכ' אותו ולא אותה על פטור נשים במילה מקשים בתוס' קידושין כט. ד"ה אותו, תיםוק ליה דמ"ע שהזמ"ג שנימול לשמיני, ותירצו כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא מיקרי זמ"ג.

ולכאורה הדבר מבואר לקמן בקידושין בברייתא לד. דפדיון הבן הוא מ"ע שלא הזמ"ג, אף שהחיוב מתחיל רק מבן חודש, ומאי היה ההוו"א של התוס' דמילה יחשב מצ"ע שהזמ"ג שהחיוב מתחיל רק מיום השמיני?

[דמשק]

הקושיא למ"ל הכ' אותו ולא אותה על פטור נשים במילה מקשים בתוס' קידושין כט. ד"ה אותו, תיפוק ליה דמ"ע שהזמ"ג שנימול לשמיני, ותירצו כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא מיקרי זמ"ג.

ולכאורה הדבר מבואר לקמן בקידושין בברייתא לד. דפדיון הבן הוא מ"ע שלא הזמ"ג, אף שהחיוב מתחיל רק מבן חודש, ומאי היה ההוו"א של התוס' דמילה יחשב מצ"ע שהזמ"ג שהחיוב מתחיל רק מיום השמיני?

אולי פדה"ב שאני דטעם שלשים יום הוא שיצא מכלל נפל, להכי לא חשיב שה'זמן' גרמא.

[רון]

ז"ל ערוגת הבושם ח"ג עמוד 186
"הקשה ה״ר אפרים ז״ל, דפ״ק דקידושין אמרי׳ כל מצות הבן המוטלת על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו וכו׳ למולו מנ׳ לן, דכת׳ וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר ציוה אותו אלהים, אותו ולא אותה, וממאי איצטרי׳ למעט אשה הלא מצות עשה שהזמן גרמא היא דביום ולא בלילה, ולא פירכא הוא דזמן גרמא לא הוי אלא שהווה פעם אחר פעם זמן אחר זמן דומיא דמצה ושמחה והקהל, ומילה אינה בזמן אחר זמן, אי נמי לא נקרא זמן גרמא אלא אי אפשר בלא אותו זמן, אבל מילה איפשר שלא תהיה, איפשר שלא תלד ואם ילדה איפש׳ שימות בליל שמיני".

הקושיא למ"ל הכ' אותו ולא אותה על פטור נשים במילה מקשים בתוס' קידושין כט. ד"ה אותו, תיםוק ליה דמ"ע שהזמ"ג שנימול לשמיני, ותירצו כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא מיקרי זמ"ג.

ולכאורה הדבר מבואר לקמן בקידושין בברייתא לד. דפדיון הבן הוא מ"ע שלא הזמ"ג, אף שהחיוב מתחיל רק מבן חודש, ומאי היה ההוו"א של התוס' דמילה יחשב מצ"ע שהזמ"ג שהחיוב מתחיל רק מיום השמיני?

אכן קו' טובה!,
אך צריך לומר שזה גופא גם כן מונח בקו' תוס', דזה גופא צ"ב למה פדה"ב לא מיקרי הזמן גרמא? ואה"נ יכלו להקשות על פדה"ב אך הק' ממילה ששם הוא תחילת הסוגיא. וגם שעל זה יש פסוק מפורש שפוטר נשים והוקשה להם למה צריך פסוק.

[מיללער]

]
הקושיא למ"ל הכ' אותו ולא אותה על פטור נשים במילה מקשים בתוס' קידושין כט. ד"ה אותו, תיםוק ליה דמ"ע שהזמ"ג שנימול לשמיני, ותירצו כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא מיקרי זמ"ג.

ולכאורה הדבר מבואר לקמן בקידושין בברייתא לד. דפדיון הבן הוא מ"ע שלא הזמ"ג, אף שהחיוב מתחיל רק מבן חודש, ומאי היה ההוו"א של התוס' דמילה יחשב מצ"ע שהזמ"ג שהחיוב מתחיל רק מיום השמיני?

