נודע בשיעורים - תולדות הגר"ח נאה

[חנוכה שמח]

עומרי, ומעשה רב לאן הלך? או שמא קידש הח״ח בגביע זה רק ביום, או שמא הלך בט״ק זו רק בלילה?

בא בתרא קל, ב:

תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה.

[חנוכה שמח]

ועל ד' אדג אוסיף: ומה עם קו' הביה"ל שם על שי' הצל"ח מגמ' דיומא והנסיונות שעשה הח"ח בשיעור מלוא לוגמיו של כו"כ אנשים?

פשוט מבדר. הח"ח מקשה קושיא, עושה נסיונות, ובכל זאת מכריע לחוש לצל"ח בדאורייתא, אז מה בדיוק אתם רוצים?

[חנוכה שמח]

לגבי גופם של טענות על הספר ומחברו, ראשית אקדים שלא קראתי את הספר ואף בידי לא החזקתיו, מה אעשה ובגולת אשכנז אנוכי יושב, ובליבי על ירושלים חושב?
ועתה מעט לימוד זכות: הרב זילבר שי׳, הוא אברך יקר ות״ח הראוי לכל שבח, ברם ניתן לומר שבתחום מסוים זה הוא מעט אובססיבי, ולכן יצאו מעיטו דברים שלא היו ראויים לאומרם.
לכל זה ראוי להוסיף נקודה נוספת: את הספר ערך הסופר שניאור זלמן ברגר, שהינו אכן סופר מוכשר וחוקר חסידי מכובד, אבל בהחלט לא האיש שראוי, יכול ומבין על מנת שיוכל להכריע או אפילו להביע דעה בעניין זה. ואף הוא, אני משוכנע, מבין נקודה זו היטב, אלא מאי? הספר מטבע הדברים אינו הכי מעניין, בלשון המעטה הוא עוסק בדמות למדנית שלא נלחמה כנגד הרוסים, לא נמלטה מציפורני בנאצים ואפילו לא הקים ערים בישראל, ״בסה״כ״ הוא למד תורה. נו, אז הופכים את זה ליותר מעניין? התשובה היא: מחלוקת, וככל שיהיו מנגדיו של המדובר חכמים פחות, ורשעים יותר - מוטב. כך נכתבו פרקים בספר, שהכותב עצמו לא היה כותבם מעיקרא.
כך אני תופס את הדברים, ושוב בלי קריאה של הספר כלל ועיקר.

נו, בבתי משפט כבר נשמעו הצדקות טובות יותר מהצדקה זו.

[שומר]

אני לא מבין מה כול הסיפורים פה החזוא הוכיח דבריו מסברא עיין שם אז מה מענין כול הסיפורים האלו

[גוראריה]

ועל ד' אדג אוסיף: ומה עם קו' הביה"ל שם על שי' הצל"ח מגמ' דיומא והנסיונות שעשה הח"ח בשיעור מלוא לוגמיו של כו"כ אנשים?

פשוט מבדר. הח"ח מקשה קושיא, עושה נסיונות, ובכל זאת מכריע לחוש לצל"ח בדאורייתא, אז מה בדיוק אתם רוצים?

חנוכה שמח ומבדח.
אנחנו הרי לא באנו כאן, במועצת חכמי הפורום, לקבוע הלכה לדורות... אבל רק לאזן את ההתנפלות על הגר"ח נאה זצ"ל ש'העיז' לבאר היטב את שיטתו. לכן ציינתי שגם הח"ח הכריע כהצל"ח לרווחא דמילתא ומשום חשש דאורייתא, ואחרי שהוא כותב שבעצם על השיטה המחמירה יש קושיא שאין עלי' תירוץ.


בכלל גלש כאן האשכול והתפצל לשני נושאים שאין ביניהם ולא כלום.
א. מחלוקת רח"נ וחזו"א - וזה נושא לויכוח הלכתי נטו.
ב. צורת כתיבת הספר - ולכאן כבר נכנסות דעות קדומות והשתייכויות עדתיות. כרגיל, ושלא ממין הטענה.
הבעי' שההשתייכות גולשת גם לגופה של המחלוקת ההלכתית!

