הבטחות התורה

[עקביה]

בגלל אדם אחד רצה רבי להתיר שביעית?

אתה לא חייב לקבל מה שהסברתי. אבל אני על זה בדיוק עניתי. שבעיית וכי תאמרו מה נאכל אינה עונה על הבעייה מה יעשו העניים בשביעית. כשם שלא נשאלה שאלה מה יעשו יהודים שהיגרו לאמריקה וגרו באיסט סייד ואף אחד לא היה מוכן להעסיק אותם אם לא יעבדו בשבת. וכי תאמרו מה יאכלו?
אני הצעתי שכל השאלה מתייחסת לאפשרות שהאוכל לא יהיה קיים . ולא שלא יהיה לאנשים עניים כסף לקנותו. והסברתי את הרעיון לעיל. כך שהירושלמי הזה אינו סותר את הצעתי. (החזון איש כמובן שתירץ תירוצים אחרים לא סבר כמו שהצעתי, אבל אתה רצית לסתור מהירושלמי דווקא את הפירוש שהצעתי).

לא בגלל אדם אחד. אותו אדם דווקא כן הסתדר ע"י שעבר על ההלכה (ורבי גילה הבנה כלפיו, היות ולא היה לו מה לאכול בלי זה) אלא בגלל כל שאר העניים שכן שומרים על ההלכה ואין להם מה לאכול.

השאלה מה יאכלו היהודים באיסט סייד אולי נשאלה, אבל התורה לא התחייבה בעניין זה כלום. בשמיטה התורה כן התחייבה. לא נ"ל שיש נפק"מ גדולה בין אם האוכל לא קיים לבין שאין כסף לקנות אותו, כל זמן שהמניעה באה מצד שמירת שמיטה.

[אוצר החכמה]

אני הסברתי למה יש הבדל. אם אינך מקבל אינך חייב לקבל מכל מקום לשיטתי אין שום קושיה מהירושלמי.
עכשיו אני רואה שגם אלכסנדר וימפן החזיק בדעתי וסביר אותה ביתר תוקף (אם כי לשונו קצת קשה ויש להתעמק בה) והבוחר יבחר.

[קראקובער]

כשם שלא נשאלה שאלה מה יעשו יהודים שהיגרו לאמריקה וגרו באיסט סייד ואף אחד לא היה מוכן להעסיק אותם אם לא יעבדו בשבת. וכי תאמרו מה יאכלו?

חיים הירשונזאהן רב באמריקה מצא פיתרון גם לזה כידוע...

[אלכסנדר וימפן]

עכשיו אני רואה שגם אלכסנדר וימפן החזיק בדעתי וסביר אותה ביתר תוקף (אם כי לשונו קצת קשה ויש להתעמק בה) והבוחר יבחר.

זה לא רק אני חושב ככה אלא גם הסמ"ע והחזו"א, שהם לא שאלו את השאלה של עקביה למה לא רואים את הברכה של וצויתי. הם רק שואלים למה חז"ל התירו היתרים מדרבנן כי אי אפשר לעמוד באיסור הרי התורה הבטיחה וצויתי. אז זאת אומרת שהתפקיד של וצויתי זה שיוכלו לשמור שמיטה ולא שכר.

ולכן גם לא קשה על הסמ"ע מהשיטות ששמיטה בזמן הזה מדאורייתא, כי הוא מדבר על הדרבנן למה הם לא סמכו על הברכה וצויתי.

[אוצר החכמה]

עכשיו הבנתי את עומק טענתו של הרב אלכסנדר. והיא טענה אחרת משלי לעיל.

כדי להסביר את סברתו כמו שהבנתי אותה אתן דוגמה. קיימ"ל שלא יכול להיות שנטילת לולב תהיה בהרדוף למה כי יש בזה חיסרון של דרכי נועם. והנה האם אפשר לפי זה לטעון שאדם לא צריך להתאמץ ולקחת לולב אם יש לו פצע ביד שנטילת הלולב מכאיבה לו. (אם זה כאב שהוא יותר מחומש ממונו וודאי פטור אני דן מדין דרכי נעם). לא. למה כי דרכי נעם זה הגדרה בחפצא של המצווה מצווה שאינה דרכי נעם לא יכולה להיות. אבל שאנשים מסויימים יסבלו בגלל קיום המצוות כמו המובא במדרש למה אתה יוצא ליהרג על שנטלתי לולב בזמנים מסויימים ובתקופות מסויימות זה וודאי יכול להיות והכל בדיני שמים האמיתיים.
מעתה טוען הרב אלכסנדר ששאלת מה נאכל היא שאלה למדנית, התורה אומרת כיוון שזו מצווה שמונעת את האוכל מהציבור במהותה (כמו שביארתי אני לעיל מצד המציאות) אם כן יקשה איך ציווה הקב"ה מצווה שמהותה שלא יהיה אוכל לאנשים. עונה הקב"ה המצווה הזו במהותה אינה כזאת כי אני מציע לה פתרון והוא וציוויתי את ברכתי. אבל אין פה שום הבטחה או רמז להבטחה אלא הגדרת הפתרון דהיינו שהמצווה הזאת מצד מהותה אינה גורמת לכך.

[אלכסנדר וימפן]

אני לא התכוונתי כל כך עמוק אבל תודה על ההסבר היפה.

שמתי לב שגם הסמ"ע והחזון איש לא כתבו שרבנן לא יכלו לסמוך על וצויתי כי אנחנו לא רואים שזה מתקיים.

[עת לעשות]

נועם אלימלך פרשת בהר, בשם אחיו הרה"ק ר' זושא זי"ע:

וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצויתי את ברכתי לכם כו'. בשם אחי החסיד המפורסם, ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה ייתור לשון בפסוק אפילו אות אחת, ועי"ז מתורץ כמה קושיות, אבל הקושיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא בתורה, וטוב היה שלא לומר כ"א וצויתי את ברכתי וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל. ונראה שהשי"ת ב"ה כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי ב"א, ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ב"ה המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל, אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים, ומתישין כח פמליא של מעלה ר"ל, ואז נפסק השפע חלילה, וצריך השי"ת ב"ה לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה, וזה הוא "וכי תאמרו" כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בבטחונו על אלהיו, ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל, הוא עושה פגם חלילה בהשפע, ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש, "וכי תאמרו" פי' כאשר תאמרו כך ואז תטריחו אותי "וצויתי" כו', אלא לא תתנהגו כך, ותבטחו בה' בכל לבבכם, ואז תלך השפע בלי הפסק כלל, תמיד לא יחסר כל בה.

[עקביה]

בקשר להבטחה של וצויתי אני חושב שלא יכול להיות שזה שכר על שמירת שמיטה כי התורה אומרת שזה יהיה בשנה השישית לפני ששמרו את השמיטה.
אז לכן אני חושב שלפי הפשט זה רק התשובה לשאלה מה נאכל שאם תשאלו איך אפשר לצוות אותנו לא לעשות השתדלות ואז לא יהיה מה לאכול אז השם אומר שהוא ישלח ברכה ויהיה מה לאכול אבל אם יש אוכל אי אפשר להגיד איפה ההבטחה של הברכה.

על דבריך כן קשה מהירושלמי, שם רואים שבגלל שמיטה לא היה לאנשים מה לאכול.

