נערך מחדש
ציטוט מכאן
viewtopic.php?f=52&t=34699&start=80#p379106בקצת קיצור
תכלת בציצית כתב:יש מקור כי לזבולון עדיפות על פני שאר השבטים בענין חילזון התכלת, ואם לאשר יש חלק שווה באזור צידת החילזון (לדוג' המצבעה בתל דור ודאי איננה בשטח זבולון וגם לא בין 'סולמות של צור לחיפה') מדוע יעדיפו השבטים לקחת בדמים מזבולון מאשר לצוד בלא דמים בשטח אשר? וודאי שא"א לכתוב על כך "כולם צריכים לך" (כלשון הגמ' במגילה).
1. בחזו"א שביעית ס"ג סקכ"ז כתב שכל חוף הים הצפוני היה בחלק זבולון,
2. הקושיות שלך על איפה נחלת זבולון נשקה לים לא קשורה לחלזון עכ"פ גם אם היה איזה בית צביעה באיזור שבט אחר זה לא אומר שחלקו את זה בחינם,
תל דור אולי בנחלת זבולון אולי יששכר שגם בנחלתו כתוב שהיה חלזון אולי מנשה (אשר ודאי שלא) ואולי בכלל היה תחת שלטון פלשתים3. אם יש לי טבעת יהלום ואפילו אם אני מוכר תכשיטים זה לא מוכיח שיש לי את בורסת יהלומים, וגם אם איני נשיא בורסת היהלומים זה לא מכריח שאין לי טבעת יהלום א לא מוכר תכשיטים.
4. רש"י דברים פרק לג כתוב גם טרית וטרית (וטרית מופיע רבות בתשו' הגאונים כמצוי בבבל) ןביארו באחרונים הוא דג טונה שהוא מצוי כ"כ בכל העולם חלזון וזכוכית לבנה ובמדרש מוסיף גם אוצרות הים וכולם נמצאים גם בשאר העולם וכן רש"י כותב ש חלזון נמצא בנחלת יששכר וזבולון
רש"י דברים פרק לג
ושפני טמוני חול - כסויי טמוני חול טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול ובחלקו של יששכר וזבולן היה
5. אולי כוונתך לשאול מה הסיכוי הסטטיסטי של אותו יוסי שחי לפני 2000 שנה בתל דור, שידונו בפורום אוצר החכמה על בית הצביעה שלו
(שאולי כמעט לא היה פעיל) רק בגלל שעיקר בתי הצביעה היו מעט צפונית לבית הצביעה שלו.
תכלת בציצית כתב:על גזירת המלכות כבר נכתב כאן ואסכם בקצרה: הרמב"ן מדבר על הגוון, והבן איש חי מדבר על זמן שלא הייתה בו גזירה על הארגמון, מה לעשות שההגיון של נירון קיסר לא כ"כ הסתדר עם ההיגיון שלך והוא גזר אפי' על חוט אחד (ראה ספר הארגמן לזהר עמר), ומלבד זאת חברי הסנהדרין לבשו בגדים הצבועים בתכלת בגלוי, וכמו שכתוב במדרש "ופתילך אלו הסנהדרין שהן מצוינים בפתיל היך מה דאת אמר 'פתיל תכלת'" וראה שם במפרשים שהכוונה לעיטורים בקצה הבגד, וכן רש"י כתב "שצובעין תכלת הרבה בכרכין ובכפרים" (מנחות מ.), ודברי רש"י הם הסבר לדברי התנא ראב"צ שחי בזמן הגזירות הרומאיות.
1. לא היה חוק שאסר קלא אילן כך שפרשנותך ברמב"ן לא אפשרית,
2. לגבי דברי הבן איש חי אתה מפליא מאוד מצד אחד לטענתך הבן איש חי התכוון לגזרה לא ידועה על התכלת בלי שיהיה לכך שום זכר בגזירות הרומאים ומצד שני אתה כאילו מתיימר לדעת בדיוק את כל חוקי הרומאים בכל זמן נתון ולהציג שידוע לך בדיוק מתי התרחש הסיפור בגמרא ולטעון בודאות שלא היה שום חוק ששליחי פורפורא יכלו להיתפס עליו.