[בר ששת]

אני נועז, מסתכן, רק אתם תקבע עד כמה.

קראתי כמה דפים בספר, וכמובן שיותר התעניינתי בדפים הרלוונטיים.
תגובתכם, המובנת, עמדה גם לנגד עיני. אלא שלא כמוכם, לא יכולתי שלא לחייך ולשאול את עצמי איך-הוא-מעיז...
ידעתיו וידעתי את חוגו של העורך ואף של מזמינו (די לי בשם יו"ר-איגוד-הצאצאים, בכדי לשייך את נושאו לחוג מאוד מסוים...)
אוסיף ואפחית את ערכם, אשר כפ הנודע לי, השניים, מן הפלג היותר הזוי שבאותו חוג - דבר שהצליחו לטשטש בגבורה עצומה.

אבל...

כל מי שקורא את הספר, ויותר מכך, מי שלמד פעם את הנושא מהפן הביוגרפי שבו, לא מהפן ההלכתי,
מתקשה מעט לקבל את סתימת הפיות המוחלטת שהצריכה צד אחד לשתוק ולהיכנע אל מול דעת הקודש שהיא היתה המחודשת.
(כן, למרות שכתב כך הצל"ח, הרי שהיא-היא המחודשת).

טענה זו, שנכפלה כאן כמה וכמה פעמים בלא שנתחדש בה, כי הבדל ומרחק יש בשיעור הקומה, כאילו הנחה את הנוגעים בדבר
שלא בחלו בשום אמצעי - ואף גם ובעיקר בסילוף דבריו של הגרח"נ - והכל משום שהוא העיז לתהות על החישוב שהביא את ההנהגה המחודשת.

נעיז לעלות על דעתנו באותה בחינה הקרויה בישיבות 'לו יצויר' שהיה בא מאן דהו ומוכיח שהמחשבון שבו ערך קדוש אחד מחשבן
את חישוביו שהביאוהו למסקנה כלשהי, היה מקולקל (ומפני השוטים אציין, כי חלילה לא עלתה על דעתי שקדוש ישראל יוצרך למחשבון).
האם גם אז יצטרך הטוען להיות חברו לספסל הלימודים?!

תהיה תשובתכם כאשר תהיה, הגרח"נ העיז לטעון כך כנגד אחד מגדולי ישראל, שבא להחמיר על מנהגם של רוב ישראל.
מבלי לחלוק על גדלותו בתורה ובמעשים, או על שיעור קומתו האגדי 'כאחד מן הראשונים' ו'אחריו לעפר מי יקום'.

מה שנעשה לו מאז גם על ידי אנשים שרחוקים היו משיעור קומתו, רחוק היה מהיות הוגן.

דבריו סולפו על ידי קדוש אחר, שבמכתב אשר השיב לו, הודה לו על המעשה אלא שסבור הוא כי אין בכך ריעותא.
את העובדות האלו העז כותב הביוגרפיה – שיתכן ולא קרא ולא שנה – אך כתב כמה ביוגרפיות, ויודע שהדבר אינו מחמיא לעושים כך.

במכתב פרטי ששיגרתי לו, קבלתי גם אני על העובדה ותמהתי 'מי שמך'. אלא שהושב לי, כי הספר לא ירד לפסק הדין
אלא לתיאור השתלשלות הדברים.

ואף שיודע אני בבני אותו חוג – כמו גם בני כל החוגים – שיודעים הם פרק 'כיצד מסלפין' בטנדנציות,
עדיין נשמרו לנהוג כבוד, ורק ניסו לשטוח את השתלשלות הדברים.

