אשכול - על הראשונים ועל האחרונים

[איש טלז]

הגרש"ש האריך בכמ"ד לחלק שיש שני סוגי בדרבנן [עי"ש לענין מקדש באיסורי הנאה דרבנן] וכ"ה בחידושי הגרי"ז גבי חמץ בשעה שישית
וכבר עמד בזה ביחוסי תנאים [הו"ד בקמאי פסחים ד"ה ע"ב] עי"ש בכל לשונו דחולין בעזרה אסורים מדבריהם בהנאה ולא דמי לחמץ משש שעות ולמעלה דחמץ עצמו לכשתעבור עליו שעה שישית שהיא אסורה מדבריהם משום גדר הרי חל עליו איסור לחיוב כרת אבל חולין בעזרה כיון דאיהו גופייהו אין בהם איוסר תורה נהי דאוסר בהנאה מדבריהם הן אמרו והן אמרו וכו'

[עושה חדשות]

הגרש"ש האריך בכמ"ד לחלק שיש שני סוגי בדרבנן [עי"ש לענין מקדש באיסורי הנאה דרבנן] וכ"ה בחידושי הגרי"ז גבי חמץ בשעה שישית
וכבר עמד בזה ביחוסי תנאים [הו"ד בקמאי פסחים ד"ה ע"ב] עי"ש בכל לשונו דחולין בעזרה אסורים מדבריהם בהנאה ולא דמי לחמץ משש שעות ולמעלה דחמץ עצמו לכשתעבור עליו שעה שישית שהיא אסורה מדבריהם משום גדר הרי חל עליו איסור לחיוב כרת אבל חולין בעזרה כיון דאיהו גופייהו אין בהם איוסר תורה נהי דאוסר בהנאה מדבריהם הן אמרו והן אמרו וכו'

תיקון קטן - זה הובא בקש"ק ד"ז ע"א, עמוד קנח.

[עושה חדשות]

ז"ל הראבי"ה סי' תתקמה -
והא דעוף טמא אסור אף על גב דכי גביל הוי עפרא, גזירת מלך כדכתיב (ויקרא יא יג) ואת אלה תשקצו מן וגו'. ודומיא דהכי אמרינן (חולין צב ע"ב) גבי גיד עץ הוא והתורה חייבה עליו.
(והובא גם באו"ז הל' טריפות סי' תלו).
ואמנם הגר"ח עמד בזה, והמשיך בדרך אחרת, עי' לו בהל' מאכ"א פ"ג הי"א.

[עושה חדשות]

תמיד גיחכתי על הענין המשונה המופיע בהקדמת העורך לחידושי הגרנ"ט, כדלהלן. היום ראיתי שבכל אופן הוא ודאי לא הראשון...
הנה לפניכם:

מתוך ההקדמה לחידושי הגרנ''ט.png (64.25 KiB) נצפה 11321 פעמים

מתוך פירושי רס''ג לספר שמות.png (120.37 KiB) נצפה 11321 פעמים

[עושה חדשות]

שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה, מי שראוי לעבודה, לאפוקי כהן בעל מום, פי' שהשחיטה כשירה בו ובכל הפסולין והזרים, אם חישבו בעת שחיטתן שלא לשמן או מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, מחשבה דידהו ולא כלום היא, והקרבן כשר ועלה לבעלים לשם חובה, כך פירשו רבותיי, וקשיא לי בהאי פירושא דתנן בריש פרק ג' דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים כול' עד לפיכך הן פוסלין במחשבה, אלמא מחשבה דידהו מחשבה הויא כיון דשחיטתן כשירה.

כידוע השיטה הראשונה היא רבינו גרשום, והאחרו' האריכו לדון עליה מהמשנה וכפי שהק' הרי"ד כאן.

[עושה חדשות]

הקושיא הבאה, עדיין לא מצאתיה בספרי האחרו', אבל אני משוכנע שהיא קיימת שם. אמנם הנה כבר דנו עליה בראש', רבי אברהם ב"ר עזריאל, רבו של האו"ז.

ויש לשאל ומה צריך ללמד מנערה המאורסה דניתן להצילו בנפשו, הלא אפי׳ ברוצח יהרג ולא יעבור, הרי בר קטלא הוא אפי׳ באונס, וכ״ש ברצון שהוא בר קטלא, היינו להניח את עצמו שיהרגנו הגוי, והא דילפי׳ מנערה המאורסה להורגו בידים דמההוא טעמ׳ דיהרג על ידי גוי דמאי חזית דדמך סומק דילמ׳ דמא דההוא גברא סומק טפי, מההוא טעמ׳ גופיה גם בידו יהרג עצמו. ובחור אחד ור׳ יעק׳ שמו רצה לתרץ, אי לאו דאקשיה לנערה המאורס׳ לא ידעינ׳ דמותר להורגו דשמא לא יהרוג את הנרדף אלא יתחזק עליו, ולאו מילתא היא, דתינח לרבנ' דאמרי בשילהי בן סורר דטעמ׳ דניתן להצילה בנפשו דאפגם קפיד רחמנ', והוה אמינא דפגם משפחה עדיף מרוצח היל׳ אע״ג דבנער׳ המאורס׳ נמי איכ׳ ספיק׳ שמא לא יהרגנה וניתן להצילה בנפשו, אפי׳ הכי, אי לאו דמקשיה, לא הוה ילפי׳ במה מצינו, אלא לר׳ יהודה, דאמ׳ דטעמ׳ דניתן להצילה בנפשו משום דקא מסרה נפשה לקטלה, למה לי׳ למקשי׳ לישתוק מהיקשא והוה ילפי׳ במה מצינו דנער׳ המאורס׳ נמי, שמא לא יהרגנה, אלא יתחזק עליה וישכב עמה וגם היא שמא לא תהרג את עצמה ותתרצה לו, אפי׳ הכי ניתן להציל׳ בנפשו, הכי נמי רוצח, ולא פירכא היא, דאי לאו אקשיה לנער׳ המאורס׳ לא מצינא למילף במה מצינו דהוה אמינא טעמ׳ דנער׳ המאור׳ משו׳ פגם משפח׳ ולא משום דקא מסרה נפשה לקטלה, ותו דלעונש מיתה ומלקות ליכ׳ למילף במה מצינו דאפי׳ במן הדין אמרי׳ אין עונשין מן הדין, כ״ש במה מצינו ולא ילפי׳ במה מצינו אלא לחיוב מצוה ולא לעונש.

