ישא ברכה כתב:בעז"ה
פרשת דברים פותחת את דברי בחיר הנבראים משה רבנו אשר ידעו הבורא פנים אל פנים, דברים נשגבים שמוסר נביא ה' רעיא מיהמנא לעם שעומד להמשיך בדרך בלעדיו, דברים שחוקקים בליבם אמונה בה' אהבה ויראה.
כל פרשת דברים משה מתאר את תחילת היציאה לדרך, עם ישראל היה לפני הר סיני, ואז בורא עולם מצוה את משה שיתחילו ללכת לכיון א"י, ומשה מתאר את היציאה לדרך חטא המרגלים וכו' וכו'. בתחילת הפרשה משה מוסיף עוד פרשה שלימה על כך שהוא אמר לעם שהוא אינו יכול לשאת העם, ואז הוא מציע רעיון שיביאו אנשים חכמים ונבנים והוא ישימם בראש השבטים, תיאור שלם (תיאור הרבה יותר מפורט ומקיף ממה שכתוב בפרשת יתרו על כך), מה המסר שמשה ביקש להעביר לבני ישראל בדברים אלו, במבט שטחי לכאורה זה לא קשור?
ישא ברכה כתב:כמובן ראוי לעמוד על ההבדלים בין פרשת יתרו לפרשת דברים בכל סיפור הדברים. א' בפרשת יתרו הדברים מובאים כיוזמה של יתרו ואילו בפרשת דברים יתרו לא מוזכר וזה נראה כיוזמה של משה. ב' בפרשת יתרו מוזכר רשימת מעלות יחודיות לשופטים ואילו בפרשת דברים האיזכור הוא אנשים חכמים ונבנים וידעים. ג' בפרשת דברים יש תוספת של כמה דברים שמשה אמר להם 'ושפטתם צדק' 'לא תגורו' ועוד, עקרונות שעומדים בבסיס תפקיד השופט. וכל זה לא מוזכר בפרשת יתרו.
ישא ברכה כתב:נקודה נוספת שיש להוציא מפרשה זו, הנה כידוע יש נידון גדול מתי התרחש כל הסיפור עם יתרו, ולשון התורה כאן בעת ההיא, ונראה שהיה זה לקראת שיצאו לא"י, שזה היה לאחר כמעט שנה שהיו בהר סיני. ובפר' יתרו המשמעות שהיה זה סמוך לבואו של יתרו.
איש גלילי כתב:ישא ברכה כתב:בעז"ה
פרשת דברים פותחת את דברי בחיר הנבראים משה רבנו אשר ידעו הבורא פנים אל פנים, דברים נשגבים שמוסר נביא ה' רעיא מיהמנא לעם שעומד להמשיך בדרך בלעדיו, דברים שחוקקים בליבם אמונה בה' אהבה ויראה.
כל פרשת דברים משה מתאר את תחילת היציאה לדרך, עם ישראל היה לפני הר סיני, ואז בורא עולם מצוה את משה שיתחילו ללכת לכיון א"י, ומשה מתאר את היציאה לדרך חטא המרגלים וכו' וכו'. בתחילת הפרשה משה מוסיף עוד פרשה שלימה על כך שהוא אמר לעם שהוא אינו יכול לשאת העם, ואז הוא מציע רעיון שיביאו אנשים חכמים ונבנים והוא ישימם בראש השבטים, תיאור שלם (תיאור הרבה יותר מפורט ומקיף ממה שכתוב בפרשת יתרו על כך), מה המסר שמשה ביקש להעביר לבני ישראל בדברים אלו, במבט שטחי לכאורה זה לא קשור?