כשהחל האשכול את דרכו, אמרתי אחכמה ואשמע את דברי הצד שכנגד.
אלא שלהפתעתי, אותו צד משתמש בדיוק באותה שיטה שיוחסה לו בספר, בסתימת פיות ובטענה שאין צורך להשיב על דבריו
מכיוון שקטן שיעור קומתו. וחוצפה בכלל ששכח את יסוד דין זה שחודש בדור שאחריו, שוויכוחו עם בן דורו הוא כויכוח עם אחד הראשונים.
(ולא שאני מעיז פנים כאותו אפיקורס שחלק על ה'ראשונות', אלא שאני מנסה לפקפק בעובדה שרח"נ היה מודע לכך בזמנו אלא שנצנצה בו אפיקרסות).

אם כן ידידיי, בכדי להשיב על דברי ההבל שבספר – אבקשכם להתעמת עם טענותיו ישירות,
ולע"ע היחיד שעסק בכך הוא חברן אליהו שדבריו עסקו ישר בניפוחים או בהטעיה שבספר.

נא המשיכו והזימו את טענות הספר –

- האם אכן, סולפן דברי הגרח"נ ע"י תלמידי החזו"א.
- האם ציטטו את דבריו תוך הוצאתם מהקשרם.
- האם רדפוהו חינם.

שימו לב כיצד למד בעל המשמר הלוי סיפור מעשה והפריכו עובדתית. כשהוא מראה כיצד הוא סותר את עצמו.
לרגע אחד, הוא לא כעס על עצם כתיבת המעשה, רק אדרבה 'השתוקק' לקבל את המעשה וליישבו.
נסו ללילך בדרכיו לכה"פ בעניין זה.

אם אין תשובות ברורות, עדיף לסטות שוב לוויכוח התורני שבעניין. או לשוב ולמחזר את טענת ה'ראשונות' ולמלאות בו את פי בעפר, עפ"ל.

[זרח]

בר ששת!
אתה אמיץ עם תגובתך!
גם אני בעת קוראי אשכולות מעיין אלו, בדרך כלל כל ניק מגיב לפי השתייכותו העדתית, ולפי הלך מחשבת החוג שלו, ומי שחושב אחרת הוא אפיקורוס מין וכו' וכו'.

[בר ששת]

אם נדבר על אומץ, קשה שלא להזכיר מידת אומץ שגילו העורכים
כאשר עסקו במדת חסידותו של הגרח"נ ובהתקשרותו עם האדמו"ר ריי"ץ (כאן גם הם מודים שלא שליט"א...)
הם כתבו משהו בסגנון: "לא נחטא לאמת" - והעיזו לציין כי למרות שדעתו של ריי"ץ 'לא הייתה שלימה' (המרכאות שלי ב"ש)
עם אגודת ישראל, הרי שהרח"נ היה מגדולי תומכיה ומנשואי פניה - תמונותיו במעמדי הכנסיות הגדלות מעידות ומגידות.

זהו אומץ - לא פחות מהאומץ המופרז שיצר את הפרקים על עניין השיעורים.

[גוראריה]

בר ששת.
לפעמים ניכרים דברי אמת בשקט שמשתרר אחריהם באין עונה.
והרי לך!

מרגע שהנחת את השאלות האמיתיות, ותשקוט הארץ...
[אם כי ברור שאחרי הודעתי זו תבוא מתקפה נוספת, ומן הסתמא מתוך הסטת הנושאים]

[אדג]

ניסיון למצוא עובדות היסטוריות בספר שהוזמן ע״י המשפחה ונערך ע״י לבלר להשכיר, שווה לחיפוש גמל טועה במדבר סהרה. אולי, גרעין היסטורי, אולי.

[בר ששת]

ניסיון למצוא עובדות היסטוריות בספר שהוזמן ע״י המשפחה ונערך ע״י לבלר להשכיר, שווה לחיפוש גמל טועה במדבר סהרה. אולי, גרעין היסטורי, אולי.

ובכן, לאחר השקט מחריש האוזניים, ששורר מאז הודעתי המבקשת לצוא ריעותא מהותית בעובדות הספר,
אני מתחיל לחשוש שאין זה אתון במבדר, כי אם תבן בעפריים.

נא חידלו מדמגוגיות והביאו ריעותא בסיפור בני המשפחה.

שמור על ענייניות. במטותא.