ובקיצור, ילה"ק למה הרודף אחר הערווה וכו' לא נהרגנו מצד שהוא עצמו מחויב למות ולא לעבור על ג"ע.

[עושה חדשות]

ברכת הרואה - ספר הפרדס ועמק ברכה.png (260.61 KiB) נצפה 11294 פעמים

[עושה חדשות]

בנידון האחרו', בענין הדלקת נר חנוכה כשיורד גשם בחוץ, האם מניחו על שולחנו כשעת הסכנה ודיו, או לאו, וכבר הביאו בזה משמעויות מדברי הראש' על אתר.
אבל כעת ראיתי בחי' רבינו פרחיה שם תש' רה"ג בדין הנ"ל, ז"ל לשון רבינו האיי ז"ל, אף על גב דאמרי רבנן אם היה דר בעליה מניח את החנוכה בחלון שכנגד רשות הרבים מבחוץ, דע דאי איכא זיקא או מיטרא ויודע הוא שאם מניחה שהיא מתכבה לאלתר, והניחה וכבתה, לא יצא ידי חובתו. אלא מניחה על שולחנו ודיו. דכשעת הסכנה דמיא. אבל ודאי אם לא הרגיש שיש בעולם לא זיקא ולא מיטרא, והדליק בחלון מבחוץ, ואחר כך נולד לעולם זיקא או מיטרא וכבתה, אין זקוק לה.
וכעי"ז כ' בספר הנר שם בשם רב שרירא גאון, וכן בהלכות קצובות.

[עושה חדשות]

דוגמא ממש יפה:

אפשר לומר עוד דדעת הרי"ף דזה לא נכנס בכלל מה דקי"ל בעלמא דהלכה כב"ה בדינא אחרי דאינם מחולקים בענין הלכה אלא בענין הידור בעלמא ולזה הביא מה שאמר ר' יוחנן על שני זקנים ומשמע לכאורה דהיו בימיו שכבר נפסק בעלמא דהלכה כב"ה ואפ"ה זקן אחד עשה כב"ש. אכן מדלא הוזכר ד"ז בשום פוסק אין לצרף ד"ז להלכה כלל ולא כתבתי רק לעורר לב המעיינים:

אחד עשה כדברי ב"ש. ואפי' למ"ד שהעושה כדברי ב"ש לא עשה כלום או חייב מיתה כדאיתא בפרק קמא דברכות (י"א א'), שאני הכא שאין מחלוקתם אלא להדור מצוה בעלמא.

[עושה חדשות]

גרסינן בשמונה שרצים אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שייבש בו כסלע חייב ... וקשיא לי הסודר הא דתנן בשלהי עוקצין ומייתינן לה בפרק המקשה הלכה דבן פקועה, דתנן דגים מאימתי מקבלין טומאה בית שמאי אומרים משיצודו ובית הילל אומרים משימותו. רבי עקיבא אומר משעה שאינו יכול לחיות. ופירש רש"י דהיינו כגון שייבש [בו] כסלע בין סנפיריו ... והיכא אשכחן חילוק בין טומאת אוכלין לנטילת נשמה כה"ג ומאי טעמייהו דבית הילל. וי"ל דהיינו טעמייהו דהותזו ראשיהן ושבירת המפרקת ורוב בשר ונטילת ירך וחלל וקרעו כדג, משום דאיתעבד בהו מעשה, וכאילו כבר ניטל החיות. אבל מילתא דממילא קא אתי קא סברי בית הילל דלא חשיב כמת ממש לטומאת אוכלין. ואף על גב דאיכא למימר דלגבי שבת מיחייב, משום דהוי כענין מניח בשר על גבי גחלים ונצלה בו כגרוגרת כמאכל [בן דרוסאי] כדאיתא בכל המנחות באות מצה גופא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הניח בשר על גבי גחלים ונצלה בו במקום אחד כמאכל בן דרוסאי (ד)חייב. וכדמסיק רבא התם דאע"ג דמאכל בן דרוסאי אינו גמר בישול כולי האי מיחייב. הכא נמי כיון שאינו יכול לחיות אף כשיחזירהו לים, כאילו כבר ניטלה נפשו לגמרי וחייב. ונפקא מינה דאם בא אדם אחר לאחר שכבר יבש בין סנפיריו כסלע והרגו, הראשון חייב. דגבי אדם דווקא הוא דפליגי רבי יהודה בן בתירא ורבנן, גבי הכוהו עשרה בעשר מקלות, כדמפרש טעמייהו התם. דאמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב. לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם וכו'. כדמסיק התם. אבל לענין שבת לא שמעינן אם הרג גוסס בידי אדם שכבר אינו יכול לחיות אם חייב משום נטילת נשמה גבי דג משמע דפטור.

