ישא ברכה כתב:אכן את כל מה שמסתדר איתך כתבת, אבל משום יש עוד תוספת בדבר ה' בפי משה.
(טו) וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:
(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־ אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ:
(יז) לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:
(יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:
שרי אלפים מאות חמשים ועשרות, זה לא שבעים זקנים שקיבלו רוח ה', וזכו שה' יתגלה להם. וזה הדמיון העיקרי בין פרשה זו לפרשה יתרו. ואכן אם היה כתוב רק שמשה הוסיף עוד שותפים להנהגה אכן זה היה מסתדר נפלא, אבל מה נעשה ומפורק במקרא לא כך.
אכן צדקו דבריך.
ואולי י"ל, שלכאורה יש להתבונן בפרשה דידן, בתחילה אומר משה "לא אוכל לבדי שאת אתכם", "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם", מכל זה משמע שלא מדובר בסכסוכים אישיים בין אדם לחבירו, אלא בהובלת ובנשיאת העם. ואילו בסופו משמע שמלבד נשיאת העם מינה גם שופטים ושוטרים על העם, שרי אלפים ושרי מאות וכו'. ובמושכל ראשון ישנו בזה תמיהה רבתי.
וכנגד זה מצינו שני פרשיות בתורה שבה מצינו שמינה משה מינויים של נשיאות ושופטות על העם, האחד בפר' יתרו והשני בפר' בהעלותך. בפר' יתרו מתואר רק ענין השופטים לשפוט בין איש ובין רעהו, ואילו בפר' בהעלותך מתואר רק ענין הנשיאות של השבעים זקנים. משא"כ כאן נראה כערבוב של שניהם, ענין נשיאות הזקנים, ומינוי השופטים.
ואולי יש לחדש שאכן משה רבנו מדבר כאן משניהם, אלא שכאשר מתבוננים בציר הזמן, לכאורה הדברים מתאימים רק לזה הנאמר בפר' בהעלותך בנוגע למינוי הזקנים, ואילו בנוגע למינוי השופטים אין הדברים עולים בקנה א' עם מה שמבואר בפ' יתרו, שהרי מינוי השופטים היה בשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים, וכאן מיירי משנה השניה בזמן שהתחילו לנסוע לארץ המובטחת.
ואולי יש לומר, שאע"פ שיתרו יעץ למשה למנות שופטים תחתיו, מ"מ לא קיים משה את עצתו מבלי שקיבל אישור מגבוה, ורק בשנה השנייה בשעה שהתלונן משה על נשיאת העם שאינו יכול לבדו, ואז נצטווה מאת ה' שיכול למנות עוד שבעים זקנים תחתיו לשאת את העם, או אז קיים גם את עצת יתרו בענין מינוי השופטים.
דהנה, בפרשתו של יתרו מסופר ד' דברים, א' ביאתו בעקבות ששמע את כל אשר עשה ה' לבנ"י, ב' עצתו למשה בענין מינוי שופטים, ג' קיום משה את עצת חותנו ומינוי השופטים בפועל, ד' חזרתו של יתרו אל ארצו. והנה, שני החלקים הראשונים, ביאתו ועצתו לכאורה מבואר להדיא שהתקיימה בתקופה הראשונה אחרי יצי"מ, ביאתו כמו שכתיב "וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְקֹוָ֛ק אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם", או לכל היותר אחרי מת"ת לפי דעת אחד התנאים, וכמו"כ עצתו בענין מינוי השופטים הרי כתיב 'ויהי ממחרת' שמשמע שזה היה ממש בזמן ביאתו.
מאידך גיסא, החלק הרביעי - חזרתו של יתרו לארצו - "וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ", זה ודאי לא נתקיים תיכף ומיד, אלא בשנה השנייה, כמו שמסופר בפר' בהעלותך "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְקֹוָ֥ק דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל. וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ", וזה היה בכ' אייר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים כדכתיב לעיל מיניה.
ומעתה יש להתבונן לגבי חלק השלישי, דהיינו קיום עצת יתרו ע"י משה, אם זה אכן קרה בשנה הראשונה, כמו שני החלקים הראשונים שבפ' יתרו, או בשנה השנייה כמו החלק הרביעי שבפרשה. ואם נאמר שאכן משה לא קיים את עצתו אלא בשנה השנייה אחרי ששמע מה' שיכול הוא למנות שבעים זקנים תחתיו, או אז מינה גם שופטים תחתיו, א"ש דברי משה כאן, ששניהם נתמנו בחדא זימנא בשנה השנייה בחודש השני, ולא בשנה הראשונה, ומה שהתורה מביאו בפר' יתרו, היא מאותו הסיבה שהתורה מביא את חזרתו של יתרו לארצו אע"פ שלא התקיים מיד, שכיון שהתורה איירי מביאת יתרו, לכן סיים את כל עניינו באותה פרשה.