[אדג]

לא דיברתי ספציפית על ספר זה, כי כאמור לא קראתיו כלל. אבל הזהרתי מפני ניסיון חיפוש צדק היסטורי בספר הנערך ע״י בני משפחה, ותו לא מידי.

[לולי דמיסתפינא]

ואולי לא בא האשכול הזה רק בשביל חליפת המכתבים הנפלאים של בעל ה'משמר הלוי' דיינו.

יישר כל למי שהעלה.

זאת בזכרי שיעוריו על מרומי הגבעה יהמה לבי.

[בר ששת]

אחר השתיקה כהודאה בנושא רדיפת הגרח"נ,
נעבור לעניין נוסף שניכר ממכתביו של המשמר הלוי:
בחדות עינו, הבחין הרמ"מ בעובדה המאוד פשוטה
ששיטת החזו"א, נתפסת בעיני רובא דעלמא כחומרא יתירה.
הוא גופו מסתפק היה בדבר עד שהוצרך להחליף מכתבים ולבררו.

האם הרושם נוצר, מחמת הנודע שגם החזו"א הסתייג מהילך בשיטתו לקולא?!

[סופר]

האמנם, בר שש"ת, באמת תצפה שמא יקום כאן מאן דהו ויכריז 'אני ראיתי שלא רדפו את רח"נ'?
ומה תענה אז לאותו א'?
לא פחות ולא יותר אתה מצהיר כאן על 'שתיקה כהודאה'?!

לדעתי אין צורך, ואך לקלס הוא להזדקק לסיפורים בלא שום עדות, ביסוס או מקור נאמן כ"ש, ויהא כבודו של ועד העולמי מצאצאי וכו' וכו' במקומו מונח.

וכן, אם עוררת את הנקודה, יש לגיטימיות מוחלטת בהשקפת המבקרים כי המערער אחר גדול ממנו עשרות מונים דינו לסתימת פה מצידם, בדיוק כמו שזכותך להחזיק את רא"ח לענק הענקים וחזו"א כמו שלא הגיע כלפיו וכו' וכו' ודבר שפתיים אך למותר.


רק לזאת אזקק למה שנטען כאן כאילו החזו"א הוא ה'מחדש' הגדול כאן וה'מערער על כלל ישראל', זהו שקר גס!!
ואמנם משום שאין דרכו בדרישה וחקירה אחר מנהגי ישראל בפזורות השונות, זולת עיון מזוקק בהלכה, לא ידוע לרבים ש'מנהג ישראל' זה אינו כולל קהילות גדולות ונכבדות, מהם שמסורתם מזמן ראשוני האחרונים ושמסרו נפשם על כל קוץ ותג של מנהג ומכ"ש דין.

הרי לך תעמולה, וצא ולמד את כחה הגדול!

[ראה שו"ת ר"ע הילדסהיימר יו"ד ר"י שמנהג פפד"מ מדורות קדמונים לחשוב האגודל כצא"ל שהוא 2.37 ס"מ, וכן עדות רש"ר הירש בשמש מרפא סי' כ"ד דכל מנהג ערי אוסטריה בכך, וכ"כ רע"ק על מנהג פוזנא, והחת"ס במנהג פרשבורג, ועוד רבים. הבעיה שהבורות שלטת ולא מבחינים בין מדות נפח בהם החזו"א עצמו כותב שהם רק לחומרא, ובין מדות אורך שבזה הושוו כל הנ"ל ואין החזו"א מחדש כלל].

[יגל]

מנהג הצא"ל היה נפוץ בהרבה קהילות, אבל אין הצא"ל של הערים שווה, ונראה שנהג לחומרא (מאחר ואין קולא שיכולה לבוא ממנו אם מידות הנפח נמדדו בשיעור הקטן). הצא"ל של ר' עזריאל הילדסהיימר איננו אינטש' בתקן המודרני אלא צא"ל אוסטרייך שהוא 2.63 ס"מ, ומסורת אחרת בשם החת"ס מדברת על צא"ל של 2.75, והחשבון העולה מדברי הגר"א הוא של 2.7. הצאל הנפוץ באשכנז היה של 2.6 בכלל, ופשוט שמדדו במידה המקובלת. בכ"מ מסורת זו איננה ארוכה כל כך, וכבר ציינו לדברי החוות יאיר והיעב"ץ (האשכנזים היחידים לפני הצל"ח שדיברו בסתירה) שהתקשו הפוך מכל אחרוני ספרד שמידת האצבע עולה פחות משיעור הביצים.