אכן קו' טובה!,
אך צריך לומר שזה גופא גם כן מונח בקו' תוס', דזה גופא צ"ב למה פדה"ב לא מיקרי הזמן גרמא? ואה"נ יכלו להקשות על פדה"ב אך הק' ממילה ששם הוא תחילת הסוגיא. וגם שעל זה יש פסוק מפורש שפוטר נשים והוקשה להם למה צריך פסוק.

לכאורה צריכים לתרץ כן, ועדיין חידוש שלא הזכירו זה בתוס' לראיה.

וחידוש נוסף יש, שרש"י על אתר בדף כט. על הלימוד במילה אינו מעיר מידי, ולהיפך בפדיון הבן (בד"ה ואיהי מנלן) מבאר רש"י למה צריך קרא לפטור את הנשים "דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא בעי קרא למעוטה". ולכאורה למה דוקא בפדיון הבן הוצרך לפרש כן ולא במילה שקודמת שם בגמרא.

[דמשק]

אך צריך לומר שזה גופא גם כן מונח בקו' תוס', דזה גופא צ"ב למה פדה"ב לא מיקרי הזמן גרמא? ואה"נ יכלו להקשות על פדה"ב אך הק' ממילה ששם הוא תחילת הסוגיא. וגם שעל זה יש פסוק מפורש שפוטר נשים והוקשה להם למה צריך פסוק.

לכאורה צריכים לתרץ כן, ועדיין חידוש שלא הזכירו זה בתוס' לראיה.

בתוס' הרא"ש אכן כתב בתירוצו דהוא כמו פדיון הבן. אך בתוס' שלא כתבו כן נראה כמש"כ.

[מיללער]

הקושיא למ"ל הכ' אותו ולא אותה על פטור נשים במילה מקשים בתוס' קידושין כט. ד"ה אותו, תיפוק ליה דמ"ע שהזמ"ג שנימול לשמיני, ותירצו כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא מיקרי זמ"ג.

ולכאורה הדבר מבואר לקמן בקידושין בברייתא לד. דפדיון הבן הוא מ"ע שלא הזמ"ג, אף שהחיוב מתחיל רק מבן חודש, ומאי היה ההוו"א של התוס' דמילה יחשב מצ"ע שהזמ"ג שהחיוב מתחיל רק מיום השמיני?

אולי פדה"ב שאני דטעם שלשים יום הוא שיצא מכלל נפל, להכי לא חשיב שה'זמן' גרמא.

היינו שדרשינן טעמא דקרא? בקים לן שכלו לו חדשיו חל חובת הפדיון ביום שנולד?

[דמשק]

הקושיא למ"ל הכ' אותו ולא אותה על פטור נשים במילה מקשים בתוס' קידושין כט. ד"ה אותו, תיפוק ליה דמ"ע שהזמ"ג שנימול לשמיני, ותירצו כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא מיקרי זמ"ג.

ולכאורה הדבר מבואר לקמן בקידושין בברייתא לד. דפדיון הבן הוא מ"ע שלא הזמ"ג, אף שהחיוב מתחיל רק מבן חודש, ומאי היה ההוו"א של התוס' דמילה יחשב מצ"ע שהזמ"ג שהחיוב מתחיל רק מיום השמיני?

אולי פדה"ב שאני דטעם שלשים יום הוא שיצא מכלל נפל, להכי לא חשיב שה'זמן' גרמא.

היינו שדרשינן טעמא דקרא? בקים לן שכלו לו חדשיו חל חובת הפדיון ביום שנולד?

ראשית כל, עי' מחלוקת רש"י תוס' ב"ק יא: ומשמע בראשונים דרש"י אכן ס"ל כן, ועי' מנ"ח שצ"ב אות ג' שדייק כן גם בחינוך. אמנם גם אי לאו הכי ביארו האחרונים דגזיה"כ הוא שלא נסמוך על בירור אחר חוץ מל' יום, אבל טעם הכתוב הוא משום דיצא מכלל נפל, (עי' מל"מ פ"ג מאיסו"מ ה"ב ורי"ט אלגאזי פ"ק אות יד).