[עקביה]

1. התכוונתי שאני לא יודע למה אתה אומר שרבי יעקב דיבר על עולם הנשמות מי שאני ראיתי במפרשים מסביר שזה הולך על העולם הבא.
2. 1. אני לא מבין מה פתאום שהשכר על מצות כיבוד הורים יהיה תלוי בזה שהוא יעלה לארץ ישראל לדעתי הרבה יותר מובן להסביר שזה על העולם הבא.
2. 2. מה שחז"ל הבינו אתה מתכוון לשאלה של אחר ולתשובה של רבי יעקב אבל אנחנו מדברים על פירוש לא לפי רבי יעקב. וגם השאלה של אחר אני חושב שהיא בכלל לא לפי הפשט של הפסוקים כמו שאתה הבנת, כי בפשט אין שום שאלה. אלא כמו שהרב אוצר החכמה כתב שהשאלה היתה איך יכול להיות שהוא מת בגלל המצוה ואז השאלה היא לפי דרש וגם התשובה היא לפי דרש ומי שלא רוצה דרש אלא רק פשט לא קשה לו כלום.
אני מקוה שאפשר להבין מה אני כותב.

1. האם איננו מדברים על אותו דבר? כשאתה אומר עולם הבא אינך מתכוון למה שקורה עם האדם לאחר מותו?
2. 1. על מצוות כיבוד או"א יש שכר כמו על כל מצווה אחרת, בעולם הבא, וחוץ מזה יש בה תוספת של הבטחת אריכות ימים על האדמה אשר ה' א' נותן לך. בפשטות זה לא בעולם הבא, כפי שכבר נכתב לעיל.
2. 2. לענ"ד השאלה כן מצד הפשט. אבל לו יהי שהשאלה מצד 'איך יכול להיות שהוא מת בגלל המצוה', גם אז זה לא קשור לדרש. ההבנה הפשוטה היא שמצוה שיש עליה הבטחה כזאת לא תגרום קיצור ימים ושנים.

[חיימשה]

אני הק' חרה לי סגנונו של ר עקביה בכמה אשכולות, אבל שאלתו ההגיונית והמנוסחת היטב באשכול זה בהחלט ראויה להשאל ולקבל תשובה מניחה את הדעת, בלי קיצורי דרך ורמזים עבים על מה שהשאלה מוכיחה על שואלה.
כעין זה רואים ג"כ בענין סוטה שאחז"ל שמשרבו המנאפים פסקו מים המרים, ולכאורה זה פלא שפרשה שלימה בתורה תהפוך לא רלוונטית כביכול. אמנם בעניין זה יש רמזים בפרשה עצמה שכן הוא.

[ניים ושכיב]

נלענ"ד שחבל שהדיון יתפתל סביב "וציויתי את ברכתי".
"שמא יגרום החטא" אינו המצאה של החזו"א לגבי שביעית, אלא גמ' מפורשת (ברכ' ד.) לגבי כל הבטחות התורה.
עצם המושג קשה לפותהא"ש (ואולי כבר נחה דעתו), והדיון המדוקדק בדוגמאות מבלבל (לפחות אותי).

אכתוב ביתר עומק את מה שכתבתי לעיל בשטחיות.
הטובה הגשמית מחזקת את היצה"ר, ולכן יש סכנה רוחנית להשפיע אותה בעוה"ז, וכמו שפירש''י על השמרו לכם פן יפתה לבבכם "כיון שתהיו אוכלים ושבעים השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב''ה אלא מתוך שביעה שנא' וכו'". והאריך חוה"ל לבאר את הקשר.
מן הצד השני של אותו מטבע, כאשר אדם מקיים מצוות הוא מסיר קמעא את היצר מלבו, וכאשר הוא חוטא הוא מכניס אותו, וכמ"ש לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות.
כל זה מן המפורסמות ואפשר להאריך בראיות ואין צורך.

ממילא יוצא, שרק לצדיק שסילק מעצמו את היצה"ר כדאי להשפיע ברכה גשמית, משא"כ לרשע שיחזק את יצרו להוסיף ולהרשיע.
וכיון שאדם עושה גם מצוות וגם עבירות, מגיעה לו ברכה בעבור המצוות, אבל החטא גורם שהברכה תזיק לו ומונע אותה.

דיברנו על הראיה הראשונה לקושיה של פותהא"ש, וכעת נעבור לשניה.
רבי יעקב מדבר על ענין קשור אבל לא זהה. שיטתו מסוכמת שם בגמ' בלשון "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". הוא לא מדבר על הברכה הבאה בעקבות המצוות אלא על שכרן.
זה אמנם קשור, כי אם ינתן השכר כשפע של גשמיות זה יגדיל את היצה"ר כמשנ"ת לעיל (מלבד ימות המשיח, בהם יסולק יצה"ר, ותרבה הברכה), אבל זה לא זהה, כי זה מדבר על דבר יותר עמוק, שהשכר הוא רוחני ולא גשמי, ועוה"ז הוא עולם העבודה ולא עולם השכר.
ימחלו נא המעיינים לחזור על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ח-פ"ט שהאריך בזה, ואין טעם להעתיקו פה כולו.

והדברים עתיקים ובעיקר ארוכים, ומה לי להאריך בדברים שאתם יודעים טוב ממני.

[עקביה]

אני וכו'.

חן חן על המחמאות, על שאר אשכולות ועל אשכול זה.
מה שאמרו (סוטה מז.) ש'משרבו המנאפים פסקו המים המרים' אינו עניין לכאן, שכן מיד ממשיכה שם הגמ' 'ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן'. ז"א לא שהמים פסקו לבדוק, אלא ריב"ז קבע שאין יותר להשקות סוטות. וביאור החלטה זו ראה ברמב"ם סוטה פ"ג הי"ז-יט.

[עקביה]

1. "שמא יגרום החטא" אינו המצאה של החזו"א לגבי שביעית, אלא גמ' מפורשת (ברכ' ד.) לגבי כל הבטחות התורה.

2. הטובה הגשמית מחזקת את היצה"ר, ולכן יש סכנה רוחנית להשפיע אותה בעוה"ז, וכמו שפירש''י על השמרו לכם פן יפתה לבבכם "כיון שתהיו אוכלים ושבעים השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב''ה אלא מתוך שביעה שנא' וכו'". והאריך חוה"ל לבאר את הקשר.
מן הצד השני של אותו מטבע, כאשר אדם מקיים מצוות הוא מסיר קמעא את היצר מלבו, וכאשר הוא חוטא הוא מכניס אותו, וכמ"ש לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות.

3. ממילא יוצא, שרק לצדיק שסילק מעצמו את היצה"ר כדאי להשפיע ברכה גשמית, משא"כ לרשע שיחזק את יצרו להוסיף ולהרשיע.
וכיון שאדם עושה גם מצוות וגם עבירות, מגיעה לו ברכה בעבור המצוות, אבל החטא גורם שהברכה תזיק לו ומונע אותה.

4. רבי יעקב מדבר על ענין קשור אבל לא זהה. שיטתו מסוכמת שם בגמ' בלשון "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". הוא לא מדבר על הברכה הבאה בעקבות המצוות אלא על שכרן.
זה אמנם קשור, כי אם ינתן השכר כשפע של גשמיות זה יגדיל את היצה"ר כמשנ"ת לעיל (מלבד ימות המשיח, בהם יסולק יצה"ר, ותרבה הברכה), אבל זה לא זהה, כי זה מדבר על דבר יותר עמוק, שהשכר הוא רוחני ולא גשמי, ועוה"ז הוא עולם העבודה ולא עולם השכר.