האחרו' כיוונו לזה הרבה, אציין בקצרה: פמ"ג סי' שטז באש"א בסקי"ז, מנ"ח שוחט ס"ג, קר"א ושפ"א שבת דק"ז, אבנ"ז או"ח סי' קצז, ועוד.

[עושה חדשות]

כי עיקר הדלקה מפני שמצאו פך שמן טהור שיעור ליל אחד ונעשה נס והדליקו ממנו כל שמונה. אף על פי ששאר נסים גדולים נעשו באותו פרק כמו שסידרו בתפלה על הנסים ועל הפורקן על הישועות ועל המלחמות שעמדת להם, מכל מקום עיקר הדלקת [הנר] תחת נס של הדלקה. וגמר ההלל שגומרין נקבע על הצרות שגאלן הקדוש ברוך הוא [מהן], כדאיתא בערבי פסחים שעמדו נביאים ותיקנו על כל צרה כשנגאלין ממנה לאומרה. וזו היא הודאה שצריך האדם להודות בהלל. ואעפ"כ כיון שאין ההלל מפרש על מה קורין אותו, תיקנו בתפלה בברכת הודאה ובברכת המזון, בימי חשמונאי ובניו, והזכירו בה הדלקה והדליקו בחצרות קדשך. ואצל הדליקו נרות תיקנו וסיימו, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל, להודות בתפלה, ולהלל בקריאת ההלל, על הנס שהדליקו בשיעור הדלקה אחת שמונת ימים.

כמדומני שזה ממש החילוק המקובל באחרו'. אאל"ט.

אבל צ"ע לפ"ד למה תיקנו אמירת על הניסים בפורים, הרי קריאתה זו הלילא מפוש על מה נקרא.

[עושה חדשות]

דוגמא מסוג אחר:

בענין שם חנוכה ואיתא דהי' אז חנוכת המזבח. והענין הוא דדרשו חז"ל ובאו בה פרוצים וחיללוה כיון שבאו בה פרוצים נעשית חולין. דבודאי כששיקצו מלכי יון ימ"ש המזבח לע"ז. בודאי נסתלקה השכינה וכמו כן האש שירד מן השמים כדאמרינן ביומא דבבית שני נמי הוי אש מן השמים רק סיוע לא מסייע ע"ש. ונסתלק אז. א"כ אח"כ כשנעשה הנס בודאי חזר האש בנס דנרות וחזרה הקדושה למקומה ונתחנך הבית ... אח"ז מצאתי ביוסיפון כי בא להם אש עפ"י נס

[עושה חדשות]

יש מתרצים דודאי חייב אדם בכבוד אבי אביו מקל וחומר. אם בכבוד אחיו הגדול חייב מריבוי דאת, לא כל שכן בכבוד אבי אביו. ואם על ידי קל וחומר באנו ללמוד יכול אני לדון כך, ומה אם האב שאינו חייב בכבוד בנו, הרי הוא חייב בכבוד אבי אביו של בנו, דהיינו אביו של האב, בנו שחייב בכבוד אביו אינו דין שיהא חייב בכבוד אבי אביו. שאף אביו חייב בכבודו. ולא נהירא קל וחומר זה. דאם כן היאך יעשה בו גואל הדם לאחיו אם הרגו אביו, כדאיתא באלו הן הגולין. דקל וחומר פריכא הוא, דמכל מקום כיבוד אביו על הבן ולא על אבי אביו, בין להכותו בין לקללתו. ותימה דלא דרשינן להאי ריבויא דאת לאבי האב.

לעיקר הטענה שיהיה חייב בכבוד הסב משום אתה ואביך חייבים בכבודו, כיוונו האחרונים בקידושין. וע"ע מש"כ בספר הנ"ל ערך זבולון.

[פרי יהושע]

כי עיקר הדלקה מפני שמצאו פך שמן טהור שיעור ליל אחד ונעשה נס והדליקו ממנו כל שמונה. אף על פי ששאר נסים גדולים נעשו באותו פרק כמו שסידרו בתפלה על הנסים ועל הפורקן על הישועות ועל המלחמות שעמדת להם, מכל מקום עיקר הדלקת [הנר] תחת נס של הדלקה. וגמר ההלל שגומרין נקבע על הצרות שגאלן הקדוש ברוך הוא [מהן], כדאיתא בערבי פסחים שעמדו נביאים ותיקנו על כל צרה כשנגאלין ממנה לאומרה. וזו היא הודאה שצריך האדם להודות בהלל. ואעפ"כ כיון שאין ההלל מפרש על מה קורין אותו, תיקנו בתפלה בברכת הודאה ובברכת המזון, בימי חשמונאי ובניו, והזכירו בה הדלקה והדליקו בחצרות קדשך. ואצל הדליקו נרות תיקנו וסיימו, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל, להודות בתפלה, ולהלל בקריאת ההלל, על הנס שהדליקו בשיעור הדלקה אחת שמונת ימים.