3. לא פרשת נכון את מה שכתבתי, ראה שוב
א. חוט צבוע תכלת לא יכלו הרומאים לראות שאינו קלא אילן וכפי שאכן הלכו הצדוקים ולכן רק בעת הצביעה היו צריכים לחשוש מהרומאים אמנם סביר שבמהלך השנים הרומאים כבר הבינו שהפרושים צריכים תכלת מהפורפורא וידעו גם שצריך לשמה כך שמדובר בייצור עצמי של פורפורא לא על ידי השלטונות דבר שהחלט נאסר
סביר שבאם תפסו משלוח חבילות של חוטי תכלת במיוחד אן נשלח למקום שמצוי שם קלא אילן, המשמעות הייתה שעברו על החוק וצבעו בפורפורא,
על אף שדי עובדה הפשוטה הנ"ל אפשר להוסיף עוד
ב. (
יש הבדל בין להיתפס על בניה לא חוקית של חדרים שלמים לבין להתפס על חריגת בנייה של 3.8 ס"מ מהתכנית, למרות ששניהם עבירה על אותו החוק לך תשאל בעירייה או פקח בנייה, ברור שכשהעניין נפרץ אפשר לעשות עניין מכל סנטימטר, אבל בד"כ זה לא קורה, אותו הבדל קיים בין אדם שיש לו חוט בודד כזה, לבין אדם הלובש בגד שלם שצבעו אתו בפורפורא
ג. ניתן להוכיח מכך שבימינו רבים הולכים עם פתיל תכלת בצנעה, מזה
מוכח שפתיל תכלת אחד ניתן בקלות להסתיר.
ד. לא כולם לבשו ד' כנפות החייבים בציצית רק המדקדקים הקפידו על זה וכך מבואר ברמב"ם הל' ציצית ג' יא וכן משמע במנחות מ"א ומ"ד ואפילו בזמן הסמ"ג ע"ש עשה ג
4. לגבי המדרש שהבאת אין משם אפילו ריח הערה
א. בניגוד לדבריך משמע ש
מדובר שם על ציצית שמפורש שהייתה מצוויה להם
ילקוט שמעוני תורה פרשת וישב רמז קמה
ופתילך זו סנהדרין שהן מצויינין בפתיל כד"א ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת
ועוד משמע שם כמו לעיל 3 באות ד, עכ"פ כל היום לא היה מצוי שלבשו
ג. כן במדרש רבה
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=230וכן פירשו המפרשים ראה
במתנות כהונה שם שביאר מצויינין- כלומר עטופות בטליתות,
לא מצאתי שום מפרש שפירש כדבריך גם אם זה זה לא היה ציצית אין פה הערה על התכלת, כי או
שמדובר על הגוון בקלא אילן, או שהרומאים
לא ידעו שזה לא קלא אילן כמו בכל ציצית
דבר פשוט הוא שמי שהיה במעמד האצולה התירו לו תכלת גם אם היה יהודי ויתכן ששופטים שהורשו גם מהרומאים יהיו בכלל המעמד האצולה[/size]
5. ההערה מלשון רש"י על צביעת תכלת בכפרים בדברי רבי אליעזר ב"ר צדוק: לא מתחילה שם שום הערה, וגם שום פרט שכתבת לא מתחיל,
רש"י מדבר על צביעת חוטים לציצית (רש"י מדבר על חשש שעטנז בסדין פשתן במקרה שפתיל התכלת פסול מצד שלא לשמה כי נצבע מטעימה, ובגלל שהרבה מצובעי פתילי התכלת הם בכפרים וכדו ולכן 'לא די ללמד על זה שיעור בישיבה, זה נעשה בכפרים גם אם זה לא חוקי וגם אם הם לא שלמו מע"מ)
להלן מצוטט הסוגיא עם הרש"י המדובר
מה כן מוכח ברש"י ובגמרא
1. מוכח ברש"י
שבזמן גזרת סדין הרבה מצביעת
הציצית בתכלת נעשתה בכפרים.