[בר ששת]

סופר מהיר, לאט לך!

א. טענתו של הגרח"נ היתה מהותית יותר. הוא יישר מבט אל אחד מברי-פלוגתא דילו, ושאל לו במכתב הנדפס בספרו 'קצות השולחן' מדוע סילפת את דבריי?! אותו קדוש – שעדיין לא נגמר דינו, אי חשיב כ'ראשון' או די לו ב'גאון' – משיב לו במכתב המצוטט באותו ספר (לא בספר הביוגרפי, כי אם בספרו של הגרח"נ!) כי הוא לא סבור שיש צורך לדייק בדבריו... ומהאי טעמא הוא אכן לא דייק.

ואתה סופר – בעודך סותר את טענתי, הינך מודה לה במקצת, שכך היא הדרך לעשות במי שחולק על מי שגדול ממנו, בלא להתייחס לעצם טיעוניו.

ב. על דבריך בנוגע למי מוציא ממי, חושבני שאין צריך לפנים. רבים מכותבי הדורות – אחדים מהם אף הובאו כאן – יודעים לציין כי היו רבים שבבואם ארצה החלו לנהוג כמנהג המרא דאתרא שהיה מחודש – עם כל התירוצים של עניות ושעת הדחק שאנסתם. ואף בכלל זאת מנהגם של בני אוסטריה וגרמניה - שבאותו זמן היו - החרדים שבהם - מועטים. (הדבר גם ניכר בברי-הפלוגתא דרח"נ שהיו או ייקים, או בני בני-ברק.

מתעצל אני להפוך שוב בכל הודעות האשכול, אך זכורני שציטט מאן-דהוא מדברי האורחות רבינו ביטוי של 'להתפלמס עם השטות' על שיטת השיעורים הקטנים! וכי שיטת רבני ירושלים, פולין ועדות המזרח – שטות חשיבא?! אתמהה?! זו כמובן אינה תעמולה.

ג. על דברי רבים כי מחבר הספר הינו זאטוט. כלום כותבי תולדות החזו"א וושאר גדוים, היו ענקי מדות – ואולי סופרים-ראשונים?!
כמו"כ על בקשתכם לאובייקטיביות – כביכול ישנו ספר ביוגרפי בכלל – ובפרט חרדי – שאינו סובייקטיבי בעיני חברי הפורום – נא ציינו זאת.

ובנוגע לספר – מעט פרטים חדשים שדליתי מתוכו:

א. הג"ר חיים פנחס בניש – מחבר הספר 'מדות ושיעורי תורה' – המתמחה בעניין השיעורים, עבר על הפרקים ואישר את נכונותם מבחינה הלכתית ועניינית, כפי המצוין בהקדמת הספר. (אקווה שלצורך העניין לא יהפוך גם הוא לזאטוט).

ב. סגנונו – כפי הניכר מקריאה ממושכת, רוב הדברים מתומצתים מתוך הספרים והמאמרים שפורסמו בזמנו, על אלו ביטויים יצא קצפם של החברים עד שדנו את הספר לשריפה וחרם, שמתא ונידוי?!.
ג. בנוגע ל'איגוד הצאצאים', בספר מצויין כי צאצאי הגר"ח סייעו לאיסוף החומר ובהם: בנות הגר"ח, נכדיו, ניניו, אחייניו. והללו נמנים על חוגים שונים. (אף ליטאים ביניהם!!!) כל אלו הצריכו עבודה משותפת חוצה גבולות מגשרת על פערי דעות.