משה אומר לישראל: ראו שתקנתי אתכם בצורה הכי טובה, לפני שאמרתי לכם לבוא לרשת את הארץ, ובכל זאת לא אביתם לעלות.לא הבנתי את כוונתך. האם משה רצה לומר להם ראו דאגתי לכם לקראת העליה לארץ להנהגה מושלמת, למה לא הזכיר את יהושע והשבעים זקנים ואם כוונתו ראו שאני כל מגמתי לטובתכם ולא לטובתי שהרי שתפי עוד אנשים בהנהגה כדי להועיל לכם, נו נו
ישא ברכה כתב:כמובן ראוי לעמוד על ההבדלים בין פרשת יתרו לפרשת דברים בכל סיפור הדברים. א' בפרשת יתרו הדברים מובאים כיוזמה של יתרו ואילו בפרשת דברים יתרו לא מוזכר וזה נראה כיוזמה של משה. ב' בפרשת יתרו מוזכר רשימת מעלות יחודיות לשופטים ואילו בפרשת דברים האיזכור הוא אנשים חכמים ונבנים וידעים. ג' בפרשת דברים יש תוספת של כמה דברים שמשה אמר להם 'ושפטתם צדק' 'לא תגורו' ועוד, עקרונות שעומדים בבסיס תפקיד השופט. וכל זה לא מוזכר בפרשת יתרו.
א. יש הבדל ניכר בין הצעתו של יתרו לדברי משה כאן: יתרו אמר "ואתה תחזה מכל העם" וגו', כלומר אתה תבחר את השרים, ומשה אמר "הבו לכם אנשים" וגו', כלומר עם ישראל יבחרו את השרים ולא משה. לכן משה לא מייחס את זה ליתרו, כי הוא לא הסכים עם היסוד. ב. הראב"ע (ביתרו) פירש, ע"פ דרכו שהעברים לא ישמרו המלות כי אם הטעמים, עיי"ש. ג. בפרשת יתרו הנושא הוא יתרו, ומשכך אין מקום לפרט את מינוי השופטים. כאן הנושא הוא מינוי השופטים, ולכן משה מפרט את דרך מינוי השופטים.אתה מסביר שאכן משה קיבל את ההצעה עם הסתגויות, למה זה לא מוזכר בפר' יתרו ואדרבה שם נראה שהוא קיבל הכל. 2. בפר' יתרו, יתרו רואה את משה ורואה את הקושי ויוזם רעיון איך להקל על משה. ואילו בפר' דברים נראה שמשה מעצמו ראה שצריך להוסיף אנשים. ולא משמע שרק את הנקודה שאתה כותב אלא גם כל ההכרה בצורך משה עורר ויתרו לא מוזכר. ג. דוחק קצת, לא?
ישא ברכה כתב:נקודה נוספת שיש להוציא מפרשה זו, הנה כידוע יש נידון גדול מתי התרחש כל הסיפור עם יתרו, ולשון התורה כאן בעת ההיא, ונראה שהיה זה לקראת שיצאו לא"י, שזה היה לאחר כמעט שנה שהיו בהר סיני. ובפר' יתרו המשמעות שהיה זה סמוך לבואו של יתרו.
אכן, הראב"ע בפרשת יתרו הביא ראיה זו לדבריו. ועיין מה שהשיב ע"ז הרמב"ן בפרשתן.יש"כ, אעיין בדבריהם.
נ.ב. יודעני שכבר דברו הראשונים בכל מה שכתבתי, אבל הנלענ"ד כתבתי.
ישא ברכה כתב:לא הבנתי את כוונתך. האם משה רצה לומר להם ראו דאגתי לכם לקראת העליה לארץ להנהגה מושלמת, למה לא הזכיר את יהושע והשבעים זקנים ואם כוונתו ראו שאני כל מגמתי לטובתכם ולא לטובתי שהרי שתפי עוד אנשים בהנהגה כדי להועיל לכם, נו נו
הוא מאריך עוד לבאר כי הריבוי של שרי העשרות והמאות וכו' מראה שהיה בזה מינוי גם לעניני צבא לקראת המלחמות בכניסה לארץ. אבל לא הבנתי איך זה מתיישב עם העובדה שהכל קרה בעקבות מה שראה יתרו את משה ניצב עליהם מהבוקר עד הערב.עושה חדשות כתב:ז"ל האברבנאל - ... שכל כך הייתה ירושת הארץ קרובה בעיניו לבוא, שהוא השתדל מיד למנות עליהם השרים והשופטים, אשר יצאו לפניהם ואשר יבאו לפניהם, ואשר ישפטו את העם בעריהם. וכל זה בחשבו כי ירושת הארץ וכיבושה תהיה בידיהם מהרה ...