3. מוכח בגמ' שרבי אליעזר ב"ר צדוק היה
לאחר שנגזרה גזירת סדין בציצית שהיה לאחר שמנהג הציבור בירושלים כבר היה שלא לשים תכלת בסדין
וחשב שטעם המנהג הוא כב"ש שלא אמרינן בזה עדל"ת.
4. מוכח בגמ' שרבי אליעזר ב"ר צדוק הכיר את מנהג ירושלים ומשמע שגר שם (לפני החורבן - ששאל על דעת ב"ה ממנהג הציבור בירושלים)
5. תקופתו - בתוספתא ביצה פ"ג מבואר שהיה רבי אליעזר ב"ר צדוק שגר בירושלים והיה חבירו של אבא שאול בן בטנית שלפי ספרי הדורות חי 2 דורות לפני החורבן (ובמשנה שבת קנ"ז ע"א לכאורה משמע שחי יותר מ2 דורות לפני החורבן
[ובכך מובן איך חלק על ב"ה] (ומשמע שם בשבת שהיה בן דורו של אביו של רבי צדוק הידוע שצם 40 שנה לפני החורבן ורבי צדוק זה הרי היה כבר זקן בזמן החורבן)
לסיכום: אין מהרש"י שם בדל הערה קלה אפילו לא בצחוק.
תכלת בציצית צבעו גם בסוף תקופת האמוראים, חלק נכבד מן הסתם בוצע בכפרים לא תכלת חבורה של אברכים, תכלת בסדין מדאורייתא עדל"ת אבל גזרו גזירת סדין בציצית למסקנא משום חשש תעשה ולא מן העשוי ומשום כסות לילה, הגזרה הייתה לפני החורבן כנראה הרבה זמן לפני רבי אליעזר ברבי צדוק שלא ידע טעם מנהג ירושלים.מנחות דף מ
תנו רבנן: סדין בציצית - ב"ש פוטרין, וב"ה מחייבין, והלכה כדברי ב"ה. א"ר אליעזר ב"ר צדוק: והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין! אמר רבי: א"כ, למה אסרוה? לפי שאין בקיאין. אמר ליה רבא בר רב חנא לרבא: ולרמו בי עשרה ונפקו לשוקא ומפרסמא למילתא! כל שכן דמתמהו עילון. ולידרשא בפירקא! [דכלאים בציצית מותר]גזירה משום קלא אילן. ולא יהא אלא לבן! כיון דאפשר במינן לא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם - מוטב, ואם לאו - יבוא עשה וידחה את לא תעשה. וליבדקוה! אלא גזירה משום טעימה. וליכתבה אדיסקי! אדיסקי ליקום וליסמוך? אמר רבא: השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקי, הכא דעשה בעלמא לא כל שכן! אלא אמר רבא: הא מילתא אמרי, ואיתמר במערבא משום דרבי זירא כוותי: שמא יקרע סדינו בתוך ג' ויתפרנו, והתורה אמרה: תעשה - ולא מן העשוי; שרא רבי זירא לסדיניה. רב זירא אמר: גזירה נמי משום כסות לילה.
רש"י שם
אינו אלא מן המתמיהין - מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש אדבית הלל פליג רבי אליעזר.
...
ליכתביה אדיסקי - יכתבו איגרת וישלחו לגולה הלכות טעימה כדמפרש לקמיה ליטול מלא קליפת ביצה ביורה ויצבע הנסיון בתוך הקליפה.(אגב משמע ברש"י שגם מחוץ לארץ ישראל היו מקומות שצבעו תכלת)
ואדיסקי ליקום וליסמוך - כלומר דלא חשיבא להו לאינשי הנך אגרות ועברי עלייהו.
ל"א - וליבדקיה ניתקן רבנן שלא יקח אדם תכלת אלא אם כן בדקה דהא אפשר דליבדקיה כדלקמן (שם /מנחות דף מ"ב:/) שמביא גילא ושבלילתא.