בענין לא דרשינן טעמא דקרא, לא ברור לי הכללים בזה, אבל אין זה כלל מוחלט, יש מקומות שלכו"ע דרשינן טעמא דקרא. (מצו"ב מספר שערי תורה).

[אוהב עמו]

שמעתי פעם בשם הגר"ש פישר שליט"א ישלח ה' דברו וירפאהו שבעצם זמן חיוב הפדיון הוא ביום הלידה, וכיו"ב מצינו כמה משניות שהיו פודים בתוך זמנו.
אמנם בגמ' נחלקו רב ושמואל בפודה תו"ז ובפשיטות מבואר שהחיוב הוא כמובן ביום שלושים.
מישוה מבאי ביהמ"ד מכיר שמועה זו?
אשתדל לבררה בל"נ

[לענין]

כיוון שהזכרת את עניין מצ"ע שהז"ג, ונראה לי שאתה מחפש דעות מיוחדות, יש להזכיר את דברי ר' שלמה שמחה מדרויש בעל ספר המשכיל שנדפסו בישורון כו תשע"ב, שם הוא נוקט שפטורות משום שאינן ברשות עצמן, אבל אם יקבלו רשות מהבעל/האב הרי הן חייבות במצוות!

מצו"ב בעמוד נה.

עוד חידוש הלכתי של 'המשכיל' בשם רבותיו בהל' תפילה, מתוך מאמר של ת"ש שהובא ע"י אי"ס במקו"א בפורום.

אמר המשכיל בשם המאורות הגדולים רבותיי רבינו מאיר מרוטנבורקו ורבינו פרץ, הא דאמרו רבותינו תפילת הערב אין לה קבע, בא לומר שמתפללים אותה בזמן שירצו, ובלבד שלא יקדימוה לתפילת המנחה. אבל כל זמן שהתפללו תפילת מנחה בעונתה, ואפילו בתשע שעות ביום, יכולין להתפלל ערבית מיד, והמתפלל באותה שעה נחשב מן הזריזין המקדימין למצוות, ולאפוקי מאותם אשר שגו ברואה פקו פליליה ואמרו שאין מתפללין תפילת ערבית עד אחר שקיעת החמה, ומביאין ראיה מההיא דאמרינן מאימתי קורין את שמע בערבין, ולא נתנו אל לבם דההיא לא איירי אלא בק״ש דשעת שכיבה ולא בק״ש דתפילה... שלא נתקנה ק״ש בתפילת ערבית אלא משום ברוב עם הדרת מלך... ולא לאפטורי מק״ש דעל מיטתו, ואם כן מצוה מן המובחר לומר תפילת הערב בשעה שנקראת ערב ולא בשעה שנקראת לילה... אבל תפילת לילה לא מצינו שתיקנו... הילכך הידור תפילת ערבית אינו אלא ביום. אבל מכל מקום מותר אפילו לכתחילה להיות מקריבו תפילת ערבית אפילו קודם זמן מנחה קטנה, כאשר פירשתי בשם הרב רבינו מאיר ורבינו פרץ ז״ל.

דברי הפני יהושע בברכות, אודות מנהג חסידי אשכנז להתפלל ערבית בעוד היום גדול, קרובים לזה מאד.

[אוהב עמו]

שמעתי פעם בשם הגר"ש פישר שליט"א ישלח ה' דברו וירפאהו שבעצם זמן חיוב הפדיון הוא ביום הלידה, וכיו"ב מצינו כמה משניות שהיו פודים בתוך זמנו.
אמנם בגמ' נחלקו רב ושמואל בפודה תו"ז ובפשיטות מבואר שהחיוב הוא כמובן ביום שלושים.
מישוה מבאי ביהמ"ד מכיר שמועה זו?
אשתדל לבררה בל"נ