כמדומני שזה ממש החילוק המקובל באחרו'. אאל"ט.

אבל צ"ע לפ"ד למה תיקנו אמירת על הניסים בפורים, הרי קריאתה זו הלילא מפוש על מה נקרא.

לא הבנתי, יש כאן סתירה מהרישא לסיפא, שברישא אומר כמו שהרבה אומרים שהדלקת הנר היא לזכר הנס של פך השמן, והלל והודאה תרוויהו על ההצלה [אלא שזה מפורש וזה לא], ובסיום כותב שמהללים בהלל על הנס שהדליקו וכו' וצ"ע, וגם מצ"ע הוא פלא שיהיה חיוב להודות ולהלל על נס זה.

[עושה חדשות]

הרבה טרחו האחרו' להעמיד את הדין של סימני טהרה בחיות ובהמות ודגים, האם זה 'סיבה' או 'סימן', ובאמת יש לזה מקורות בלש' הראש' לכאן ולכאן, אבל היום נתקלתי בלש' הר"מ במורה, ח"ג פמ"ח -
ודע שאלו הסימנים רוצה לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סבת ההתר ולא העדרם סבת האסור, ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה
(ויש בזה הסבר ארוך בארחו"ח וכלבו, ז"ל "והעדר השנים של מעלה גם כן הוצרך לה לפי שהיא נזונת מן העשבים ומעלה האילנות ביערות ואין לה פנאי לטחון כראוי בעת האכילה מפני פחד החיות הרעות הטורפות ומפני רוב החום והקור וסבות אחרות לפיכך מאספת וכונסת בעת האכילה כל מה שתוכל ומקבצת אותו במקום אחד במעיה בלעיסה מועטת ואחר כך כשתנוח בעת הצהרים ובלילות היא מעלת גרה וטוחנת מעט מעט ולפיכך לא היה ראוי להיות לה שנים למעלה ועל כן ראוי לומר כי מאהבת השם אותנו בחר בנו ונתן לנו אלו הסימנין לפי שהם מודיעין ומעידין שאין אלו המינין דורסין ולא טורפין שאין מזונם מן הבשר שיצטרכו לדרוס ולטרוף כמו הארי והדוב והנמר ולפיכך אין להם כלי דריסה שאין הצפרנים שלהם חדים ופרסתם חלוקות וסדוקות כפי הצורך להלוכן ולקפוץ ולדלג בהרים ובגבעות ובאמת לפי חבתנו הרחיק השם ית' מזונותינו מן המינין הדורסין והטורפין בעלי הארס לפי שהדבר ידוע בודאי שהמזון מהפך טבע הניזון ומתיך אותו לטבעו ויהפך טבעם להמית ולהזיק ולא יאות זה לעבדי השם ועם נחלתו").
אבל אחר העיון נראה שאין קשר בין דברי הר"מ לנידון האחרו', כי הוא עוסק בטעמי המצווה, והם עוסקים בגדריה.

[250]

מה שהביא הרב עושה חדשות דברי הרמב"ם מספר מו"נ - ראה בזה לגריח"ס שליט"א בכרם יעקב סי' טו אות כג עמ' ר' שכבר הביא הדברים וציין להרבה אחרונים שעסקו בד"ז.

[איש טלז]

כבר דנו האחרונים דהגם דקי"ל דהמקדש נדה תפסי בהא קידושין, מ"מ דנו בזה האחרונים אם מהני קידושי ביאה בנדה [ויש לבאר בכמה אנפי או משום דקנין הנעשה באיסור ל"מ או דצורת אישות בנדה אינה כאישות ראויה להעמדת קידושין או באופ"א ע"ד הגרי"ז דנדה אי"ז ערוה אבל ביאתה ביאת ערוה וע"כ בשעת ביאה גופא ל"מ קידושין]
בפ"ת אה"ע סי' מד סק"ז שהובא מהאחרונים שביאת נדה קונה, והם שו"ת פנ"י ח"א אה"ע סי' ג, ושו"ת רדב"ז ח"א סי' שנא,והובא במל"מ פ"י מה' גירושין הי"ח,ועי"ש בפ"ת סק"ח בשם הנוב"י ועוד אחרונים לענין קידושי ביאה בחייבי לאוין, וראה בפסקי הלכות יד דוד פ"ה מה' אישות ה"א
אמנם העירו דבספר המנהיג עמוד תקעב, וז"ל, הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר, שנאמר ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים, ודרשו חכמים אפילו בשעת נדתה תהא בה הוויה, פי',אם מקדש אותה בביאה קידושין תופסין בה וצריכה גט ואע"פ ששניהם בכרת עכ"ד

אמנם ראיתי ביחוסי תנאים ואמוראים עמוד קצא' נראה שעמד בנושא זה ונראה דכל מאי דמהני קידושי ביאה בנדה דאיתקוש הוויות לאהדדי והוא מחודש

[עושה חדשות]

תמיד גיחכתי על הענין המשונה המופיע בהקדמת העורך לחידושי הגרנ"ט, כדלהלן. היום ראיתי שבכל אופן הוא ודאי לא הראשון...

