בחולין קיא ע"ב הובאה מחלוקת על נ"ט בר נ"ט דהיתרא: דגים שנתחממו בקערה בשרית (בת יומה), רב אסר לאכלן עם חלב ושמואל התיר (כי הבשר נתן טעם בקערה, והקערה בדגים), ונפסקה הלכה כשמואל.
הראשונים נחלקו האם היתר זה הוא לכתחילה, שמותר לחמם מאכל בקערה בשרית כדי לאכלו עם חלב (ספר התרומה, מפתחות סי' יא), או שלכתחילה יחמם בכלי פרווה או חלבי, ורק בדיעבד אם כבר חימם בכלי בשרי מותר לאוכלו עם חלב (רבנו ירוחם נט"ו אות כח ועוד).
הנוקטים שההיתר בדיעבד מביאים ראיה מהמקרה שבגמרא, "דגים שעלו בקערה", בדיעבד. והנוקטים שההיתר לכתחילה מסבירים שהמקרה הובא בלשון דיעבד כדי להדגיש את החידוש שבדעת רב, שלמרות שהטעם קלוש (עוד יותר מריחא, ריטב"א בחולין שם) הוא אוסר, ולא זו בלבד אלא שהוא אוסר אפילו בדיעבד (ראש יוסף שם).
בבית יוסף (יו"ד צה, א-ב, בבדק הבית) הביא את דברי רבנו ירוחם שההיתר בדיעבד, וכתב עליו שאין דבריו נראים אלא מותר גם לכתחילה, ובדרכי משה (אות ב) השיג עליו שההיתר הוא דיעבד.
בדעת השו"ע נחלקו אחרונים. השו"ע כתב כעין לשון הגמרא: "דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר", בדיעבד. יש שהבינו מלשונו שחזר בו ממה שכתב בבית יוסף והוא פוסק שההיתר בדיעבד (זבחי צדק צה אות ב, כף החיים שם סק"א ועוד [ורבו הדיונים האם הבדק הבית נכתב לפני השו"ע או אחריו]); ויש שנקטו שההיתר הוא לכתחילה (שו"ת בית יהודה ח"ב סי' צב, ערך השולחן צה סק"ה, יביע אומר ח"ט יו"ד סי' ד).
והנה, לדעה שהשו"ע התיר לכתחילה, צריך לומר שהשו"ע תפס לשון הגמרא, וכפי שבתלמוד נקטו לשון דיעבד אך מותר גם לכתחילה, כך גם השו"ע. אך בעוד שבסוגיה יש צורך לכתוב דוקא דיעבד (כדי להשמיע את החידוש של האוסרים), בשו"ע אין צורך כזה. וכיצד נסביר את השו"ע?