ישא ברכה כתב:כמובן ראוי לעמוד על ההבדלים בין פרשת יתרו לפרשת דברים בכל סיפור הדברים. א' בפרשת יתרו הדברים מובאים כיוזמה של יתרו ואילו בפרשת דברים יתרו לא מוזכר וזה נראה כיוזמה של משה. ב' בפרשת יתרו מוזכר רשימת מעלות יחודיות לשופטים ואילו בפרשת דברים האיזכור הוא אנשים חכמים ונבנים וידעים. ג' בפרשת דברים יש תוספת של כמה דברים שמשה אמר להם 'ושפטתם צדק' 'לא תגורו' ועוד, עקרונות שעומדים בבסיס תפקיד השופט. וכל זה לא מוזכר בפרשת יתרו.
נקודה נוספת שיש להוציא מפרשה זו, הנה כידוע יש נידון גדול מתי התרחש כל הסיפור עם יתרו, ולשון התורה כאן בעת ההיא, ונראה שהיה זה לקראת שיצאו לא"י, שזה היה לאחר כמעט שנה שהיו בהר סיני. ובפר' יתרו המשמעות שהיה זה סמוך לבואו של יתרו.
כל אלו נקודות הצ"ב, אשמח מאד אם חכמי ביהמ"ד יאירו את עיני, או יפנו אותי לדברי חכמינו ז"ל העוסקים בזה.
ישא ברכה כתב:אכן את כל מה שמסתדר איתך כתבת, אבל משום יש עוד תוספת בדבר ה' בפי משה.
(טו) וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:
(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־ אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ:
(יז) לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:
(יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:
שרי אלפים מאות חמשים ועשרות, זה לא שבעים זקנים שקיבלו רוח ה', וזכו שה' יתגלה להם. וזה הדמיון העיקרי בין פרשה זו לפרשה יתרו. ואכן אם היה כתוב רק שמשה הוסיף עוד שותפים להנהגה אכן זה היה מסתדר נפלא, אבל מה נעשה ומפורק במקרא לא כך.
בן אדם כתב:בגמ' זבחים קטז. נחלקו האמוראים אימתי בא יתרו: "דאיתמר, בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי, חד אמר יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר יתרו אחר מתן תורה היה", והנה, למ"ד קודם מת"ת בא אינו מובן כלל כל דברי משה כאן, שהרי משה אמר "וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם", כמו שציינת.
ואפי' למ"ד אחר מת"מ בא, ג"כ משמע שזה היה ממש אחריה ובעקבות מת"ת בא, כמבואר בהמשך הגמ' שהאמוראים נחלקו בפלוגתת בתנאים - "כתנאי, וישמע יתרו כהן מדין, מה שמועה שמע ובא ונתגייר, ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן...", הרי מבואר שכששמע את הקולות במת"ת אז בא.
ובפשטות א"א לחלק ולומר שביאתו של יתרו ועצתו למשה לא היו באותה שעה, אלא כיון שכבר עוסק ביתרו, גמר את כל עניינו אע"פ שלא היה באותה שעה, שהרי בפסוק כתיב "וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב. וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם...".
בן אדם כתב:ישא ברכה כתב:אכן את כל מה שמסתדר איתך כתבת, אבל משום יש עוד תוספת בדבר ה' בפי משה.
(טו) וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:
(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־ אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ:
(יז) לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:
(יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:
שרי אלפים מאות חמשים ועשרות, זה לא שבעים זקנים שקיבלו רוח ה', וזכו שה' יתגלה להם. וזה הדמיון העיקרי בין פרשה זו לפרשה יתרו. ואכן אם היה כתוב רק שמשה הוסיף עוד שותפים להנהגה אכן זה היה מסתדר נפלא, אבל מה נעשה ומפורק במקרא לא כך.
אכן צדקו דבריך.