תיקון טעות הדברים לא יצאו מפי הגר"ש פישר שליט"א, אלא השומע אברך יקר רצה לאומרם על פי יסוד של הגר"ש פישר בהרבה מקומות שהזמן הוא רק תנאי החיוב.
ואין לתלות הדברים הנ"ל באילנא רברבא

[אוהב עמו]

כיוון שהזכרת את עניין מצ"ע שהז"ג, ונראה לי שאתה מחפש דעות מיוחדות, יש להזכיר את דברי ר' שלמה שמחה מדרויש בעל ספר המשכיל שנדפסו בישורון כו תשע"ב, שם הוא נוקט שפטורות משום שאינן ברשות עצמן, אבל אם יקבלו רשות מהבעל/האב הרי הן חייבות במצוות!

מצו"ב בעמוד נה.

עוד חידוש הלכתי של 'המשכיל' בשם רבותיו בהל' תפילה, מתוך מאמר של ת"ש שהובא ע"י אי"ס במקו"א בפורום.

אמר המשכיל בשם המאורות הגדולים רבותיי רבינו מאיר מרוטנבורקו ורבינו פרץ, הא דאמרו רבותינו תפילת הערב אין לה קבע, בא לומר שמתפללים אותה בזמן שירצו, ובלבד שלא יקדימוה לתפילת המנחה. אבל כל זמן שהתפללו תפילת מנחה בעונתה, ואפילו בתשע שעות ביום, יכולין להתפלל ערבית מיד, והמתפלל באותה שעה נחשב מן הזריזין המקדימין למצוות, ולאפוקי מאותם אשר שגו ברואה פקו פליליה ואמרו שאין מתפללין תפילת ערבית עד אחר שקיעת החמה, ומביאין ראיה מההיא דאמרינן מאימתי קורין את שמע בערבין, ולא נתנו אל לבם דההיא לא איירי אלא בק״ש דשעת שכיבה ולא בק״ש דתפילה... שלא נתקנה ק״ש בתפילת ערבית אלא משום ברוב עם הדרת מלך... ולא לאפטורי מק״ש דעל מיטתו, ואם כן מצוה מן המובחר לומר תפילת הערב בשעה שנקראת ערב ולא בשעה שנקראת לילה... אבל תפילת לילה לא מצינו שתיקנו... הילכך הידור תפילת ערבית אינו אלא ביום. אבל מכל מקום מותר אפילו לכתחילה להיות מקריבו תפילת ערבית אפילו קודם זמן מנחה קטנה, כאשר פירשתי בשם הרב רבינו מאיר ורבינו פרץ ז״ל.

דברי הפני יהושע בברכות, אודות מנהג חסידי אשכנז להתפלל ערבית בעוד היום גדול, קרובים לזה מאד.

הפני יהושע מדבר על תפילת מעריב מיד אחרי מנחה גדולה.
זה מנהג שמזכיר יותר את התרומת הדשן סי' א' שהיו מתפללים מעריב ואוכלים סעודת שבת ואח"כ יוצאים לטייל לאור היום.

[עושה חדשות]

יש מהפוס' שביארו הטעם שאשה מברכת על מ"ע שהז"ג, כי היא מכניסה את עצמה לחיוב. וכעת ראיתי מי שהביא בשם הגר"ש דבילצקי להורות מכח זה, שנשים לא תברכנה ברכת 'לישב בסוכה' אם אינן מקפידות תמיד לשבת בסוכה, דאינן מכניסות עצמם לחיוב.
מוכר?

עי' מה שהעירו בזה לעיל, וכעת ראיתי בישועות יעקב (ר"ס תרמ) שכ' שנשים אינם מברכות לישב בסוכה, ולא פי' טעמו.

[ביקורת תהיה]

נראה דס"ל לרש"י דלולא הגז"ש היה עבד פטור לגמרי.