1. הגמ' אינה מדברת על הבטחות התורה, אלא על מה שאמר הקב"ה באופן פרטי לאדם פרטי. והחילוק בין המקרים מבואר בפיה"מ לרמב"ם שהובא לעיל. כך שזהו כן חידוש של החזו"א.
2. מי דיבר כאן על שפע גשמי? לא מדובר פה על שובע גדול, אלא שמה שהיה לאדם כל שנה יהיה לו גם בשנת השמיטה. והיות ולא מדובר כאן על שפע רב בדווקא יש לומר שאדרבה, איפכא מסתברא! קיום ההבטחה מחזק את היצר הטוב כפליים לתושיה, שהרי אדם רואה בעיניו "כי הוא אמר ויהי", "ודבר אלוקינו יקום לעולם", מה יותר מזה מחזק את האמונה ואת הרצון להמשיך לעשות אך טוב וחסד כל הימים?
3. אינו קשור לנד"ד, כנ"ל.
4. שוב, לא קשור.

[אלכסנדר וימפן]

1. התכוונתי שאני לא יודע למה אתה אומר שרבי יעקב דיבר על עולם הנשמות מי שאני ראיתי במפרשים מסביר שזה הולך על העולם הבא.
2. 1. אני לא מבין מה פתאום שהשכר על מצות כיבוד הורים יהיה תלוי בזה שהוא יעלה לארץ ישראל לדעתי הרבה יותר מובן להסביר שזה על העולם הבא.
2. 2. מה שחז"ל הבינו אתה מתכוון לשאלה של אחר ולתשובה של רבי יעקב אבל אנחנו מדברים על פירוש לא לפי רבי יעקב. וגם השאלה של אחר אני חושב שהיא בכלל לא לפי הפשט של הפסוקים כמו שאתה הבנת, כי בפשט אין שום שאלה. אלא כמו שהרב אוצר החכמה כתב שהשאלה היתה איך יכול להיות שהוא מת בגלל המצוה ואז השאלה היא לפי דרש וגם התשובה היא לפי דרש ומי שלא רוצה דרש אלא רק פשט לא קשה לו כלום.
אני מקוה שאפשר להבין מה אני כותב.

1. האם איננו מדברים על אותו דבר? כשאתה אומר עולם הבא אינך מתכוון למה שקורה עם האדם לאחר מותו?
2. 1. על מצוות כיבוד או"א יש שכר כמו על כל מצווה אחרת, בעולם הבא, וחוץ מזה יש בה תוספת של הבטחת אריכות ימים על האדמה אשר ה' א' נותן לך. בפשטות זה לא בעולם הבא, כפי שכבר נכתב לעיל.
2. 2. לענ"ד השאלה כן מצד הפשט. אבל לו יהי שהשאלה מצד 'איך יכול להיות שהוא מת בגלל המצוה', גם אז זה לא קשור לדרש. ההבנה הפשוטה היא שמצוה שיש עליה הבטחה כזאת לא תגרום קיצור ימים ושנים.

1. מה שאני יודע זה שעולם הבא ולעתיד לבוא זה אחרי תחית המתים כמו שאומרים להחזירה בקרבי לעתיד לבוא. אם אתה יודע משהו אחר אז תביא הוכחות לזה כי בשביל לשאול שאלה צריך הוכחות.
אתה שאלת על רבי יעקב איך הוא אומר שזה על העולם הבא אם כתוב על האדמה אז עניתי לך שעל האדמה יכול להיות גם בעולם הבא וכמו שכתוב ברש"י אשר נשבע לאבותיכם לתת להם מכאן לתחית המתים מן התורה.
חוץ מזה אני חושב שהפירוש האמיתי לפי הפשט הוא שבזכות המצוה עם ישראל יאריך ימים על האדמה ולא יגלו כמו שהתורה אומרת בהרבה מקומות, כי אם השכר הוא אריכות ימים ושנים קשה להבין לפי הפשט למה זה תלוי בארץ ישראל (וזה שיש עוד שכר בעולם הבא זה לא עוזר).
מה שאני רואה זה שאתה לא עונה על מה שאמרתי רק אתה כותב עוד פעם שזה בפשטות לא ככה אז אני חושב שזה כן ככה.

2. השאלה איך יכול להיות שהוא מת בגלל המצוה וכמו שאמרת שמצוה כזאת לא תגרום קיצור ימים, זה לא שאלה שהשם לא מקיים את ההבטחה אלא זה סוג שאלה של צדיק ורע לו כמו שהוא ראה את הלשון של חוצפית המתורגמן. ועל זה הגמרא אומרת שאם הוא היה דורש שההבטחה היתה לעולם הבא לא היה לו בכלל שאלה כי כל השאלה היתה שזה מצוה כזאת שנאמר עליה אריכות ימים אבל בכל מקרה השאלה היתה צדיק ורע לו.
זה נכון שההבנה הפשוטה היא שלא יהיה צדיק ורע לו אבל זה לא השאלה שהתחלת אתה את האשכול הזה.

[אלכסנדר וימפן]

בקשר להבטחה של וצויתי אני חושב שלא יכול להיות שזה שכר על שמירת שמיטה כי התורה אומרת שזה יהיה בשנה השישית לפני ששמרו את השמיטה.
אז לכן אני חושב שלפי הפשט זה רק התשובה לשאלה מה נאכל שאם תשאלו איך אפשר לצוות אותנו לא לעשות השתדלות ואז לא יהיה מה לאכול אז השם אומר שהוא ישלח ברכה ויהיה מה לאכול אבל אם יש אוכל אי אפשר להגיד איפה ההבטחה של הברכה.

על דבריך כן קשה מהירושלמי, שם רואים שבגלל שמיטה לא היה לאנשים מה לאכול.

אני בכלל לא הבנתי מה רואים בירושלמי. לא כתוב בירושלמי שאם הוא היה שומר את השמיטה הוא היה מת מרעב וגם לא כתוב שלא היתה לו דרך כן לשמור את השמיטה אם הוא היה צדיק. כתוב שמה לימוד זכות על החשודים, אני לא מבין מה זה קשור.

[המעיין]

כשם שמצוות התורה אינם מובנות רק ע"פ פשוטן אלא ע"פ הסברי חז"ל שהרבה פעמים שונים מאד מהמשמעות הפשוטה, כך הבטחות התורה. מה כ"כ תמוה בזה?

מה שתמוה (עכ"פ לי) בזה הוא שהדבר היחיד שהכתיב את ההסבר המסוים הזה להבטחות התורה זו המציאות. קרי, כאשר ראינו שהן אינן מתקיימות. [ולא הבנה מיוחדת של חז"ל שנמסרה להם או שהגיעו אליה בעיונם בכתובים]. והשאלה היא - מדוע באמת הן לא מתקיימות.

הרב החשוב עקביה. אנא הסבר לי ולדלי דעת שכמותי מה ההבדל. למה אם היה כתוב איזה פסוק שממנו היה ר' יעקב בר ברתיה דאלישע בן אבויה מקשה קושיה על הפסוק בשילוח הקן ומתרץ שעל כרחין פירוש הפסוק בשילוח הקן הוא לעולם שכלו טוב וכולו ארוך לא היה קשה לך מאומה. ועכשיו ששאל מן המציאות קשה לך.

[אשר ברא]

מה שתמוה (עכ"פ לי) בזה הוא שהדבר היחיד שהכתיב את ההסבר המסוים הזה להבטחות התורה זו המציאות. קרי, כאשר ראינו שהן אינן מתקיימות. [ולא הבנה מיוחדת של חז"ל שנמסרה להם או שהגיעו אליה בעיונם בכתובים]. והשאלה היא - מדוע באמת הן לא מתקיימות.

הרב החשוב עקביה. אנא הסבר לי ולדלי דעת שכמותי מה ההבדל. למה אם היה כתוב איזה פסוק שממנו היה ר' יעקב בר ברתיה דאלישע בן אבויה מקשה קושיה על הפסוק בשילוח הקן ומתרץ שעל כרחין פירוש הפסוק בשילוח הקן הוא לעולם שכלו טוב וכולו ארוך לא היה קשה לך מאומה. ועכשיו ששאל מן המציאות קשה לך.