ואולי י"ל, שלכאורה יש להתבונן בפרשה דידן, בתחילה אומר משה "לא אוכל לבדי שאת אתכם", "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם", מכל זה משמע שלא מדובר בסכסוכים אישיים בין אדם לחבירו, אלא בהובלת ובנשיאת העם. ואילו בסופו משמע שמלבד נשיאת העם מינה גם שופטים ושוטרים על העם, שרי אלפים ושרי מאות וכו'. ובמושכל ראשון ישנו בזה תמיהה רבתי.
וכנגד זה מצינו שני פרשיות בתורה שבה מצינו שמינה משה מינויים של נשיאות ושופטות על העם, האחד בפר' יתרו והשני בפר' בהעלותך. בפר' יתרו מתואר רק ענין השופטים לשפוט בין איש ובין רעהו, ואילו בפר' בהעלותך מתואר רק ענין הנשיאות של השבעים זקנים. משא"כ כאן נראה כערבוב של שניהם, ענין נשיאות הזקנים, ומינוי השופטים.
ואולי יש לחדש שאכן משה רבנו מדבר כאן משניהם, אלא שכאשר מתבוננים בציר הזמן, לכאורה הדברים מתאימים רק לזה הנאמר בפר' בהעלותך בנוגע למינוי הזקנים, ואילו בנוגע למינוי השופטים אין הדברים עולים בקנה א' עם מה שמבואר בפ' יתרו, שהרי מינוי השופטים היה בשנה הראשונה לצאתם מארץ מצרים, וכאן מיירי משנה השניה בזמן שהתחילו לנסוע לארץ המובטחת.
ואולי יש לומר, שאע"פ שיתרו יעץ למשה למנות שופטים תחתיו, מ"מ לא קיים משה את עצתו מבלי שקיבל אישור מגבוה, ורק בשנה השנייה בשעה שהתלונן משה על נשיאת העם שאינו יכול לבדו, ואז נצטווה מאת ה' שיכול למנות עוד שבעים זקנים תחתיו לשאת את העם, או אז קיים גם את עצת יתרו בענין מינוי השופטים.
דהנה, בפרשתו של יתרו מסופר ד' דברים, א' ביאתו בעקבות ששמע את כל אשר עשה ה' לבנ"י, ב' עצתו למשה בענין מינוי שופטים, ג' קיום משה את עצת חותנו ומינוי השופטים בפועל, ד' חזרתו של יתרו אל ארצו. והנה, שני החלקים הראשונים, ביאתו ועצתו לכאורה מבואר להדיא שהתקיימה בתקופה הראשונה אחרי יצי"מ, ביאתו כמו שכתיב "וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְקֹוָ֛ק אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם", או לכל היותר אחרי מת"ת לפי דעת אחד התנאים, וכמו"כ עצתו בענין מינוי השופטים הרי כתיב 'ויהי ממחרת' שמשמע שזה היה ממש בזמן ביאתו.
מאידך גיסא, החלק הרביעי - חזרתו של יתרו לארצו - "וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ", זה ודאי לא נתקיים תיכף ומיד, אלא בשנה השנייה, כמו שמסופר בפר' בהעלותך "וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְקֹוָ֥ק דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל. וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ", וזה היה בכ' אייר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים כדכתיב לעיל מיניה.
ומעתה יש להתבונן לגבי חלק השלישי, דהיינו קיום עצת יתרו ע"י משה, אם זה אכן קרה בשנה הראשונה, כמו שני החלקים הראשונים שבפ' יתרו, או בשנה השנייה כמו החלק הרביעי שבפרשה. ואם נאמר שאכן משה לא קיים את עצתו אלא בשנה השנייה אחרי ששמע מה' שיכול הוא למנות שבעים זקנים תחתיו, או אז מינה גם שופטים תחתיו, א"ש דברי משה כאן, ששניהם נתמנו בחדא זימנא בשנה השנייה בחודש השני, ולא בשנה הראשונה, ומה שהתורה מביאו בפר' יתרו, היא מאותו הסיבה שהתורה מביא את חזרתו של יתרו לארצו אע"פ שלא התקיים מיד, שכיון שהתורה איירי מביאת יתרו, לכן סיים את כל עניינו באותה פרשה.