הלימוד מגז"ש 'לה' 'לה' לחייב עבד ושפחה במצוות הוא מפליא ביותר.
הכנסת גוי לעול תורה ומצוות, כולל חיובו בכל העונשים האמורים בתורה לעוברי עבירה, מכוח גזירה שוה האמורה בענין גט שחרור וגט פיטורין – כמוה כתליית הר בשׂערה.
הדעת נותנת, כי עצם החיוב של עבדים במצוות ידוע הוא ממקום אחר, ומגזירה שוה ד'לה' 'לה' לא ילפינן כי אם שאין הם חייבים במצוות כאיש אלא כאשה. וכן הוא לשון הגמרא בריש חגיגה: כָּל מִצְוָה שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהּ, עֶבֶד חַיָּב בָּהּ; כָּל מִצְוָה שֶׁאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהּ, אֵין הָעֶבֶד חַיָּב בָּהּ, דְּגָמַר 'לָהּ' 'לָהּ' מֵאִשָּׁה.
אך לא כן משמע מלשון רש"י בהחובל (ובשאר מקומות וכ"ה הלשון בתוספות): כָּל מִצְוָה שֶׁאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהּ עֶבֶד חַיָּיב בָּהּ, דְּגָמַר 'לָהּ' 'לָהּ' מֵאִשָּׁה. כלומר, עצם חיוב העבד במצוות שהאשה חייבת בהן נלמד מגז"ש ד'לה' 'לה'.
אך בהחולץ כתב רש"י וז"ל: מִשָּׁעָה שֶׁטּוֹבֵל לְשֵׁם עַבְדוּת שַׁיָּךְ בְּמִצְוֹת, דִּכְתִיב 'לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ'. וְעוֹד, דְּגָמְרִינַן 'לָהּ' 'לָהּ' מֵאִשָּׁה. והדברים צריכים העמקה. (העתק מפורום 'בית המדרש', נושא 'מתי עבד נהיה גדול')

[ביקורת תהיה]

ראיתי מי שהביא בשם הגר"ש דבילצקי להורות שנשים לא תברכנה ברכת 'לישב בסוכה' אם אינן מקפידות תמיד לשבת בסוכה.

נחוץ להביא את הוראת רבינו שׂריה נ"ע באופן מובהק ומוסמך, שכן ברכה שאינה צריכה לאו מילתא זוטרתא היא, והלכה למעשה היא מדי שנה בשנה.

[ביקורת תהיה]

הדבר מבואר בקידושין לד. דפדיון הבן הוא מ"ע שלא הזמ"ג, אף שהחיוב מתחיל רק מבן חודש, ומאי היה ההוו"א של התוס' דמילה יחשב מצ"ע שהזמ"ג שהחיוב מתחיל רק מיום השמיני?

שונה היא מצות מילה ממצות פדיון הבן:
מצות מילה - קבעה התורה זמן לקיומה, כאמור: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', וכהגדרת הרמב"ם: 'מצות עשה למול הזכרים ביום שמיני'. והואיל וכן, יש מקום לומר שמצות עשה שהזמן גרמא היא.
לעומתה מצות פדיון הבן - לא קבעה התורה זמן לקיומה, וכהגדרת הרמב"ם: 'מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור'; אלא שאין חיובה חל אלא משישלים הבן שלשים יום, כאמור: 'ופדויו מבן חדש תפדה'. והואיל ומעשה המצוה אינו תלוי בזמן, ואפשר לעשותה בכל עת שירצה (ומלבד ענין הזריזות אין שום עדיפות ליום השלשים ואחד על פני הימים שלאחריו), פשוט הדבר שאינה בכלל מצוות עשה שהזמן גורמן.

[עושה חדשות]

דבר נאה, ז"ל רבי צדוק הכהן מלובלין - ולפי מה שכתבתי דמצות כבוד הוא גם מיקמי שבתא, אם כן הוא מצות עשה שאין זמן גרמא, דכל ימי החול גם כן היא נוהגת ואפילו מיום ראשון דשבת כההוא קצב שעשה כמדת בית שמאי והיה בזה מכבד השבת והוא אפילו מיום ראשון, וניחא לי בזה הא דמצות הדלקה בנשים.