זה מאד מאכזב! שאין שום דבר פשוטה זכה וטהורה רק הכל מפולפל!
וגם אני מצטער בזה כמוהו אך מה לעשות זה המציאות!

[אשר ברא]

ברור לכל מי שמבין שבשביעית המצב שונה. שהרי באמת המצווה בעצמה היא סיבה לזה שלא יהיה תבואה כי זה מה שהמצווה אומרת בטבעה שהארץ תשמט, רק הקב"ה אמר וכי תאמרו מה נאכל וציוויתי את ברכתי ומי שאינו ראוי לא מקבל את הברכה.

ולכן בשביעית ל"ק קשית (אחר ו)ר' יעקב ודפח"ח וש"י.
ובזה מובן למה לא הציץ ונפגע אחר מיד בשמיטה א' שבחייו לפי החזו"א (אלא המתין עד אותו טיול עם נכדו אחר הצוהריים לחורשה הסמוכה).

[עקביה]

1. מה שאני יודע זה שעולם הבא ולעתיד לבוא זה אחרי תחית המתים כמו שאומרים להחזירה בקרבי לעתיד לבוא. אם אתה יודע משהו אחר אז תביא הוכחות לזה כי בשביל לשאול שאלה צריך הוכחות.
אתה שאלת על רבי יעקב איך הוא אומר שזה על העולם הבא אם כתוב על האדמה אז עניתי לך שעל האדמה יכול להיות גם בעולם הבא וכמו שכתוב ברש"י אשר נשבע לאבותיכם לתת להם מכאן לתחית המתים מן התורה.
חוץ מזה אני חושב שהפירוש האמיתי לפי הפשט הוא שבזכות המצוה עם ישראל יאריך ימים על האדמה ולא יגלו כמו שהתורה אומרת בהרבה מקומות, כי אם השכר הוא אריכות ימים ושנים קשה להבין לפי הפשט למה זה תלוי בארץ ישראל (וזה שיש עוד שכר בעולם הבא זה לא עוזר).
מה שאני רואה זה שאתה לא עונה על מה שאמרתי רק אתה כותב עוד פעם שזה בפשטות לא ככה אז אני חושב שזה כן ככה.
2. השאלה איך יכול להיות שהוא מת בגלל המצוה וכמו שאמרת שמצוה כזאת לא תגרום קיצור ימים, זה לא שאלה שהשם לא מקיים את ההבטחה אלא זה סוג שאלה של צדיק ורע לו כמו שהוא ראה את הלשון של חוצפית המתורגמן. ועל זה הגמרא אומרת שאם הוא היה דורש שההבטחה היתה לעולם הבא לא היה לו בכלל שאלה כי כל השאלה היתה שזה מצוה כזאת שנאמר עליה אריכות ימים אבל בכל מקרה השאלה היתה צדיק ורע לו.
זה נכון שההבנה הפשוטה היא שלא יהיה צדיק ורע לו אבל זה לא השאלה שהתחלת אתה את האשכול הזה.

1. בסדר, אז אחרי תחיית המתים. אבל לפי ההבנה שלהם, שיש כאן הבטחה שאמורה להתקיים גם אצל הפרט (אפילו אם הפשט הוא כלפי הכלל כמו שכתבת), אפשר להבין שקשה לקבל ש'על האדמה' זה לעתיד לבוא. הרי בנ"י היו אז במדבר מייחלים להיכנס לא"י, והתורה ניתנה להם ובה שפע של הבטחות לגבי מה שיעשו וייטב להם בא"י, וודאי כך גם הבינו את ההבטחה על כיבוד או"א ושילוח הקן, ופתאום לומר שהכוונה היא לעתיד לבוא זה קשה.
2. זה לא כ"כ משנה. הרי גם אתה מסכים מן הסתם שזו לא שאלת צדיק ורע לו הרגילה, עליה ישנן תשובות מקובלות. זו שאלה שכן נובעת מהכתוב בתורה. וגם רבי יעקב לא ענה את מה שמקובל לענות על שאלת צדיק ורע לו, אלא נתן תשובה שבאה לפתור את הקושי שעולה מהכתובים.

אני בכלל לא הבנתי מה רואים בירושלמי. לא כתוב בירושלמי שאם הוא היה שומר את השמיטה הוא היה מת מרעב וגם לא כתוב שלא היתה לו דרך כן לשמור את השמיטה אם הוא היה צדיק. כתוב שמה לימוד זכות על החשודים, אני לא מבין מה זה קשור.

אני לא מבין מה לא מובן. רואים שם שלשומרי שביעית לא היה מה לאכול, עד כדי כך שרבי רצה להתיר את השביעית. מה לא ברור?

[עקביה]

כשם שמצוות התורה אינם מובנות רק ע"פ פשוטן אלא ע"פ הסברי חז"ל שהרבה פעמים שונים מאד מהמשמעות הפשוטה, כך הבטחות התורה. מה כ"כ תמוה בזה?

מה שתמוה (עכ"פ לי) בזה הוא שהדבר היחיד שהכתיב את ההסבר המסוים הזה להבטחות התורה זו המציאות. קרי, כאשר ראינו שהן אינן מתקיימות. [ולא הבנה מיוחדת של חז"ל שנמסרה להם או שהגיעו אליה בעיונם בכתובים]. והשאלה היא - מדוע באמת הן לא מתקיימות.

הרב החשוב עקביה. אנא הסבר לי ולדלי דעת שכמותי מה ההבדל. למה אם היה כתוב איזה פסוק שממנו היה ר' יעקב בר ברתיה דאלישע בן אבויה מקשה קושיה על הפסוק בשילוח הקן ומתרץ שעל כרחין פירוש הפסוק בשילוח הקן הוא לעולם שכלו טוב וכולו ארוך לא היה קשה לך מאומה. ועכשיו ששאל מן המציאות קשה לך.

אילו מהתורה עצמה היה עולה שההבטחה אינה אלא לעולם שכולו ארוך וטוב לא היה קשה לי כלום. זו ההבטחה וזהו.
הבעיה שלי מתחילה עם זה שהתורה נותנת להבין שההבטחה היא בעולם הזה, ולא רומזת משהו אחר, ולכן כך הבין 'אחר', עד שבאה המציאות וטופחת על פנינו ומלמדת אותנו שלא זו הכוונה.
משל למה הדבר דומה, לילד שאביו הבטיח לו בבוקר שעד תשע הוא יחזור הביתה ויביא לו מתנה. הילד מחכה כל היום נרגש, עד שמגיעה השעה תשע, זו השעה שבה הוא חייב ללכת לישון, ואבא לא בא. בצער רב הוא עולה למיטתו. כעת הוא הבין שאבא התכוון לתשע בבוקר, או לתשע בערב שלמחרת. עכ"פ אבא בהחלט נתן לו להבין שכוונתו לתשע בערב זה, שכן הוא לא רמז על אפשרות אחרת והוא ידע שזה מה שהילד יחשוב.
אני מקווה שקירבתי את הבנת העניין.

[אלכסנדר וימפן]

1. בסדר, אז אחרי תחיית המתים. אבל לפי ההבנה שלהם, שיש כאן הבטחה שאמורה להתקיים גם אצל הפרט (אפילו אם הפשט הוא כלפי הכלל כמו שכתבת), אפשר להבין שקשה לקבל ש'על האדמה' זה לעתיד לבוא. הרי בנ"י היו אז במדבר מייחלים להיכנס לא"י, והתורה ניתנה להם ובה שפע של הבטחות לגבי מה שיעשו וייטב להם בא"י, וודאי כך גם הבינו את ההבטחה על כיבוד או"א ושילוח הקן, ופתאום לומר שהכוונה היא לעתיד לבוא זה קשה.