[סופר]

יגל,
אם שיערו בהצא"ל לחומרא הרי ששיערו כהחזו"א, להרח"נ היו כותבים 'קרוב למדת הצא"ל' או 'צא"ל חסר חלק הה' וכיו"ב בלשונם הזהב.


בר ששת,

כבר כתבתי השקפתי שרח"נ לא הגיע לקרסוליו ומשכך אכן אינו רשאי לתבוע דקדוק בדבריו ולא לזעוק חמס כשלא השיבוהו כהלכה.
משל למה הדבר דומה? בקהילה פלונית יחליט המנהיג על שיטת לימוד מסויימת, יקום ר"י ותיק ובנש"ק ויקבול ע"כ, כמובן שלא ייענה ו'לא יספרו אותו', לאחר 70 שנים יקומו ועד מרכזי עולמי לצאצאיו ויזעקו חמס בספר תולדותיו על ה'השתקה' ו'חוסר המענה העניני', הריני להודיעך שלא יהיה בדעתי להתייחס ברצינות לטענותיהם.
כיוצא בזה דעתי על 'פולמוסו' של רח"נ עם מי שגדול ממנו אלפי מונים.
ענו לו? לחיים ולברכה!
לא ענו? לא קרה כלום!
השיבו בצורה מזלזלת או שלא הניחה דעתו? לו יהי.

ב. לא היה כאן בארץ שום מרא דאתרא, ולמנהג ירושלים אין כל סמכות לבאים הנה, ושמור כלל זה: אין חשוב מנהג שום קהילה וארץ כשלא יודעים מי הנהיגו ומתי.
שוב הוכחת את הבורות כשדברת על גרמניה ואוסטריה בזמן שאני הבאתי מכל אירופה שנהגו במדת הצא"ל שפעמים היתה גדולה אף משיעור חזו"א.

ה'שטות' בארחות רבנו מיוחסת לדברי רח"נ כמובן למעיין ישר ולא למנהג עצמו, ואי"צ להאריך.

ג.כשמחבר זאטוט זו אינה סיבה לגנוז ספרו, יכתוב כאוות נפשו סיפורים ומעשיות וכו' הרוצה יאמין ואין בכך כלום.
לא כן הדברים כשקל שבקלים מציג פרשה הלכתית בצורה מעוותת ומזלזל באופן שיטתי במיוחדים שבעם מדור קודם.
כאן אחת דינו לחרפה ודראון!

בניש אינו זאטוט, אך נניח שעבר על החלק ההלכתי, מה בכך? מי בכלל התייחס לזה?

ודבר נוסף, בר ששת, אם אינך חפץ בשיוך דבריך לעמדתך הפוליטית לא תסתיר זאת בכך שתכתוב 'החוג הסלפן' וכו' וכו' בזמן שמבין ריסי הודעותיך ניכר בבירור מה מניע אותך.

[בר ששת]

סופר מהיר בעל פיפיות.

תשובה נאה השיבות - לבד מן שולי הדברים העוסקים במסתתר שמאחורי הניק - מה שחורג מכל גדר ויכוח ראוי והגון. חזור בך ונמשיך לטייל בגן עדן של סיעור הדעות.

כלומר, סבור אתה שאכן כן, צדקו דברי אותו מחבר - אלא שבמקרה אתה עומד בצד שכנגד ואני לא. ממתין אתה לים בו תוחלף השיטה ואז תחיך אתה. - לחיים ולא למות.

אשר לדימוי - יש בו ריעותא, ואותה אני מבקש.
התחושה שמלווה את כל מי שקורא בספר - כי היה כאן ויכוח על 'אפוטרופסות' מוחלטת של עולם ההלכה על כל שבטיו ורובדיו.
רח"נ כתב ספר, אלא שלא עלתה על דעתו שמנהג החזו"א שונה משלו. (כך היה סדר הדברים - הוא ראשון!).
מאוחר יותר קמו עליו משיגים - כדרכה של תורה, אלא שבמקום מסוים הפך הויכוח לויכוח המהותי הרבה יותר - מיהו האוטוריטה ההלכתית.
מכאן ואילך, כפי הנטען בספר - ועל נקודה זו אני מבקש לברר אצלכם חברים - הפך הויכוח התורני, והיה קשה ומר - עד שבא לסתימת פיות.

