טור אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד
וז"ל א"א הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה וכו', והחזן מתפלל להוציא מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן לומר אמן, וכשאין ט' בב"ה המכוונים בברכת ש"צ קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה, כי נתקנה ברכת ש"צ לאומרה בי' וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה, לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת החזן.
וכן כתב השו"ע:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד
כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן, ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן.
ובמשנ"ב נתן עצה למקרה שידוע שאחד מהתשעה אינו מכוון לברכת הש"ץ:
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד סעיף ד
(יט) ויכוין - והעולם [יט] נוהגין לצרף למנין ולהתפלל חזרת הש"ץ אפילו מי שיודעין בו שמשיח ואינו שומע חזרת הש"ץ כראוי ונ"ל דבכגון זה טוב להתנהג כמו שכתב בספר שולחן שלמה שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה שא"ל יענו תשעה אמן אחריו ויכונו לברכותיו שיהא התפילה ההיא בתורת נדבה:
בעוניי לא זכיתי להבין את הנושא ואודה על עזרתכם;
הלא תקנת חזרת הש"ץ נתקנה עבור מי שאינו בקי, אך לא הטילו חז"ל לבדוק אם יש בקהל מי שאינו בקי, וגם כאשר גלוי וידוע שכולם בקיאים נשארה התקנה על מקומה, ואין כאן שום חשש ברכה לבטלה, כי זו הייתה התקנה.
אם כן, לכאורה פשוט שחז"ל לא הטילו על החזן לבדוק האם יש תשעה שמכוונים לברכותיו, שכן אין זה ביכולתו בשו"א, וכל המוטל עליו אינו אלא לוודא, טרם יתחיל להתפלל, שישנם תשעה מישראל היכולים לכוון לברכותיו. ואם זו התקנה מדוע יהיו ברכותיו ברכות לבטלה?
אמנם הפוסקים לא כתבו שאלו ברכות לבטלה אלא רק שהן קרובות להיות ברכות לבטלה, וחשבתי שאולי לא הייתה כוונתם אלא לעורר את הציבור לכוון ולענות אמן, אבל אם כך מדוע נזקק המשנ"ב לתת תקנה לחזן שיכוון שתפילתו נדבה?