עצת יתרו
לעיל דנו בשאלה מה שמועה שמע יתרו ובא. הבאנו שם את דעות התנאים, שיתרו שמע על יציאת מצרים וקריעת ים סוף (דעת ר' אליעזר) ואת השמועה על מלחמת עמלק (דעת ר' יהושע), וניתחנו את הפסוקים. המשותף לשתי הדעות - שהפרשה במקומה, ויתרו הגיע למחנה ישראל בין מלחמת עמלק למתן תורה.
אך שם בגמרא דעה שלישית:
"ר' אליעזר המודעי אומר - מתן תורה שמע ובא". (זבחים קטז ע"א; מכילתא יתרו)
לדעה זו, כל הפרשה אינה מצויה במקומה, ומקומה הוא אחרי מתן תורה. בסוגייה זו נחלקו שם אף האמוראים והמפרשים השונים[9]. הראב"ע הלך בשיטת ר' אליעזר המודעי, והאריך לנמק את דעתו שהפרשה מאוחרת. נימוקו המרכזי הוא שמדברי משה במשנה התורה, בחזרתו על פרשת מינוי השופטים (דברים א', ט-יח), עולה שזו אירעה לאחר שה' אמר להם בחורב "רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובֹאו הר האמֹרי" וכו' (דברים א', ו-ז), ולא קודם מתן תורה.
הנקודה הקשה בפירוש זה היא - מדוע, אפוא, הקדימה התורה את סיפור יתרו למתן תורה. לכך נתנו המפרשים סיבות שונות, ולא נאריך בהן. ועדיין, דומה, קושייה לא זזה ממקומה. והרמב"ן ביאר את הפרשיות כסדרן[10].
בין הרמב"ן לראב"ע יש גם שיטת ביניים, זו של הר"י אברבנאל והמלבי"ם, המפצלים את הפרשה לשניים[11]. החלק הראשון (פס' א-כג) אירע לפני מתן תורה, כסדר הפרשיות, ונאמר בו שיתרו בא למחנה ישראל ולמחרת יעץ למשה למנות שופטים. החלק השני (פס' כד-כז) היה בשנה השנייה, לפני צאת בני ישראל מהר סיני, ובו שמע משה לעצת חותנו ומינה שופטים על ישראל. ואכן, כך מבואר בדברים (א', ט-יח), שפרשת מינוי השופטים הייתה לאחר שישבו זמן רב בחורב ולאחר שנצטוו לצאת מהר סיני לכיוון ארץ ישראל.
ועדיין יש לבאר לשיטה זו מדוע דחה משה את עצת חותנו בשנה שלמה, ומדוע קיבלהּ בסופו של דבר. אנו נלך בעקבות הר"י אברבנאל והמלבי"ם בחלוקתם זו, ונוסיף לדבריהם ראיה מהשוואת הפרשיות שבשמות (פי"ח), בבמדבר (פי"א) ובדברים (פ"א). ראיה זו היא לענ"ד ראיה מכרעת לשיטתם, ולאורה - ננסה לשרטט את שאירע במחנה לאחר עצת יתרו[12].
תיאור מינוי השופטים במשנה התורה מאחד בתוכו בצורה ברורה שתי פרשיות שונות. הראשונה - פרשת יתרו:
דברים א'
שמות י"ח
"הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים" (יג)
"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לוהים אנשי אמת שנאי בצע" (כא)
"ואתן אתם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמִשים ושרי עשרֹת" (טו)
"ויתן אתם ראשים על העם, שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרֹת" (כה)
"והדבר אשר יקשה מכם תקרִבון אלי ושמעתיו" (יז)
"את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם" (כו)
הפרשה השנייה הקשורה לתיאור מינוי השופטים בדברים היא פרשת מינוי הזקנים למנהיגי העם בקברות התאווה:
דברים א'
במדבר י"א
"לא אוכל לבדי שאת אתכם" (ט)
"לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה" (יד)
"ה' א-לוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרֹב" (י)
"שש מאות אלף רגלי העם אשר אנֹכי בקרבו" (כא)
"טרחכם ומשאכם וריבכם" (יב)[13]
"לשום את משא כל העם הזה עלי" (יא)
"ואקח את ראשי שבטיכם" (טו)[14]
"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם..." (טז)
"ושֹטרים לשבטיכם" (טו)[15]
"...ושֹטריו" (טז)
מכך שהסיפור במשנה תורה כולל בתוכו שתי פרשיות שונות, עולה כמעט בהכרח המסקנה ששתי פרשיות אלו - כלומר, מינוי השופטים בעקבות עצת יתרו (שמות י"ח) ומינוי הזקנים בקברות התאווה (במדבר י"א) - אינן אלא שני חלקים של פרשה אחת. לאור הנחות אלו, ננסה לשרטט את אשר אירע.