הנה לפניכם:

מתוך ההקדמה לחידושי רבי נפתלי טרופ.png (64.25 KiB) נצפה 10925 פעמים

רסג שמות.png (120.37 KiB) נצפה 10925 פעמים

מצאתי כעת את דברי הרס"ג הללו במקום אחר -

רסג בראשית.png (114.78 KiB) נצפה 10925 פעמים

[עושה חדשות]

ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין נתנו ואם לאו לטיבועין נתנו. הילכך הוו להו הני קידושי ממון המוטל בספק וחולקין. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס, התם הוא דאיכא למימר המוציא מחבירו ועליו הראיה, אבל הכא דאיהי קא אתיא למגבא כתובה מיניה, לא שייך למימר המוציא מחבירו עליו הראיה. משום דספיקא לן אי בתר ממונא אזלינן וממונא בחזקתיה דבעל קאי, ואי בתר שטר כתובה אזלינן והא מיתחזק וקאי ואין לך ראיה גדולה מזו. ואי משום דידיע דנקיטא כסף קידושי. הא לא ידעינן אי מחייבא למחשבינהו מכתובתה, הילכך דינא הוא דפלגי להו לקדושי

וע"ע תוס' שם סב:

ובזכרוני שיש בזה נידון גדול באחרו', (האם אפשר לתפוס חוב ודאי ולא לשלמו כאשר התובע לא שילם חוב מסופק מחמת דהממע"ה, או שכלפי החוב הודאי חשיב התובע הלז כמוחזק), אבל כעת איני זוכר היכן. אולי תשיבו לי.

[ישנו]

רא"ש הפועלים סי' י'

[איש טלז]

ידוע יסודו של האחרונים דכל יורד בעצם יש לו בעלות בהשבחה עצמה ומה"ט בעי לסלקו בזוזי וראה בזה חידושי הרים בארוכה כתובות דקז' [ואי"ז רק תשלום כפועל ] וע"ע משנת הגרא"ק בב"מ דט"ו
וראיתי היום שכ"ה בספר המקח לרה"ג שער ז' דין יח' שמנה לשלם ליורד יחד עם רשימה של דברים שמחייבים בנ"א לקנות מהשני דבר משלו [וע"כ דגוף השבח ליורד] ועיין

[עושה חדשות]

הרב ישנו, יש"כ על הציון לדברי הרא"ש, האם אתה מכיר עוד מקורות לנושא?

===
עוד אחד:

קישות שהתליע עכבר כיון שלא שרץ על הארץ מותר וא"כ טהור הוא ק"ו מפיגול ומחלב שהוא בכרת וטהור. זה שמותר אין דין שיהא טהור. ובא"ט (ד' ס"ו) דרשינן מקראי דבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנה ואפילו פירשו לדופני הבור היינו רביתייהו. וכן תולעים שביין אפילו פירשו לדופני החבית מבפנים מותר. ונראה דאפילו לא חזרו ליין אלא אכלן אדם מעל דופני החבית מבפנים מותר, ואעפ"י שגבי תולעים שבאו מחבית אחרת לתוך זו היה קרוי על הארץ. דעד כאן לא מבעיא לן התם אלא פירשו מתמרה לתמרה אבל מתמרה לקישות נראה דפשיטא ליה לאסור. אעפ"י כן כיון שבזה הכלי נולד אינו קרוי שורץ על הארץ. וא"כ עכבר שגדל ביין ושרץ על דופני החבית מתוכה אפילו במקום שאין יין ונתייבשו דפנותיה מותר. א"כ אין עכבר אסור עד יצא מכלי שנברא בו. וא"כ עכבר שילד עכבר בחבית לא יאסר עכבר הנולד בהבית עד שיצא. ואעפ"י ששנינן (בכורות ד' ה') כל היוצא מן הטמא טמא. זה הוא שאין דבר אחר גורם לו טומאתו כגון חמור וערוד. אבל כאן ששירוצו גורם לו איסורו אין היוצא ממנו טמא עד שישרוץ. ואולי יש לחלק זה ששורץ במים או ביין אין דרכו לצאת משם לעולם מה שאין כן בעכבר כנולד וצ"ע. אכן אם שייך בשרצים כמו בחיות דגמירי אין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ולא חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה. א"כ במקום שהשרץ גדל היינו רבותיה כמו דופני חבית לשרץ שביין ולא יאסר השרץ עד שישרוץ במקום שאינו גדל על פירותיו.

על הטענה לאסור מצד 'יוצא' דן החזו"א יו"ד סי' יד, ועל הסברא ששירוצו גורם לו, כן הביאו בשם הגר"ח.

[איש טלז]

נודע חידושו של הגרש"ש [וכ"ה באבני נזר או"ח יח' בגהה] שכתיבת גט אינו רק מכשיר שיהיה מה לתת אלא תחילת הגירושין הם בכתיבה [ומה"ט מפסיד הבעל פירות ]וע"ע לשון התוס' גיטין די"ג ואכמ"ל
ויש לזה לכאורה מקור קדום בקובץ מקיצי נרדמים חלק יז' עמוד 54 הקדמת רבי שמואל חפני להלכות גירושין ומשמעות לשונו כאילו לר"מ דע"ח סגי יותר במעשה כתיבה ושם כבר נפעל הגירושין

[ישנו]

שמעתי להקשות [מהגרחי"ש] על דברי הגרש"ש הללו דא"כ לא יוכלו עדים להעיד על לשמה בלי להעיד על הגירושין דהוי חצי דבר.