אני לא הבנתי את הפלפול שלך ואני לא חושב שהיה קשה לבני ישראל שהם היו דור דעה להבין שמבטיחים להם עולם הבא. אני בטוח שהם הבינו גם את הפשט וגם את הדרש לפי רבי יעקב.

2. זה לא כ"כ משנה. הרי גם אתה מסכים מן הסתם שזו לא שאלת צדיק ורע לו הרגילה, עליה ישנן תשובות מקובלות. זו שאלה שכן נובעת מהכתוב בתורה. וגם רבי יעקב לא ענה את מה שמקובל לענות על שאלת צדיק ורע לו, אלא נתן תשובה שבאה לפתור את הקושי שעולה מהכתובים.

אני לא יודע מה זה התשובות המקובלות שיש על השאלה של צדיק ורע לו ואולי זה שאלה יותר חזקה. אבל אין כאן שאלה שהשם אמר משהו וזה לא התקיים.

אני לא מבין מה לא מובן. רואים שם שלשומרי שביעית לא היה מה לאכול, עד כדי כך שרבי רצה להתיר את השביעית. מה לא ברור?

כתוב שם שהיה קשה לעניים עם הפרנסה בשמיטה אבל לא כתוב שם שלא היה אפשר לשמור שמיטה וגם לא כתוב שלא היה מה לאכול. גם לפי השיטה שלך זה יהיה שאלה על החזון איש אבל לפי הסמ"ע זה לא יהיה שאלה כי רבי סבר ששמיטה דרבנן. לפי דעתי החזון איש יגיד שאם רבי מתיר את השמיטה זה שיקול דעת של חכמים עד איפה מגיע ההשתדלות ואין על זה וצויתי כמו שהוא מסביר שם.

אני רוצה להגיד שאם התחלנו עם שאלות למה מה שכתוב בתורה לא מתקיים ועכשיו אנחנו רק מדברים על הפלוספיה של צדיק ורע לו אם זה יותר חמור או לא ומה הפשט בדיוק בשורה אחת בירושלמי אז אפשר להגיד שההר הוליד עכבר מת ואני חושב שלא צריך לעשות החיאה.

[עקביה]

אם אתה מדבר על הירושלמי בתענית פרק ג הלכה א אז אני קראתי שמה שרבי לא רצה לקנוס אותם אבל לא כתוב שהוא רצה להתיר.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ג הלכה א
ר' בעא מישרי שמיטתא.

על שאר הנושאים נדבר אולי בפעם אחרת.

[אלכסנדר וימפן]

.

[עקביה]

עוד דוגמה להבטחה (של חז"ל. לא מפורשת בתורה) שעל פניה נראית כניתנת להעמדה במבחן, אך כבר הראשונים מסבירים שלא זו הייתה כוונת המשורר.

אמרו (ביצה טו:): מאי כי חדות ה' היא מעזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע.

הגמ' דורשת את הפסוק בנחמיה (ח י): וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם:
ומסבירה שכִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם היינו ששמחת החג והשבת היא מעוז לדל ומעוז לאביון בצר לו, והרי הוא יכול להישען על מצווה זו עד כדי שאם אין לו כסף לקיים אותה יכול הוא ללוות. ובאשר לפירעון? אל דאגה - האמינו בי ואני פורע.

תוספות שם אומרים: לוו עלי ואני פורע - והא דאמר (פסחים קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ה"מ כשאין לו לפרוע.

כלומר, מצד אחד מהגמ' בביצה משמע שאדם שאין בידו לפורטה אפילו שווה פרוטה רשאי ללוות עבור השבת, וה' כבר יפרע את החוב, ומאידך בפסחים אמרו שאם אין לו מהיכן לכבד את השבת יעשנה חול ובלבד שלא יצטרך לבריות. כיצד מיישבים סתירה זו?

מתרצים תוס', כל מה שאמרו בביצה לוו עלי ואני פורע, היינו דווקא כשיש לו לפרוע, אבל אם אין לו לפרוע, יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות.

זה נשמע קצת משונה, אם יש לו לפרוע (וכנראה כספו אינו תחת ידו כרגע ולכן הוא נצרך להלוואה) מדוע הוא זקוק להבטחת "האמינו בי ואני פורע"? ואמנם הגר"א בהגהותיו על הדף מתקן את גירסת תוס': ה"מ כשאין לו ממי ללוות. ז"א כשיש לו ממי ללוות, גם אם אין לו מושג מהיכן יפרע, יאמין בה' והוא ידאג לכך, ולא יעשה שבתו חול אלא כאשר האפשרות היחידה העומדת בפניו היא לקבץ נדבות (כנראה שכך גם הבין החת"ס בחידושיו שם).

אבל המהרש"ל מתקן את גירסת תוס' באופן אחר: תוס' בד"ה לוו עלי כו' הני מילי כשאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה, אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע כן הוא בס"א וכן בהגה"ת אשר"י:
וכך הוא אמנם בהגהות אשרי: וא"ת והא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. וי"ל דהתם מיירי שאין לו לפרוע אלא א"כ יטול מן הצדקה. אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע. העתק מן התוס'.

לא לגמרי ברור; אם יש לו משכונות כדי לפרוע מה הבשורה הגדולה שלמדו חז"ל מ'כי חדוות ה' היא מעוזכם', הרי אין לו בעיה מיוחדת ללוות כעת ולפרוע אח"כ.

נראה שההסבר נמצא בדברי ר"ח שם: מאי כי חדות ה' היא מעוזכם. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע. כלומר קיימו מצות חדות ה' שאמר הקדוש ברוך הוא ושמחת בחגך. והאמינו אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו מה שלקחתם בהלואה.

כלומר, אין הבטחה שסכום ההלוואה יצנח משמים אל כיסו של הלווה מיד לאחר השבת או בכל זמן אחר כדי שיוכל לפרוע את חובו, ההבטחה היא לאדם שיש לו פרנסה מסודרת פחות או יותר, והוא יודע מהיכן יפרע את חובו, אך הוא חושש שהוצאות השבת יכבידו עליו. לאדם זה אומרים חז"ל, אל לך לדאוג, ה' יזמין ברכה במעשה ידיך כדי שתוכל לפרוע את חובך שלקחת עבור הוצאות שבת ויו"ט.

[נמצא מאמר זה דומה במשמעותו למאמר המובא בהמשך (טז.): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו].

אם כן ע"פ הבנת הראשונים בסוגיא לא מדובר בהבטחה שיש אפשרות להוכיח אם התקיימה או לא, אלא היא עניין לאמונה בלבד.

ז"א אע"פ שביד ה' להבטיח כל דבר (וגם מקרה פנטסטי בו סכום ההלוואה מגיע במדויק לידי הלווה לאחר השבת הוא יכול לגלגל בדרך טבעית. והיו דברים מעולם), מ"מ הראשונים (ע"פ חז"ל) נמנעים מלהבין שישנה הבטחה כזו.

בנותן טעם להוסיף את שמספר רבינו יעקב בעל הטורים על עצמו: וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א"א ז"ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור. אח"כ מצאתי בפרקי אבות וכו' (טור או"ח רמב).

על אף שהוא עצמו מביא בהמשך דבריו את מאמרם "בני לוו עלי ואני פורע", נראה שלא היה לו צד לחשוב שהוא עצמו רשאי ללוות מאחרים כשאין לו מושג מהיכן יפרע (וראה דרישה שם שמביא בשם תוס' והגהות אשרי את מה שהבאתי לעיל).