שלא כנראה מרצף הפסוקים, לדעתנו לא שמע משה בקול חותנו ולא שעה לעצתו. יתרו, כהן מדיין, לא ראה לנגד עיניו אלא חוק ומשפט, ולשם כך די בשרי חמישים או בשרי עשרות. משה ראה לנגד עיניו "כי יבא אלי העם לדרֹש א-לוהים" (י"ח, טו), ועדיף שלימוד תורת ה' לעם ייעשה על-ידי משה עצמו, ולא על-ידי שלוחיו ושלוחי שלוחיו. כעבור ימים ספורים עבר העם להר סיני, ושם - בצל השכינה ששכנה עליהם - נרגעו הרוחות. במחנה שחנה כשנה במקום אחד לא היו בעיות כה רבות, ומשה, כמורה צדק יחיד לעמו, לא נבל, והעם לא נבל עמו.
הנפילה הגדולה הייתה בשנה השנייה. משנעלה הענן מעל משכן העדות - פורק המשכן, בני ישראל נסעו מהר ה' וארון ה' רחק מן המחנה. או אז החלו תלאות המסע. תלונות האוכל חזרו, כאילו לא למדו בני ישראל דבר בשנה ששהו בהר סיני.
בפרק זה, ברצוננו לבחון את התלונה שגרמה למגפה, ולענייננו - ל'שבירתו' של משה רבנו עד שאמר:
"לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עֹשה לי - הרגני נא הרֹג אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי". (במדבר י"א, יד-טו)
מפשטי המקראות נראה בבירור, שמוקד התלונה היה בקשת בשר, מתוך שקצה נפשם של בני ישראל במן - "הלחם הקלוקל".
"ואל העם תאמר - התקדשו למחר ואכלתם בשר, כי בכיתם באזני ה' לאמֹר מי יאכִלנו בשר כי טוב לנו במצרים, ונתן ה' לכם בשר ואכלתם". (במדבר י"א, יח)
אך דעתנו לא נחה בכך. שהרי אם כל החטא לא היה אלא בקשת בשר - מדוע תגובת ה' ותגובת משה היו כה קשות וכה שונות מאשר בקשת הבשר במדבר סין[18]:
"ויאמרו אליהם בני ישראל - מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר". (ט"ז, ג)
ובכלל, מהו ההבדל בין השליו שעלה למחנה במדבר סין לבין השלווים שהוסעו בכוח מן הים ברוח ה' בקברות התאווה[19]?
כבר הארכנו בשבוע שעבר, שלדעתנו הבעיה במן לא הייתה בטעמו, שהרי טעמו כלשד השמן וכצפיחית בדבש. הבעיה הייתה בתחושת הרעב שאחרי אכילתו, שהרי לא כל סוגי המזון נותנים תחושת שובע, ואף שהאדם אוכל מהם כדי חייו.
"ויענך וירעִבך ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך". (דברים ח', ג)
הפסוקים מעלים את הרושם, שהתלונה לא הייתה רק על שינוי האוכל, אלא גם על שינוי הכמויות. משה רבנו תמה על כמות הבשר הנצרכת: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה" (במדבר י"א, יג); "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" (במדבר י"א, כב), אף שלא תמה כך על השליו במדבר סין ועל המן שירד להם כל ארבעים השנה. מן הפסוקים משתמע שהבשר היה בכמות עצומה: "עד אשר יצא מאפכם" (במדבר י"א, כ); "כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ: ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו" (במדבר י"א, לא-לב).