[איש טלז]

ידועים דברי הגרש"ש שהאריך בכל ספק גזל אמאי ל"א בזה ספ"ל כשאר דיני תורה והרעישו ע"ז גדולי עולם בכמה אנפי
וכבר עמד בקושיה זו
יד רמ"ה בב"ב מי שמת כדומה סי' קי"ט מ"ט כל ספק ממון לקולא והרי"ז ספק איסור גזל.

[עושה חדשות]

ידועים דברי הגרש"ש שהאריך בכל ספק גזל אמאי ל"א בזה ספ"ל כשאר דיני תורה והרעישו ע"ז גדולי עולם בכמה אנפי. וכבר עמד בקושיה זו ביד רמ"ה בב"ב מי שמת כדומה סי' קי"ט מ"ט כל ספק ממון לקולא והרי"ז ספק איסור גזל.

סי' קלט. "וגבי ממונא אף על גב דאיכא איסור גדול ואיסורא דאורייתא הוא. כיון דכי אזלת להאי גיסא איכא למיחש לאיסורא דתובע וכי אזלת לאידך גיסא איכא למיחש לאיסורא דנתבע, אוקי ממונא בחזקת מאריה ואי זבין לא הוו זביניה זביני".

[עושה חדשות]

מתוך הסכמת אור חדש לשער המלך.png (71.03 KiB) נצפה 10721 פעמים

[איש טלז]

האבי עזרי נרעש בקונטרסו על הצד ברע"א שבגירי לא יהי דינא דסמך בהיתר עי"ש עד שכתב שם ואני תמה על הרע"א איך עלה בדעתו לומר כן
אך לפנינו כבר נדפס שעיקר סברת הרע"א כבר כתב הרשב"א שם די"ח גבי דירה שאני

[עושה חדשות]

ויש לשאול שאלה גדולה על מה קבעו בפסוקי דזמרה שירת הים אחרי המזמורים והרי תורה קודמת לנביאים וכ"ש לכתובים כדאמרינן בשלהי ר"ה לענין פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות ואולי שמפני זה כתב הרמב"ם בפ"ז מתפלה דין י"ג דקורין שירת הים אחר ישתבח וכ"כ בסוף בנוסח התפלה ע"ש וביאור דבריו י"ל דשירת הים אינו מפסוקי דזמרה כלל אלא שקבעוה קודם ברכת יוצר אור לאיזה טעם הכמוס עמהם אבל למנהגינו קשה ומצאתי שהזוהר בפ' תרומה [ד' קל"א:] הקשה זה וז"ל כדין תושבחתא דשירתא דימא וכו' ואי תימא וכו' אמאי איהי בתקונא בתרייתא בתר שבחא דדוד והא תורה שבכתב וכו' ואקדימת לכתובים וכו' אלא מגו וכו' והאי תושבחתא מעליא וכו' ובגין דא איהי סמיך לצלותא דמיושב וכו' עכ"ל כלומר דאדרבא מפני גודל מעלתה סמכוה לק"ש וברכותיה שנקרא בלשון הזוהר צלותא דמיושב כמ"ש בסי' הקודם סוף סעיף ח' ע"ש:

[ספרים וועלט]

הקושיא הבאה, עדיין לא מצאתיה בספרי האחרו', אבל אני משוכנע שהיא קיימת שם. אמנם הנה כבר דנו עליה בראש', רבי אברהם ב"ר עזריאל, רבו של האו"ז.

ויש לשאל ומה צריך ללמד מנערה המאורסה דניתן להצילו בנפשו, הלא אפי׳ ברוצח יהרג ולא יעבור, הרי בר קטלא הוא אפי׳ באונס, וכ״ש ברצון שהוא בר קטלא, היינו להניח את עצמו שיהרגנו הגוי, והא דילפי׳ מנערה המאורסה להורגו בידים דמההוא טעמ׳ דיהרג על ידי גוי דמאי חזית דדמך סומק דילמ׳ דמא דההוא גברא סומק טפי, מההוא טעמ׳ גופיה גם בידו יהרג עצמו. ובחור אחד ור׳ יעק׳ שמו רצה לתרץ, אי לאו דאקשיה לנערה המאורס׳ לא ידעינ׳ דמותר להורגו דשמא לא יהרוג את הנרדף אלא יתחזק עליו, ולאו מילתא היא, דתינח לרבנ' דאמרי בשילהי בן סורר דטעמ׳ דניתן להצילה בנפשו דאפגם קפיד רחמנ', והוה אמינא דפגם משפחה עדיף מרוצח היל׳ אע״ג דבנער׳ המאורס׳ נמי איכ׳ ספיק׳ שמא לא יהרגנה וניתן להצילה בנפשו, אפי׳ הכי, אי לאו דמקשיה, לא הוה ילפי׳ במה מצינו, אלא לר׳ יהודה, דאמ׳ דטעמ׳ דניתן להצילה בנפשו משום דקא מסרה נפשה לקטלה, למה לי׳ למקשי׳ לישתוק מהיקשא והוה ילפי׳ במה מצינו דנער׳ המאורס׳ נמי, שמא לא יהרגנה, אלא יתחזק עליה וישכב עמה וגם היא שמא לא תהרג את עצמה ותתרצה לו, אפי׳ הכי ניתן להציל׳ בנפשו, הכי נמי רוצח, ולא פירכא היא, דאי לאו אקשיה לנער׳ המאורס׳ לא מצינא למילף במה מצינו דהוה אמינא טעמ׳ דנער׳ המאור׳ משו׳ פגם משפח׳ ולא משום דקא מסרה נפשה לקטלה, ותו דלעונש מיתה ומלקות ליכ׳ למילף במה מצינו דאפי׳ במן הדין אמרי׳ אין עונשין מן הדין, כ״ש במה מצינו ולא ילפי׳ במה מצינו אלא לחיוב מצוה ולא לעונש.