ה"ג אלא משום טעימה - פעמים שימכרו לתכלת של נסיון שנצבע לנסות בו את היורה ואמרי' לקמן (שם /מנחות דף מ"ב:/) טעמה פסולה ואהא מילתא ליכא למיקם בבדיקה והוה ליה כלאים שלא במקום מצוה.
וניכתביה (הא) אדיסקא - לשלוח באותן המקומות שצובעין בהן תכלת הוו יודעין שהטעימה פסולה ומאחר שיהו הצובעין יודעין בדבר נסמוך עליהן והכא ליכא למימר לידרשיה בפרקא לפי שצובעין תכלת הרבה בכרכין ובכפרים שאין שומעין דרשה שלנו וגם במקומות רחוקים.
.
תכלת בציצית כתב:
אתה יכול להאמין כי מקור הרמב"ם מאריסטו (דבר מופרך לחלוטין לכשלעצמו), אך אין צורך בכל מיני דוחקים שאתה בעצמך לא מאמין בהם (אתה מאמין שהרמב"ם כתיאור לדם החליט משום מה לדבר דווקא על דם מיובש?).
אתה מערב בין 2 מתוך חלק מהיישובים על הרמב"ם
1. המקור מדברי אריסטו - בנוסח תרגום אריסטו לערבית שממנו הרמב"ם מספר שלמד את דברי אריסטו מתורגם בדיוק כך
כמו שאתה לא מאמין לתיאורית שתי החלזונות, באותה מידה אתה גם לא מאמין שהרמב"ם קיבל במסורת סודית איש מפי איש את מראה נוזל הצבע לפני שנהפך לצבע תכלת.הרמב"ם בספריו מביא את חכמי יוון אריסטו והפילוסופים מעל למאה פעמים גם מאריסטו כולל במוסר בפירוש המשניות.
גם ביד החזקה שם בד"כ נכתבו מסקנות בלי ציון מקורם, הוא מציין אותם במפורש ביסודי התורה פ"ג כמקור ללימוד חלק ממעשה בראשית
בהלכות קידוש החודש פי"ז כמקור להלכותיו (ןשם ברפ"ט מביא מחלוקת בין חכמי יוון לחכמי פרס).
2. לפי מה שהבנתי כמו כל חומר צבע לא בהיר אם הוא מאוד מרוכז הוא נראה גם כהה מאוד ולא רק כשמיובש.
תכלת בציצית כתב:1 כשרצו להסביר שמדובר ביצור שגדל בים כתבו בפשטות "ובים המלח הוא מצוי".
2 מוזר שרק כאן רוב הראשונים כותבים דג על תולעת, מה שלא מצינו כן בשום מקום, ומה שהבאת מהפסיקתא זה רק כשמדבר בכלליות על בע"ח שבים וא"א לומר כן על מין פרטי.
3 חז"ל קוראים לבריה בשמה, כשם שלא מצינו אף פעם שחז"ל יכתבו "חיה" במקום "סוס" (וחוץ מזה זוהר זה גם חז"ל).
4 נכון דג שעולה ליבשה איננו מוגדר דג (כך כתבו המשנת חסידים המעשי למלך והאדמו"ר מראדזין, לא אני).
5 שתים שכתבו גם תולעת וגם דג אינם רוב הראשונים, ואדרבה תגיד להיפך מה ראו לשנות ל'דג' שמבלבל (ובאמת מה שכתבו תולעת זה רק ברש"י כשמדבר על עליה שאז מוגדר תולעת ובר"ש כשמדבר על דרשה מפסוק כשכתוב בו תולעת ומילת תולעת ניתן לדרוש ממנה כל בע"ח (וכמו שדרשו בירושלמי (פלאים פ"ט ה"א) "תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים").
6 היא לא דלגה על רש"י כי רש"י מצינו שכתב דג וכן לא דילגה על רוב הראשונים כי 15 ראשונים כותבים דג.