ולסיום, חשוב להבחין בין המאמר הנ"ל לבין מאמרם (שבת קיט.) על סיפורו של יוסף מוקיר שבת: "מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא".
שם לא מדובר במי שלווה עבור הוצאות שבת, אלא במי ש"מלווה לשבת", כלומר מוציא הוצאות מכיסו עבור כבוד השבת. גם אם הוא עשיר, נאמר לו כי השבת תחזיר לו הוצאותיו, אך אין כאן אמירה הקשורה להלוואה.

[אלכסנדר וימפן]

עוד פעם אני לא כל כך מצליח להבין מה אתה מתכוון כי הראשונים רק שאלו שיש סתירה בין הגמרות

[עקביה]

גם אני לא מצליח להבין למה כב' מתכוון. הסתירה בין הגמרות מביאה להבנה אחרת של דברי הגמ' בביצה, וזה מה שביקשתי להראות.

[אלכסנדר וימפן]

נראה לי שעכשיו הבנתי מה אתה רוצה. אתה רוצה להראות שאין כזה דבר שהתורה תבטיח ניסים גלוים או השגחה גלויה. נכון?
אבל אני חושב שהרמב"ן מחלק בזה בין כל עם ישראל לאנשים יחידים.

[עקביה]

נראה לי שעכשיו הבנתי מה אתה רוצה. אתה רוצה להראות שאין כזה דבר שהתורה תבטיח ניסים גלוים או השגחה גלויה. נכון?

נכון.

אבל אני חושב שהרמב"ן מחלק בזה בין כל עם ישראל לאנשים יחידים.

מה אומר הרמב"ן והיכן?

[אלכסנדר וימפן]

הרמב"ן אומר שוהיה אם שמוע שהתורה מבטיחה שאם ישמרו מצוות יהיה גשם וכדומה זה רק לרבים
יש רמב"ן בקיצור על והיה אם שמוע אבל נראה לי שהוא בעוד מקומות

[ניים ושכיב]

סליחה שההודעה יצאה עילגת, וא"א לרוץ בה כקורא באיגרת.
ואותם המתנהלים בה לאיטם, ה' יתן להם כל סיפוקם.

1. "שמא יגרום החטא" אינו המצאה של החזו"א לגבי שביעית, אלא גמ' מפורשת (ברכ' ד.) לגבי כל הבטחות התורה.

2. הטובה הגשמית מחזקת את היצה"ר, ולכן יש סכנה רוחנית להשפיע אותה בעוה"ז, וכמו שפירש''י על השמרו לכם פן יפתה לבבכם "כיון שתהיו אוכלים ושבעים השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב''ה אלא מתוך שביעה שנא' וכו'". והאריך חוה"ל לבאר את הקשר.
מן הצד השני של אותו מטבע, כאשר אדם מקיים מצוות הוא מסיר קמעא את היצר מלבו, וכאשר הוא חוטא הוא מכניס אותו, וכמ"ש לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות.

3. ממילא יוצא, שרק לצדיק שסילק מעצמו את היצה"ר כדאי להשפיע ברכה גשמית, משא"כ לרשע שיחזק את יצרו להוסיף ולהרשיע.
וכיון שאדם עושה גם מצוות וגם עבירות, מגיעה לו ברכה בעבור המצוות, אבל החטא גורם שהברכה תזיק לו ומונע אותה.

4. רבי יעקב מדבר על ענין קשור אבל לא זהה. שיטתו מסוכמת שם בגמ' בלשון "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". הוא לא מדבר על הברכה הבאה בעקבות המצוות אלא על שכרן.
זה אמנם קשור, כי אם ינתן השכר כשפע של גשמיות זה יגדיל את היצה"ר כמשנ"ת לעיל (מלבד ימות המשיח, בהם יסולק יצה"ר, ותרבה הברכה), אבל זה לא זהה, כי זה מדבר על דבר יותר עמוק, שהשכר הוא רוחני ולא גשמי, ועוה"ז הוא עולם העבודה ולא עולם השכר.

1. הגמ' אינה מדברת על הבטחות התורה, אלא על מה שאמר הקב"ה באופן פרטי לאדם פרטי. והחילוק בין המקרים מבואר בפיה"מ לרמב"ם שהובא לעיל. כך שזהו כן חידוש של החזו"א.
2. מי דיבר כאן על שפע גשמי? לא מדובר פה על שובע גדול, אלא שמה שהיה לאדם כל שנה יהיה לו גם בשנת השמיטה. והיות ולא מדובר כאן על שפע רב בדווקא יש לומר שאדרבה, איפכא מסתברא! קיום ההבטחה מחזק את היצר הטוב כפליים לתושיה, שהרי אדם רואה בעיניו "כי הוא אמר ויהי", "ודבר אלוקינו יקום לעולם", מה יותר מזה מחזק את האמונה ואת הרצון להמשיך לעשות אך טוב וחסד כל הימים?
3. אינו קשור לנד"ד, כנ"ל.
4. שוב, לא קשור.

1. לא נכון, ז"ל הגמ' בברכ' ד. "דוד מי קרי לנפשיה חסיד?! והכתיב (תהלים כז, יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. ותנא משמיה דרבי יוסי למה נקוד על לולא? אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו!? שמא יגרום החטא. כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח, טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד! אמר, שמא יגרום החטא כדתניא (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. עד יעבור עמך ה'- זו ביאה ראשונה. עד יעבור עם זו קנית- זו ביאה שנייה. מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא" עכ"ל. [וק' לשיטתי שדוד מדבר לענין שכר עוה"ב ואני ביארתי ששמא יגרום החטא מדבר לענין הברכה בעוה"ז. אבל בלא"ה ק' מה הדמיון בין דוד לריב"א, שדוד רק פחד שמא יחטא, וריב"א מדבר לענין שא"א לסמוך על הבטחה. אע"כ שריב"א רק הובא לראיה שהצדיקים לא מאמינים בעצמם וחוששים שמא יחטאו, דהרי בשעת ההבטחה שקיבל יעקב היה ראוי לה, ורק חשש שמא יחטא אח"כ. ודוק דלכן מובאת עוד ראיה מביאה שניה, שממנה מוכח התי' של ריב"א שההבטחה עלולה שלא להתקיים]. וז"ל הגמ' בסנה' צח: "אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] מאי טעמא אילימא משום חבלו של משיח והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים ומר הא תורה והא גמילות חסדים אמר [ליה] שמא יגרום החטא כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח, טו) הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד וייצר לו שהיה מתיירא שמא יגרום החטא כדתניא (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא" עכ"ל. והנך רואה שלא מדובר על מה שאמר הקב"ה באופן פרטי לאדם פרטי.

ומש"כ הרמב"ם, ראשית כל, כאשר כזו סברא לא מסתדרת עם רמב"ם, אין היא נפרכת, אלא היא קושיה על הרמב"ם. ובכלל הרמב"ם ק' מצד עצמו, שהרי בגמ' כתוב להדיא שזה לא נאמר רק לגבי הבטחה בין הקב"ה לנביא. אמנם התי' על הרמב"ם הוא שהרמב"ם מחלק בין סימני נביא המתנבא לאחרים וצריכים לברר אם הוא נביא אמת. שנבואה לאחרים לטובה אינה חוזרת אפילו מחמת חטא. ואצל יעקב לא היתה נבואה לאחרים, עיי"ש. וה"נ י"ל לגבי הבטחות התורה, שהיא עצמה המחדשת סימני נביא אמת, ואינה נבחנת בהם, אלא אנו מאמינים בה מסיבות אחרות [מעמה"ס גרידא אליבא דהרמב"ם וגם יצי"מ אליבא דהרמב"ן]. [אמנם עלי להוסיף שבעניי לא זכיתי להבין את דברי הרמב"ם הללו, כיון שהוא מקשה סתירה בין מש"כ בברכ' ז. שכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו, לבין ברכ' ד. הנ"ל, ומתרץ כנ"ל. וק' שהרי גם שם בברכ' ז. לא מדובר בנבואה לאחרים אלא בנבואה שאמר הקב"ה למשה לגבי עצמו. וצ"ע. ולולי דמסתפינא ה"א לתרץ באופן אחר דבדף ז. נאמר שאם לא יגרום החטא תתקיים ההבטחה אף שלא התקיים התנאי. ואשמח אם יאירו את עיני בזה].