ובקיצור, ילה"ק למה הרודף אחר הערווה וכו' לא נהרגנו מצד שהוא עצמו מחויב למות ולא לעבור על ג"ע.

מלבד מה שלא זכיתי להבין את הקושיא (מה הקשר בין הדין של יהרג ואל יעבור, לההיתר של אחר להרוג בקום ועשה כדי שהלה לא יעבור); יש ראיה לדינא נגד ההנחה. ההולך לעבוד עבודה זרה, לא ניתן להצילו בנפשו, אף שהדין הוא יהרג ואל יעבור. והרודף אחר אביזרייהו דג"ע אין לו דין רודף ואסור להצילו בנפשו, אף שעל אביזרייהו יש יהרג ואל יעבור.

[עושה חדשות]

ירושלמי כל הנשבעין - מהו לגלגל שבועת תורה על שבועת תורה. נישמעינה מן הדא מגלגלין שבועת תורה על שבועת תורה שבועת תקנה על שבועת תקנה שבועת תורה על שבועת תקנה שבועת תקנה על שבועת תורה. תמן זה נשבע ואינו משלם ברם הכא זה נשבע ונוטל וזה נשבע ואינו משלם:

קצות סי' צד - נסתפקתי אם מגלגלין שבועת התורה וכגון מלוה בשטר וטען הלוה פרעתי ועוד חזר ותבע הלוה למלוה בעל פה ובעד אחד בענין שמחויב המלוה לישבע שבועת התורה אם מגלגלין עליו שבועת התורה שלא נפרע, מי אמרינן כיון דעבדים ושטרות וקרקעות אימעט מדין שבועה (שבועות מב, ב) ואפ"ה גלגול שבועה נשבעין עליהם והוא הדין בנשבעין ונוטלין על ידי גלגול נשבעין, או דלמא כיון דכתיב (שמות כב, י) ולקח בעליו ולא ישלם וילפינן מינה (שם מה, א) דאין שבועה בנוטלין א"כ אפילו על ידי גלגול שבועה ליכא, וכעת צ"ע:

עי' נחל יצחק שם ואו"ש טו"נ פ"א הי"ב.

[עושה חדשות]

זה לשון תוספות במסכת כתובות בפרק המדיר דף ע"ב (א, ד"ה) וספרה לה לעצמה, ואם תאמר, אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר, דהא כתיב (ויקרא טו, כח) 'וספרה'. ויש לומר, דאין מברכין אלא ביובל שמברכין בית דין בכל שנה, שלעולם יוכל למנות כסדר, וכן עומר. אבל זבה, שאם תראה תסתור, אין לה למנות, עכ"ל התוספות. דקדקתי מדברי התוספות, שאין ראוי לה לברך משום דיש חשש ברכה לבטלה, אבל לספור בלא ברכה היא מחויבת, דהא כתיב (ויקרא שם) 'וספרה לה'. ואין לומר, מאחר שלא תוכל לברך ממילא לא חייבה התורה לספור, זה אינו, דהא הברכות מדרבנן, ואם כן מאיזה טעם לא תמנה, ואם תסתור, תחזור ותמנה כדי לקיים 'וספרה לה', שתספור שבעה ימים רצופים. ומה שסיימו התוספות בדבריהם, 'אין לה למנות', פירוש למנות עם ברכה, כי כן התחילו התוספות והזכירו בדבריהם 'ברכה'. ואפשר שהוא טעות סופר, וצריך לומר: 'אין לה לברך'. וכן נהגתי כל ימי, וצויתי לאשתי שתספור לעת הערב קודם שקיעת החמה, היום יום ראשון לספירת לבוני, היום יום שני לספירת לבוני כו', וכן כולם.

והנה מ"ש מעלתו להזהיר את הנשים להתנהג כדברי הגאון הקדוש בעל של"ה שבימי ספירת הנקיים תמנה בכל יום ותאמר היום יום אחד כיון דכתיב וספרה לה עיין בס' של"ה ד' ק"א ע"א: אומר אני הגאון הקדוש הזה לרוב קדושת חסידותו נתקיים בו אוהב מצות לא ישבע מצות ורצה למען צדקו להגדיל תורה ולהרבות במצות. אבל אצלי אחר מ"כ של הגאון אין דבריו מתקבלים ואם המקרא הזה מצוה הוא למה לא מנאו הרמב"ם והרמב"ן ובה"ג וכל מוני המצות למצות עשה ואיתוספו לתרי"ג מצות שתי מצות מצוה בזב לספור שהרי גם בזב כתיב וספר לו שבעת ימים ומצוה בזבה וספרה לה ואפילו אם נימא דזב וזבה כחדא נינהו איתוסף עכ"פ מצוה אחת. אלא ודאי שאין זו מצוה רק הכתוב אומר שתשגיח שיהיו שבעה ימים הללו נקיים שלא תסתור ואין זה דומה למה דכתיב בעומר וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שמיותר לגמרי דהוה ליה למכתב וביום החמשים מיום הביאכם את עומר התנופה ממושבותיכם תביאו וגו' ולמה כתב וספרתם א"ו שמצוה לספור