1. חלזון דג משמעותו הפשוטה חלזון של הים, [הם לא מחויבים לטקסונומיה זאולוגית] לשאלתך אם היו כותבים חלזון שמצוי בים המלח וכדו' גם ניתן לפרשנות שהכוונה לחלזון שחי על חוף הים, שהרי יש חלזון יבשתי, וגם עדיף דרך קצרה .
רש"י קורא לפורפורא פעם תולעת ופעם דג , הרמב"ם קרא לזה פעם דג ובפיה"מ צדף ,
כמו בכל הש"ס שאר הראשונים והאחרונים מעתיקים את לשונות הקודמים להם כאן זה הרש"י והרמב"ם.
הסיבה שהם קראו לבעל חי ימי דג ולא היו מחויבים לטקסונומיה הזאולוגית , כי
הטקסונומיה לא מופיעה בספר שמות בגיטין, אמנם אין שום הגיון קלוש שחלזון היבשה ודג מצוי יהיו תחת הגדרה טקסונומית זהה
(חלזון היבשה מופיע בסנהדרין צא ועוד) לכן מובן שהרמב"ם והרש"י כשותבים דג = בעל חיים שחי במים, חלזון דג משמעו חלזון של הים, כשכותבים תולעת או צדף הם לא חזרו בהם אלא מפרטים את צורתם הפנימית או החיצונית.
אמנם בשפת הברייתא ההגדרה של דג יותר מצמצמת, כך שחלזון לא נכלל בה ולכן כתבו שרק דומה לדג.
וראה רמב"ם במשנה מסכת כלים פרק יב משנה א
חלזון והוא כעין צדף עשוי מברזל נועלין בו את הדלתות, ואותו הצדף הוא הצדף של בעל חיים שבים הנקרא חלזון.
ושם בר"ש תבלול בעינו תרגומו חלזונא, אין דג בעין או מחלה שדומה לדג אבל יש מחלת תבלול בעין הנקרא פטריגיום שצומח על פני העין רקמה קטנה שמזכירה את גוף החלזון.
2. הוסבר היטב בסעיף קודם,
3. כן כלב מין חיה וכדו' כשמתארים אותו יש לכתוב שחלזון הוא דג
בתורה ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה הכוונה רק לחמור4. מסכים - דגים עם סנפיר וקשקשת לא יוצאים לטיול קבוצתי ביבשה גם לא פעם ב70 שנה. (המעשי למלך כנראה מצטט את ראדזין), ההבנה הפשוטה של חילזון דג זה חלזון ימי, זה מבלבל רק את מי שמחפש להתבלבל ולפרשן פרשנויות.
5. זה גאוני - חלזון -תולעת = חלזון =דג
שהיה בו רוח חיים, בר"ש האם כוונתך לזה תבלול בעינו תרגומו חלזונא, שכוונתך שיש בו רוח חיים, יש מחלת תבלול בעין הנקרא פטריגיום שצומחת לקרנית העין רקמה קטנה שמזכירה את גוף החלזון אין דג בעין או מחלה שדומה לדג ?
ירושלמי כלאים פ"ט כתב:"ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני" וכתיב [יחזקאל מד יח] פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם ולא יחגרו ביזע. את דרש שש משש. שש מפארי. פארי מפארי. מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים. מה צמר שאין לו שם לווי אוף פשתים שאין להם שם לווי.
ומצינו שני הסברים בדרשת הירושלמי
א. מכך שנאמר תולעת שני והרי בשביל הגוון די היה לכתוב שני (כמו אן יהיו חטאיכם כשנים כשלכ ילבינו) אלא כתבה התורה תולעת ללמדך שצריך דוקא את השני הבא מתולעת ונלמד בהיקש שכמו ששני הוא דוקא מן החי גם תכלת וארגמן דוקא מן החי, וזהו המקור של פסול קלא אילן
ב. ביאור נוסף שתולעת בא רק למעוטי אדום מן הצומח אלא רק מן החי וה"ה בכל דבר שבא מרוח חיים וצבעו אדום כמהתולעת (גם את זה הרמב"ם לא פסק) וכן מצינו במס' פרה שבעינן לפרה דווקא שני תולעת מן ההרים .