זו בדיוק השאלה שמנסים לברר כאן, האם מדובר בויכוח שליטה כאותו מנהיג בחצרו הפנימית - אלא שכאן המדובר גם על כלל הציבור - או שמא
היה כאן ויכוח הלכתי טהור.

חייב אני להודות שמבחינה מחודשת - אכן הצדק עמך בנוגע לביטי שטות שבא על המחבר וולא על השיטה.

אשר לשולי הדברים, - אחר ההסתייגות מהם - לא שוטה אני ומעולם לא באתי להשוות את גדלותו של מרא דארעא דישראל החזו"א זי"ע, לרב גאון שלא מנהיג ולא בן מנהיג הוא, ואלמלי עסקו בשיעורים לא היה 'נודע' - ממש כשם הספר.


ביקשתי לבחון את הדברים ולא להכעיס. אם ידודדר השיח לשם, אני מתחייב לפרוש.

[סופר]

בר ששת,

מחילה אם נפגעת מדבריי, כל שאמרתי הוא שהיה ניכר מדבריך שמבקש הנך להתנער מסובייקטיביות בהקדמתך, בעוד שהיה דומה שנשארה בהמשך ביקורתך, אם לא כן הוא - חוזרני בי.

הטענה על רח"נ ממשיביו היתה אכן שלא הכיר בגדולים ממנו, לא בספרו אלא בתשובותיו לבקורת.

אין להתעלם מכך שאכן היה כאן ויכוח גם על הסמכות התורנית העליונה [מחוץ לויכוח בהלכה, שאכן היה עיקר הנושא -כמבואר למעיין- בו רואים עין בעין מהבדלי סוגי הטיעונים את המרחק בין הצדדים], אלא שויכוח כזה הוא הלכתי טהור בעיניי, גבולות המחלוקת בין חכמים, שימוש קדמונים, וקדושת התורה.
כל אלה ועוד הם מרכיביו של ויכוח מסוג זה, ולא פוליטי ח"ו, תורה שלמה היא לה אנו זקוקים יותר מאשר לברור השאלה ההלכתית.

מהרגע בו הושוו הדעות על גדלותו התורנית של א' מהצדדים שוב אין כאן מחלוקת, יושוו גם לגבי שאלת היחס הראוי לרח"נ מצד משיביו, ושאלת היחס הראוי לספר שכל מגמתו ומטרתו להפך את ההשקפה המוסכמת הנ"ל.

[רבטוב]

האמת הוא שרא''ח נאה לא ''חידש'' כלום הוא רק בירר את השיטה שמשתמשים כל בני ישראל . אע''פ שהיו שהחמירו כשיטת הצל''ח אך זה הי' רק לחומרא כידוע . כי אפילו בבעלז שכידוע החמירו כהצל''ח אעפ''כ הרב ז''ל בת''א אכל שיעור מצה קטן כידוע .והחזו''א הוא הי' המחדש ששיטת הצל''ח לא רק לחומרא רק מעצם הדין וההלכה .הבעי' לדעתי היתה השתייכותו של הגראח''נ לכת . ובית החזו''א ג''כ נהיו חסידי החזו''א . ובעצם נעשה הדבר מחלוקה בין ב' כיתי חסידים .אין אני נכנס לעצם אם נכדו זילבר הי' צריך לכנס לכל הפולמוס הזה .כידוע לו יש כוונות אחרות ודי בזה

[חסיד חבד]

ראשית כל עלי להעיר כי לענ"ד נתינת הספר לאדם שעיסוקו הוא היסטוריה וסיפורת ולא תורה וכו' היא טעות.