אך יותר מכול מעיד על המצב במחנה הכתוב "הממעיט אסף עשרה חמרים" (במדבר י"א, לא-לב). מלבד הכמות העצומה, עולה מן הפסוק גם שבני ישראל לא הוגבלו בכמות שאספו, כפי שאכן ביקשו. במשך שני ימים ולילה אחד אספו בהנהגת האספסוף (במדבר י"א, ד), כל אחד כפי כוחו וכפי יכולתו לסלק את חברו ולחטוף לעצמו.
משה, שעמל כה רבות במשך חודשים בשיקומו הרוחני של העם אחר מעשה העגל, ראה עתה את עמו ללא משכן וללא תורה. הר סיני וארון ה' במרחק שלושה ימים לכל כיוון, ובתווך - במרחק יום לכל כיוון - בשר, בשר ושוב בשר. מעל לכל אלו - מלוא עליבותו של העם לא היה בבשר אלא בביזה. כל הכללים שנלמדו בפרשת בשלח, של "איש לפי אכלו", של "עֹמר לגלגלת מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו", של צדק ויושר, של התחשבות בזולת, של חלוקת משאבים נכונה - כולם נעלמו כלא היו. לקחי מלחמת עמלק והניסיון במרה נגוזו אף הם. משה אינו מוכן עוד להמשיך לבדו, והקב"ה מטיל את ההנהגה על שבעים הזקנים עמו, מעין סנהדרין שבלשכת הגזית.
אז נזכר משה בעצת חותנו, שנאמרה לו שנה אחת קודם לכן. לצד סנהדרין גדולה, הוא ממנה גם סנהדראות קטנות, מחוזיות, האחראיות על מקומן בלבד ולא על העם כולו: שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, כפי שיעץ יתרו[22].
אבן עזרא פרשת יתרו כתב:וישמע יתרו הזכיר למעלה דבר עמלק, כי לרפידים בא (שמות יז, ח). והיתה ראויה פרשת בחדש השלישי (שמות יט, א) להיותה כתובה אחר דבר עמלק, כי שם כתוב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שמות יט, א), א"כ למה נכנס דברי יתרו בין שתי הפרשיות? והגאון אמר: כי יתרו בא אל מדבר סיני לפני מתן תורה. ולפי דעתי, שלא בא רק בשנה השנית אחר שהוקם המשכן, כי כתוב בפרשה עולה וזבחים לאלהים (שמות יח יב), ולא הזכיר שבנה מזבח חדש. ועוד, כתיב והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו (שמות יח טז), והנה זה אחר מתן תורה. והעד הנאמן על דברי, כי כן כתיב, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות יח ה). ואמר משה לחובב שהוא יתרו כאשר פירשתי בפרשת ואלה שמות, כי חתן משה לא שב אל רעואל הקרוב אליו כי אם לחבב, כי כן כתוב מבני חבב חתן משה (שופ' ד, יא). ומשה אמר לו, כי על כן ידעת חנתנו במדבר (במד' י, לא). וידענו כי ישראל עמדו במדבר סיני כמו שנה. והנה דברי משה יוכיחו, שאמר בפרשת אלה הדברים: ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר, רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (דבר' א, ו - ז), והנה זה הזמן היה קרוב למסעם, והוא אמר, ואמר אליכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם (שם שם, ט), כי השם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (שם שם, י). וטעם להזכיר זה להם, כי השם אמר ליעקב, הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך (ברא' מח, ד). והנה הטעם, כאשר ירבה זרעך אתן לו את הארץ, על כן אמר ה' אלהיכם הרבה אתכם, והגיע זמן שתירשו את הארץ, ובעבור שאתם רבים לא יכולתי לבדי שאת אתכם, והוצרכתי לתת עליכם שרי אלפים ושרי מאות. זאת היתה עצת יתרו שנתן לו ממחרת בואו למדבר סיני, על כן אמר משה לחבב, שהוא יתרו, כמו שפירשנו, נוסעים אנחנו (במד' י, כט). והוא השיב, לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (שם שם, ל). וזהו וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (שמות יח כז). ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה, בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל. וכתוב ויחד יתרו על כל הטובה (שמות יח ט), ונתן להם עצה טובה ונכונה למשה ולישראל, ומשה אמר לו, והיית לנו לעינים (במד' י, לא), והטעם שהאיר עיניהם. ושאול אמר, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל (ש"א טו, ו). ובעבור שכתוב למעלה מלחמה לה' בעמלק (שמות יז, טז), שישראל חייבים להלחם בו, כאשר יניח השם להם, הזכיר דבר יתרו, כי הם היו עם גוי עמלק, שיזכרו ישראל חסד אביהם, ולא יגעו בזרעו.