לפי הפרוש שלך דוד המלך - שאמר על עצמו ואנכי תולעת הוא סה"כ אמר ואנכי יש בי רוח חיים.
בנוסף לפי הפרוש שלך שזה לא דרשה אלא משמעות תולעת בלשון התורה הוא כל בעל חי אם כן לא היה צריך לומר מה תולעת דבר שיש בו רוח חיים
אף כל דבר שיש בו רוח חיים, אלא היה צריך לומר מאי ניהו תולעת, כל דבר שיש בו רוח חיים תולעת שמיה.
אגב במכילתא דברים מצינו
מה בהמה מיוחדת שיש בה רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים.
6.הרמב"ם גם אומר צדף והרש"י ועוד גם תולעת אבל בכל אופן
לא היתה מסורת סודית אצל הראשונים על החלזון אבל בבסיס קושיותיך טמונה ההנחה על מסורת סודית על החילזון, אז אם כן גם היעבץ החוות יאיר השלטי הגיבורים לר' אברהם פורטלאונה, כתבו שהתכלת מהפורפורא, על סמך המסורת.
תכלת בציצית כתב:1 הפנ"י מסביר את דעת הירושלמי שאין חובת צידה בחילזון ע"פ התוס' הנ"ל. אך יתכן לצוד דג בעודו מחזיק מצודה, בניגוד לארגמון שהיו משאירים במים את המצודה לפחות יום.
2. זה בניגוד לגרש"ז שכתב "כי החיפוש אחר מחבוא לא שייך למלאכת צידה", וכמדומני שכתוב כאן בפירוש נגד מה שהביא בקישור (וטעמו כי היות והבע"ח מוגדר חסר יכולת לברוח מהאדם העובדה כי הבע"ח נמצא בעומקי מים אינה משנה כלל)
3 הראב"ד והרמ"ע מפאנו בוארו בקונטרס תכלת מאיי אלישה שלמרות שבד"כ תקוע בארץ מ"מ יכול להיעקר (כלשון הרמ"ע מפאנו) ולהמלט, הרלב"ג והיעב"ץ מדברים על מיני החלזון הקייימים (כלשון הרלב"ג) ולא על חילזון התכלת.
1. כוונת הקושיא היא שלכאורה אין מקור למלאכת צידה -מהמשכן, כי מבואר במסכת שבת שמלאכת צידה נלמדת מכך שבמלאכת המשכן צדו את החלזון עם רשתות כמקובל ולפי התוס' שרק אם הניצוד נתפס בעת שפרס את המצודה, אז חייב משום צידה, ובד"כ צידת דג זה לא מלאכת צידה כי זה לא שכיח כלל שברגע פריסת המצודה יהיו הדגים ניצודים, אם כן מניין שלמלאכת המשכן היה צורך בצידה ובפרט ק"ו לא שכיח כלל שדג שעולה אחת ל70 שנה יתפס בדיוק ברגע פריסת המצודה, וגם הברייתא שהצד חלזון חייב מוקשית שלא מצינו לאוקמי בהיכ"ת רחוקה כל כך
(ואפשר שזה גם אינו מתכוון כי לא מעלה על דעתו שכך יקרה) ואי"ל שמדובר במעשה ניסים שהדגים באו מעצמם למצודה שמניין שכך היה ועוד שאם ניצוד בנס שוב אין זה צידה, וכן כל יסוד לימוד מלאכות שבת ממלאכת המשכן מבוסס על כך שהכול נעשה כפשוטו
אמנם בחלזון הפורפורא זה מתיישב כפי שהתבאר
2. אין זה דומה לחיפוש אחר מחבוא והעובדה שנמצאת בעומק הים ועוד סיבות הופכים אותו למחוסר צידה.
גם מעשה שמתחלק לשני חלקים נחשב מעשה אחד אפילו אם יש ביניהם זמן רב (כמו כותב שתי אותיות ועוד) כך שבלא"ה שימת המצודה מצטרפת להעלאת המצודה, וכמו שמצטרפת למלאכה מצטרפת לאשויי מחוסר צידה, מעשה חיפוש אינו מעשה הצידה ולכן זה לא דומה לחיפוש נמלה.