2. כאמור, לא דיברתי לגבי שמיטה אלא לגבי שמא יגרום החטא באופן כללי. אמנם אתה שואל טוב, שלפי דברי דוקא שובע מיוחד אמור להמנע ע"י החטא ולא שובע רגיל. והתשובה ע"ז היא שמה שמחזק את היצר הוא חיזוק ישוב העולם ומה שמחלישו הוא חולשת ישוב העולם כמ"ש חוה"ל, וא"כ כאשר יש לאדם אוכל לתקופה ארוכה יותר ולא צריך להשתדל להשיגו, ד"ז הוא כבר חיזוק היצה"ר. עוד אפשר לכתוב את אותו הדבר מזוית אחרת, שכאשר האוכל מושג ע"י השתדלות, זו ברכה הרבה יותר קטנה מאשר כשהוא מושג שלא ע"י השתדלות, כיון שיש כאן הרבה פחות עולם מיושב, משא''כ כאשר האוכל בא ע"י נס.

3-4. ממילא זה דוקא כן קשור לנד"ד.

עוד דוגמה להבטחה (של חז"ל. לא מפורשת בתורה) שעל פניה נראית כניתנת להעמדה במבחן, אך כבר הראשונים מסבירים שלא זו הייתה כוונת המשורר.

אמרו (ביצה טו:): מאי כי חדות ה' היא מעזכם? אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע.

הגמ' דורשת את הפסוק בנחמיה (ח י): וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם:
ומסבירה שכִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם היינו ששמחת החג והשבת היא מעוז לדל ומעוז לאביון בצר לו, והרי הוא יכול להישען על מצווה זו עד כדי שאם אין לו כסף לקיים אותה יכול הוא ללוות. ובאשר לפירעון? אל דאגה - האמינו בי ואני פורע.

תוספות שם אומרים: לוו עלי ואני פורע - והא דאמר (פסחים קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ה"מ כשאין לו לפרוע.

כלומר, מצד אחד מהגמ' בביצה משמע שאדם שאין בידו לפורטה אפילו שווה פרוטה רשאי ללוות עבור השבת, וה' כבר יפרע את החוב, ומאידך בפסחים אמרו שאם אין לו מהיכן לכבד את השבת יעשנה חול ובלבד שלא יצטרך לבריות. כיצד מיישבים סתירה זו?

מתרצים תוס', כל מה שאמרו בביצה לוו עלי ואני פורע, היינו דווקא כשיש לו לפרוע, אבל אם אין לו לפרוע, יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות.

זה נשמע קצת משונה, אם יש לו לפרוע (וכנראה כספו אינו תחת ידו כרגע ולכן הוא נצרך להלוואה) מדוע הוא זקוק להבטחת "האמינו בי ואני פורע"? ואמנם הגר"א בהגהותיו על הדף מתקן את גירסת תוס': ה"מ כשאין לו ממי ללוות. ז"א כשיש לו ממי ללוות, גם אם אין לו מושג מהיכן יפרע, יאמין בה' והוא ידאג לכך, ולא יעשה שבתו חול אלא כאשר האפשרות היחידה העומדת בפניו היא לקבץ נדבות (כנראה שכך גם הבין החת"ס בחידושיו שם).

אבל המהרש"ל מתקן את גירסת תוס' באופן אחר: תוס' בד"ה לוו עלי כו' הני מילי כשאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה, אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע כן הוא בס"א וכן בהגה"ת אשר"י:
וכך הוא אמנם בהגהות אשרי: וא"ת והא אמרינן עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. וי"ל דהתם מיירי שאין לו לפרוע אלא א"כ יטול מן הצדקה. אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע. העתק מן התוס'.

לא לגמרי ברור; אם יש לו משכונות כדי לפרוע מה הבשורה הגדולה שלמדו חז"ל מ'כי חדוות ה' היא מעוזכם', הרי אין לו בעיה מיוחדת ללוות כעת ולפרוע אח"כ.

נראה שההסבר נמצא בדברי ר"ח שם: מאי כי חדות ה' היא מעוזכם. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע. כלומר קיימו מצות חדות ה' שאמר הקדוש ברוך הוא ושמחת בחגך. והאמינו אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו מה שלקחתם בהלואה.

כלומר, אין הבטחה שסכום ההלוואה יצנח משמים אל כיסו של הלווה מיד לאחר השבת או בכל זמן אחר כדי שיוכל לפרוע את חובו, ההבטחה היא לאדם שיש לו פרנסה מסודרת פחות או יותר, והוא יודע מהיכן יפרע את חובו, אך הוא חושש שהוצאות השבת יכבידו עליו. לאדם זה אומרים חז"ל, אל לך לדאוג, ה' יזמין ברכה במעשה ידיך כדי שתוכל לפרוע את חובך שלקחת עבור הוצאות שבת ויו"ט.

[נמצא מאמר זה דומה במשמעותו למאמר המובא בהמשך (טז.): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו].

אם כן ע"פ הבנת הראשונים בסוגיא לא מדובר בהבטחה שיש אפשרות להוכיח אם התקיימה או לא, אלא היא עניין לאמונה בלבד.

ז"א אע"פ שביד ה' להבטיח כל דבר (וגם מקרה פנטסטי בו סכום ההלוואה מגיע במדויק לידי הלווה לאחר השבת הוא יכול לגלגל בדרך טבעית. והיו דברים מעולם), מ"מ הראשונים (ע"פ חז"ל) נמנעים מלהבין שישנה הבטחה כזו.

בנותן טעם להוסיף את שמספר רבינו יעקב בעל הטורים על עצמו: וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א"א ז"ל, כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו, ולא השיבני דבר ברור. אח"כ מצאתי בפרקי אבות וכו' (טור או"ח רמב).

על אף שהוא עצמו מביא בהמשך דבריו את מאמרם "בני לוו עלי ואני פורע", נראה שלא היה לו צד לחשוב שהוא עצמו רשאי ללוות מאחרים כשאין לו מושג מהיכן יפרע (וראה דרישה שם שמביא בשם תוס' והגהות אשרי את מה שהבאתי לעיל).

ולסיום, חשוב להבחין בין המאמר הנ"ל לבין מאמרם (שבת קיט.) על סיפורו של יוסף מוקיר שבת: "מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא".
שם לא מדובר במי שלווה עבור הוצאות שבת, אלא במי ש"מלווה לשבת", כלומר מוציא הוצאות מכיסו עבור כבוד השבת. גם אם הוא עשיר, נאמר לו כי השבת תחזיר לו הוצאותיו, אך אין כאן אמירה הקשורה להלוואה.

זה ענין אחר לגמרי, ובמקרה גם כאן אני חלוק עליך.
יש מימרא אחת שצריך "ללוות" לצורך שבת, ויש מימרא אחרת שלא "להצטרך לבריות" לצורך שבת. ויש לחקור מהו "להצטרך לבריות", האם רק ליטול צדקה, או אפילו ללוות. [ליטול צדקה הוא יותר הצטרכות לבריות כי לא מחזיר להם את כספם]. וע"ז אומרים כל המפרשים שהבאת [אני מתייחס רק לצד השווה שבהם] דס"ד שהוא אפי' ללוות וא"כ יש סתירה בין המימרות, קמ"ל שהוא רק ליטול צדקה ואין סתירה.
נמצא שאין קשר לנושא האשכול שלנו, שנושא האשכול הוא הבטחות שלא מתקיימות בגלל סיבות צדדיות, ואילו המימרות הללו מדברות לענין עד כמה צריך להשתדל לצורך השבת.