בן אדם כתב:תודה רבה ארי שבחבורה.
(היכן ניתן למצוא את ספריו של הרב מדן?)
ואגב, כעת עיינתי בדברי הראב"ע בריש פר' יתרו, לדידיה כל הפרשה של יתרו קרה בשנה השנית בחודש השני, וגם הוא מביא ראי' מפסוק דידן:אבן עזרא פרשת יתרו כתב:וישמע יתרו הזכיר למעלה דבר עמלק, כי לרפידים בא (שמות יז, ח). והיתה ראויה פרשת בחדש השלישי (שמות יט, א) להיותה כתובה אחר דבר עמלק, כי שם כתוב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שמות יט, א), א"כ למה נכנס דברי יתרו בין שתי הפרשיות? והגאון אמר: כי יתרו בא אל מדבר סיני לפני מתן תורה. ולפי דעתי, שלא בא רק בשנה השנית אחר שהוקם המשכן, כי כתוב בפרשה עולה וזבחים לאלהים (שמות יח יב), ולא הזכיר שבנה מזבח חדש. ועוד, כתיב והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו (שמות יח טז), והנה זה אחר מתן תורה. והעד הנאמן על דברי, כי כן כתיב, אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות יח ה). ואמר משה לחובב שהוא יתרו כאשר פירשתי בפרשת ואלה שמות, כי חתן משה לא שב אל רעואל הקרוב אליו כי אם לחבב, כי כן כתוב מבני חבב חתן משה (שופ' ד, יא). ומשה אמר לו, כי על כן ידעת חנתנו במדבר (במד' י, לא). וידענו כי ישראל עמדו במדבר סיני כמו שנה. והנה דברי משה יוכיחו, שאמר בפרשת אלה הדברים: ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר, רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (דבר' א, ו - ז), והנה זה הזמן היה קרוב למסעם, והוא אמר, ואמר אליכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם (שם שם, ט), כי השם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (שם שם, י). וטעם להזכיר זה להם, כי השם אמר ליעקב, הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך (ברא' מח, ד). והנה הטעם, כאשר ירבה זרעך אתן לו את הארץ, על כן אמר ה' אלהיכם הרבה אתכם, והגיע זמן שתירשו את הארץ, ובעבור שאתם רבים לא יכולתי לבדי שאת אתכם, והוצרכתי לתת עליכם שרי אלפים ושרי מאות. זאת היתה עצת יתרו שנתן לו ממחרת בואו למדבר סיני, על כן אמר משה לחבב, שהוא יתרו, כמו שפירשנו, נוסעים אנחנו (במד' י, כט). והוא השיב, לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (שם שם, ל). וזהו וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (שמות יח כז). ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה, בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל. וכתוב ויחד יתרו על כל הטובה (שמות יח ט), ונתן להם עצה טובה ונכונה למשה ולישראל, ומשה אמר לו, והיית לנו לעינים (במד' י, לא), והטעם שהאיר עיניהם. ושאול אמר, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל (ש"א טו, ו). ובעבור שכתוב למעלה מלחמה לה' בעמלק (שמות יז, טז), שישראל חייבים להלחם בו, כאשר יניח השם להם, הזכיר דבר יתרו, כי הם היו עם גוי עמלק, שיזכרו ישראל חסד אביהם, ולא יגעו בזרעו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 23 אורחים