ועוד ששליית המצודה היא כסוגר דלת בפני הצבי, שהחילזון הוי דבר הניצוד שהרי השגתו דורשת תחבולה וכשהמצודה בעומק מי הים יכולים שלא להמשיך לאחוז במצודה אלא שנמשכים לפתיון ואינו רואם ועד שמעלה אותם לתוך ידיו הוו מחוסרי צידה
שאינו בשחיה אחת3. זה לא נכנס בדברי הרמ"ע מפאנו כלל - מאמר צבאות ה' - חלק שני ע"ש שכותב ממש מפורש להפך שהוא כמחובר לקרקע ורק אחת לשבעים שנה נהיה כמת דומם ונעקר
תכלת בציצית כתב:אני רק אצטט את לשון המנחת אלעזר על תכלת הדיונון "לכאו' נראה שהצדק עם הגאון בעמ"ח מאמר פתיל תכלת דמ"מ מחמת ספק צריך להניח תכלת" האם זה נקרא דמיונות? וכנראה היחס של גדולי דורו של הראדזינר איננו כמו היחס של בתבונה.
זה גזירה שווה בין המנחת אלעזר לכל גדולי דורו ומשם לגרי"פ פערלא, וחוץ מזה לכתוב תשובה לרדז'ינר שלכאורה הוא עכ"פ ספק בלי עיון בפרטי הדיונון, זה מתבקש ויש בזה דרך ארץ.
תכלת בציצית כתב:
מש"כ קלא אילן הוא חיה "הוא" קאי אקלא אילן ומש"כ שצובעים בה תכלת "בה" כוונתו בחיה (וכמו שאפשר לכתוב 'שור הוא בהמה שנוגחת'). ולגירסתך מה זה "שצובעים בה". והגהתך השניה אין לה שום קשר לדברי הראב"ד שם שמדבר על חומרי צבען המופקים מן החי כגון איסטיס פואה ותכלת ואין נפק"מ אם עמידים או לא.
1. " ההגהה מבוססת על כמה דברים ראשית ניל שהביא כקלא אילן הוא מקור צבע ידוע מן הצומח
הוא הקלא אילן כדבריו וכידוע לא הבנת את הדקדוק כלל, עיין היטב במה שכתבתי, אולי אאריך בהמשך, . - הדוגמה שהבאת לא מתאימה כלל
"שור הוא בהמה שנוגחת" תקין, 'הוא' מתאר את המלה ה'שור', ו 'נוגחת' את 'בהמה', ו לעומת זאת"פרה בהמה הוא שנוגחת" היא הדוגמה המקבילה לנוסח בספר האשכול או לחילופין אם תתעקש "שור בהמה הוא שנוגחת" . מכל הנ"ל מהמציאות מניל ומהדקדוק ולכן :
הנוסח הנכון כתב: "והאי לישנא לאו דוקא דקלא אילן חיב הוא שצובעים בה [פי' בקלא אילן] בגדים בצבע תכלת כגון ניל וזולתו, דא"כ מפני שהן צבועים הלך איסור כלאים מהם "
2. הראב"ד לא מביא לא איסטיס ולא פואה שגם הם מהצומח, הוא מביא תכלת מדם חלזון וקלא אילן.
יותר מסתבר להגיה בראב"ד במקום
או בקלא אילן,
ולא בקלא אילן, שכוונת הראב"ד כפירוש ראשון המובא לעיל בירושלמי כלאים פ"ט, שמ
תולעת לומדים שבבגדי כהונה צריך תכלת מן החי ולא די בקלא אילן, וכפי הביאור הראשון לעיל, והיינו גם כאן שאם היה כתוב רק תולעת בלי שני, היינו אומרים שבא לומר שצריך צבע מן החי ולא מן המקבילה שלו מן הצומח דהיינו אפשר כגון תכלת מן החלזון אבל אי אפשר קלא אילן,
הנוסח הנכון כתב: יכול יביא אחד מן הצבעים. בתולעת כגון תכלת הצבע בדם חלזון ולא בקלא אילן,
והיינו דברי הירושלמי שמ
תולעת לומדים שצריך מן החי ולא בקלא אילן.