[עקביה]

ראיתי היום את האשכול על 'פותח את ידך' http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=4128
הנדון בו קשור למדי לנדון באשכול זה.

[החושב]

לגבי השאלה, מדוע ההבטחות אינן מתקיימות כפשוטן, רציתי להעיר:
אם ניקח, לדוגמא, את 'למען יאריכון ימיך' של כבוד אב ואם. איך ראוי להבין את הדבר לפי פשוטו?
א. האם הפשט: עשית מעשה מצוה - קיבלת X זמן נוסף לחייך?
ב. או שהפשט שזה דבר שבכוחו להשפיע על אריכות הימים? ולהבדיל, כמו שאומרים הרופאים שפעולות גופנית טובה לבריאות ומאריכה את החיים. הכוונה, שבין שלל הגורמים המשפיעים על הבריאות ועל אורך החיים, פעולות גופנית זו רכיב דומיננטי.

לענ"ד הצד הראשון נראה ילדותי ומגושם. והצד השני הרבה יותר הגיוני.
אני לא מדבר עכשיו איך לסדר את זה עם הגמרא בקידושין, אלא מצד השאלה מה הפשטות.
מה אתם אומרים?

[אוצר החכמה]

אתה צודק.
אבל יבא עקביה וישאל כך (סליחה שאני נוטל עטרה מראשו)

אם נעשה סטטיסטיקה על אנשים שעושים פעילות גופנית לעומת אנשים שאינם עושים (על כמות גדולה של אנשים ובניכוי משתנים אחרים) הרי התוצאה תהיה שהם מאריכים ימים יותר. (על זה הרופאים מתבססים)
האם גם כשתעשה סטטיסטיקה על מכבדי הוריהם לעומת שאינם מכבדים זו תהיה התוצאה?

[החושב]

אתה צודק.
אבל יבא עקביה וישאל כך (סליחה שאני נוטל עטרה מראשו)

אם נעשה סטטיסטיקה על אנשים שעושים פעילות גופנית לעומת אנשים שאינם עושים (על כמות גדולה של אנשים ובניכוי משתנים אחרים) הרי התוצאה תהיה שהם מאריכים ימים יותר. (על זה הרופאים מתבססים)
האם גם כשתעשה סטטיסטיקה על מכבדי הוריהם לעומת שאינם מכבדים זו תהיה התוצאה?

אני מניח שכן. אבל איני יודע עד כמה זה מציאותי לעשות מחקר רציני בענין זה.
דרך אגב, קישור בנושא קרוב: https://www.hidabroot.org/article/216889

ועוד שאלה על הדרך, תוחלת חיים של גדולי ישראל זה לא משהו שחורג מכללי הסטטיסטיקה?

[אוצר החכמה]

בקשר לשאלה האחרונה קשה לדעת.
אתה מתכוון וודאי לגדולי ישראל בזמן האחרון. אבל הטיעון הנגדי הוא פשוט. אלה שנפטרו בגיל יותר צעיר פשוט לא הוכתרו כגדולי ישראל במובן שאתה מתכוון אליו. או במילים אחרות הת"ח הגדולים שהאריכו ימים הוכתרו כגדולי ישראל ולא שגדולי ישראל האריכו ימים.

[אוצר החכמה]

אני מניח שכן. אבל איני יודע עד כמה זה מציאותי לעשות מחקר רציני בענין זה.

שוב אצטט טיעון של עקביה או ברוח דבריו.

יש מחקר כזה. הרי סביר להניח ששומרי תורה ומצוות מקיימים הרבה יותר מצוות ששכרם להאריך ימים מאשר אחרים. והנה אין אנו רואים ששומרי המצוות מאריכים ימים יותר בממוצע.

[החושב]

במילים אחרות הת"ח הגדולים שהאריכו ימים הוכתרו כגדולי ישראל ולא שגדולי ישראל האריכו ימים.

הרב שך זצ"ל - 103
הרב אלישיב זצ"ל - 102
הרב וואזנר זצ"ל - 101
הרב שטינמן שליט"א - 103

אתה לא חושב שהוכתרו כגדולי ישראל הרבה לפני שהגיעו לגיל של 'כיון דהפליג הפליג'?

[שש ושמח]

יש עוד הרבה שנפטרו צעירים וקשה לעשות חשבון.
מ"מ יש לקחת בחשבון גם שגדולי ישראל הקשישים מקבלים טיפול רפואי משובח יותר מהממוצע, וגם מצבם הנפשי מדרך הטבע משופר ביותר וכידוע שזה משפיע על הבריאות.

[החושב]

אני מניח שכן. אבל איני יודע עד כמה זה מציאותי לעשות מחקר רציני בענין זה.

שוב אצטט טיעון של עקביה או ברוח דבריו.

יש מחקר כזה. הרי סביר להניח ששומרי תורה ומצוות מקיימים הרבה יותר מצוות ששכרם להאריך ימים מאשר אחרים. והנה אין אנו רואים ששומרי המצוות מאריכים ימים יותר בממוצע.

מישהו הלך ובדק ומצא שלא מאריכים חיים יותר? (אני מדבר על בדיקה רצינית, ולא סתם 'נראה לי')
איני יודע עד כמה אמינה הכתבה באתר הידברות, אבל הם מביאים בשם פרופסור דב טשרניחובסקי (שעוסקים במחקרים בתחום זה)

באוכלוסייה החרדית, וללא קשר לעיר הספציפית בארץ, תוחלת החיים גבוהה באופן משמעותי מן הממוצע הארצי. תוחלת החיים הממוצעת במגזר החרדי עומדת על 83 שנה. תוחלת החיים של גברים במגזר החרדי גבוהה בכ-3 שנים מזו של האוכלוסייה הכללית בארץ. גם תוחלת החיים של נשים במגזר החרדי גבוהה מזו של נשים במגזר הכללי, אך בכשנה וחצי בלבד.

[החושב]

יש עוד הרבה שנפטרו צעירים וקשה לעשות חשבון.
מ"מ יש לקחת בחשבון גם שגדולי ישראל הקשישים מקבלים טיפול רפואי משובח יותר מהממוצע, וגם מצבם הנפשי מדרך הטבע משופר ביותר וכידוע שזה משפיע על הבריאות.

אם היינו רוצים לשכנע מישהו במשהו על ידי שאנו מראים לו נסים ומופתים - אז אולי הטענה שלך היא טענה. ברגע שניתן לתלות את זה בסיבות טבעיות, אז זה כבר לא נס.
אבל לא זה הנושא. הדברים באים כתשובה לשאלה: אין יתכן שלא רואים את אריכות הימים המובטחת?! ועל זה באה התשובה: האם זה כ"כ ברור שלא רואים?
וכאן כבר לא משנה בכלל אם יש סיבות בטבע להסביר את זה. אין הבטחה שייעודי התורה יתקיימו דווקא בצורה ניסית של שידוד מערכות הטבע.

ודרך אגב, האיש המבוגר בארץ שנפטר בגיל 117 לפני כמה חדשים - אולי היה איזה חילוני עשיר שהשקיע הון בבריאות שלו? -לא. זה היה החכם זכריה בראשי, והיה מסביר שהגיע לגיל כה מופלג מסיבות טבעיות מאוד - לא שנא אף אחד, לא הקפיד ולא כעס.