כתוב אחד אומר [ויקרא כ"ג] תספרו חמשים יום וכתיב [שם] שבעה שבועות. פר"י דלא מנינן כי אם מ"ט דהכי קאמר קרא עד מחרת השבת השביעית שהוא חמשים יום תספרו ולא עד בכלל. תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. ולא שליח ציבור בשביל כולן וגבי יובל דכתיב [שם כ"ה] וספרת לך מיירי בבית דין. ושמא צריכין לברך פר"י אבל זבה אינה מברכת דילמא תסתור ספירתה כשתראה אפילו ביום השביעי ומכל מקום היא צריכה לספור בפה

[ספרים וועלט]

דברי השל"ה מתאימים גם לאשכול דעות יחידאיות.
עיין גם בתשובת מהר"י אסד - יהודה יעלה שהביא שכדבריו כתב רב נחשון גאון (בעניי לא ראיתי ההכרח, עיי"ש).
ויש להביא, מלבד הנודע ביהודה, את דברי הרמב"ן פ' אמור, והחינוך פ' בהר, שכתבו בפירוש להיפוך מהשל"ה.
ואת דברי האגרות משה שמצדד שאולי הרמב"ן חזר בו, עיי"ש.

[איש טלז]

הגרש"ר הביא מדברי הגרי"ז דן דקתני בגאולת בתי ערי חומה דשובר את הדלת משום שליכא שם קנין כסף משום שהיתה נותן זאת ללשכה וע"כ היה צריך מעשה קנין של חזקה לקנות את הבית וע"כ קתני שובר את הדלת
וראיתי היום שמהרי"ל בתשובה האריך להוכיח דתקנו שיתן את הכסף ללשכה והקנו לו את הלשכה בכדי שיחול הקנין כסף ועיין

[עושה חדשות]

בשו"ת אהל משה להגראמ"ה סי' סז כתב ומדברי הגר"א סי' תקפה ובפי' להרמב"ם ז"ל שם למדתי דין חדש שלא קדמהו אדם בו, דהמוציא אחר חייב גם הוא בברכת המצוה, וכ"מ בירושלמי פרק הרואה ברכות פ"ט ה"ג, העושה סוכה וכו', והדברים נכונים מאוד מטעם ערבות, וכך אני נוהג למעשה בקריאת המגילה לנשים.

(וקשה להבין היכן הוא מצא כך בד' הגר"א, ואכמ"ל).

ועכ"פ כך מפו' כבר בכמה ראש',
ז"ל המנהיג והאבודרהם אבל אם בא מחוץ זה התוקע השני ולא שמע הברכה חייב לברך,
וע"ע שיירי כנה"ג סי' תקפה משכ"ב.

[עושה חדשות]

האחרו' נחלקו (שאג"א רעק"א וכו'), האם אמרי' "הואיל" בדבר האסור מדרבנן, וכעת ראיתי ברמב"ן חולין יב. "לא קשיא דהתם מדאוריתא קאמרינן וגבי מסוכנת אוקמוה אדאוריתא לא שיאכל אלא כיון שהיא מותרת באכילה מן התורה ואי בעי אכיל מלאכה דאוכל נפש היא, תדע דאפי' סעד ואין דעתו לאכול דבעלמא אסור כאן התירו משום שהתורה חסה על ממונן של ישראל, אבל בעלמא אסור מדבריהם עד שיבדוק בטרפות שבריאה שהן הסרכות", ודו"ק.

[מיכאל1]

הנודע ביהודה והתשובה מאהבה תלמידו דנו האם נתקטנו השיעורים או לא, ומדדו בעצמם וע"ז אמר התשובה מאהבה שהנודע ביהודה היה ארוך בדורו.
ומו"מ בדיוק כזה נמצא בשו"ת הריב"ש.

[איש טלז]

תפס אותי היום
שבעל האבי עזרי בהסכמה לענפי ארז הלכות עבדים כתב שהגם שכתבו התוס' שניתן להפקיר עבד עברי
כבר תמהו ע"ז מ"ש להפקיר [מ"ש ממכירה שא"א] וע"כ נראה ברור שא"א להפקיר כמו שא"א למכור
[ומה"ט מתפלא על הרב בעל הענפי ארז שנקט כדברי התוס' בפשיטות....]

[עושה חדשות]

ידוע ומפורסם חידושו של ה'אבי-עזרי' על מצות הקרבת שלמי שמחה, כמו גם מכתב החזו"א אליו, וכל סיפורי משמר הלוי מסביב לענין, כשהוא מונה אחרו' חשובים לכאן ולכאן.

היום מצאתי לכאו' א' מהראש' שכבר דן בזה, תתקנו אותי אם טעיתי.

חי' הרא''ה ביצה די''ט.png (14.14 KiB) נצפה 10005 פעמים

[מיכאל1]

לכאורה לא טעה מר, ויעויין במאירי גם בחידושים שם וגם בבית הבחירה שכ' שאע"פ ששלמי שמחה הם דבר שבחובה יוצא ידי חובה בקרבן אחר. ושילש את דבריו בחגיגה דף ז'