ביאור דומה קצת לביאור שני לעיל בירושלמי כלאים פ"ט אלא שמרבה כל צבע המתקיים בעבר כמעט לא היו כמעט צבעים עמידים מלבד הצבעים מן החי צבעו בעץ ערבה ובראזיל כפי שמתחילה שם הדרשה לדעת הראב"ד "ושני יכול פיקס פי' לשון כיחול ופיקוס והוא צבע אדום שהנשים צובעות בו דמוני פניהם.. ונ"ל כי הוא העץ שצובעין בו אדום שנקרא בראזיל בלעז, יכול יביא צמר אדום הצבוע באותו הפיקס.... " הרי מתברר שלפני הדרשה הייינו יכולים להביא צבע (של איפור) שאינו אינו עומד ביופיו. ת"ל תולעת יכול אחד מן הצבעים. שיכול יביא כל אחד מן הצבעים כתולעת שנדרוש כתולעת מה תולעת צבע המתקיים שהצבעים מן החי היו צבעים המתקיימים.תכלת בציצית כתב:הרב הדאיה והשאר חיו אחר גילוי אור החכמה מהאר"י, ויתרה מכך טעמו של הדברי יואל הוא שאין לנו רקיע בטהרו (וכמש"כ בברכות) וזה נותר עד היום.
לא היה רקיע בטהרו מאז חורבן הבית על אף שהיה תכלת יותר מארבע מאות שנה אחר כך, וצ"ל שיש דרגות ברקיע בטהרו, מהחורבן פסק הארת בינה דאבא להאיר את חכמה דאמא, ופסק רקיע בטהרו, אבל עד חתימת התלמוד היה התנוצצות דיה בשביל תכלת ולאחר הרמב"ן נסתם שפע הארה להשכלת פנימיות התורה שחושך גבר ומהאריז"ל התחיל להאיר בינה דאבא, בזמן הרב הדאיה עדיין לא התגלה התכלת, ואנו שקרובים יותר זכינו גם לתכלת וכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו נזכה שבינה דאבא יאיר אור גדול בחכמה דאמא ויהיה רקיע בטהרו בשלמותו
תכלת בציצית כתב:השמטת את המשך דברי הישועות מלכו ""דימי רבי יוסי גזרו לגנוז ... עד שהוקבע להלכה שאין מעכבין וגנזוהו" וכ"כ התפא"י "להכי בטלו בימי הגאונים לתכלת לגמרי".
כפי שהבאתי דברי הישועות מלכו במפורש נאמרו במקום סכנה שפסקו שלא לסכן את עצמם לשם כך, (ואם תכלת מעכב את הלבן התירו להסתכן בגלל שכתוב לדורתם)
ואינו שייך כיום שאין כל סכנה וכן כתבו הראשונים והאחרונים וכן בח"ח שהובא לעיל שאילו מצוי לנו תכלת אנו חייבים בה.
דברי התפא"י אם הם כהבנתך הם נגד כלל כל הראשונים והאחרונים, ועוד שצ"ע ראשית שהביא הרמב"ם בהל' ממרים ב' ד' שאין כח ביד חכמים לבטל מצווה לגמרי בשב ואל תעשה (ובזה בגדולי האחרונים שלכן שופר רק בר"ה שחל בשבת אבל לא בכל ר"ה), ועוד שלא יתכן כלל שהרי הביא רמב"ם ממרים ב' ג' - שגזרה משום סייג שפשט איסורן אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים. ואם כן גם כשיבוא משיח לא שייך ללבוש. ואולי אפשר ליישב בדוחק שכוונת התפא"י רק כעין הישועות מלכוף וכוונתו שלדעתו ראו שהמצווה רפתה ולא הקהילו ולא מחו להתאמץ על כך משום הטעמים הנזכרים וכך בטלה