ולעצם העניין, בשיעורי הגרא"ח נאה תמכו רבני ירושלים, הפוסקים הספרדיים ןהרבנות הראשית. אלא מאי? מולו עמדה אישיות שהייתה ועודנה אוטריטה עליונה אצל חלקים תורניים נרחבים. הוויכוח הפוליטי הוכרע מראש, וחבל שהספר דש וזורה לרוח מכל הבא ליד בנושא זה. והוויכוח התורני - בין בני ברק לירושלים (...) לא הי' יכול להיות מסוקר כראוי בספר זה,

וחבל.

[רבטוב]

הבעי' אצל מחלוקת של ב' כיתי חסידים ...שהם לא דנים על הנושא -על החפצא בלשון הלמדני- רק על הגברא ובזה כמובן הגראח''נ הפסיד ...כי אם השאלה מי הוא יותר גדול בוודאי שהחזו''א ...אך לעצם השאלה בוודאי בכל הדורות התנהגו כשיטת הגראח''נ ..הוא הי' רב ופוסק כמו שרואים בספריו ....אך צריך לדעת שהאמת הי' נר לרגליהם ...
וחבל שהנכד זילבר הכניס ונכנס לכל הפולמוס הזה ...

[ירושלמי]

שח לי ידיד, ששיגרתי אליו את האשכול:

כמה הערות צדדיות
א. בענין חסידים המגנים על כבוד רבם ולא בצורה ענינית, טענה שהושמעה משני הצדדים.
בנותן טעם להביא מה שסופר בשבעה על צדיק וישר הרד"צ הילמן ז"ל אשר כנודע בבחרותו הביאתו מדת אמיתתו לעסוק בפולמוס השיעורים מול הגרא"ח נאה זצ"ל ואף מזכירו האחרון בספרו (הציטוט התפרסם מאד לאחרונה אחר פטירתו של הראשון), וספרו בשמו שהמכתב האחרון של הגרא"ח זצ"ל כלל שורת סיום שהפכה אותו מבחינת הרד"צ למכתב האחרון, רשם בה הגרא"ח זצ"ל (בערך): 'וידעת כאשר ידעתי שיד החסידים על העליונה'.
הרי לנו שיסודות בעיה זו הן הנה כבר למעלה בקודש נעוצות בשורש הפולמוס ומניעי הפולמוסן עצמו.
אגב אורחא מדי דברי בו באותו צדיק וישר, אביא סיפור נוסף (ומאזן, באשכול זה): אשה אחת שדחקה לה השעה ולא היה בביתה טרף לפיה, קבלה מאחת מעמותות החסד ארגז עופות לקראת החגים ושמחה, אך כשבאתה לביתה חשך בעדה, העופות היו מסוגרים בחותם שקורין פלאמב"א וצלם תבנית חותם רב העיר (ב"ב) עליו, חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה להשליך כל החבילה אל מחוץ לביתה כמצווה עלינו על יד עבדיו הנביאים זצ"ל ושליט"א.
ראו קרוביה ושכניה כי דעתה בענין זה איתנה, וינסו וילאו מלשכנע לה בטיעונים מטיעונים שונים, והיא באחת ומי ישיבנה ואף למסור את נפשה היא נכונה.
ואחר כן הביאוה אל חכם המקום הוא ניהו הרד"צ ז"ל הנ"ל אולי יחוס עני ואביון אולי יגיה אור דעתו לאותה 'בת בית יעקב' צדקנית, את הוראת השעה לאותה שעה. ויאמר לה בהן צדקו: הלא יש מכתב מפורש חתום בידי כל גדולי הדור העבר שנשים אינן בכלל איסור זה. ותקבל דבריו. ברוך מציב גבול אלמנה. שאלו לו על מה תמך יסודותיו, ויען: על מכתבם של גדולי הדור כי נשים פטורות מלצאת בצבא ודרך איש לעשות מלחמה כו'. ודפח"ח.
ב. המצוטט מארחות רבנו בשם הסטיייפלער טענות על חזרתו בו מהדפיסו את הקונטרס שיעורין דאורייתא.
עיי"ש היטב בלשונו שכל חרטתו שהמיקוד האישי גורם להסתיר את הטענות העניניות שהם העיקר. נמצא שלא חזר מעצם הטיעונים האישיים אלא מצורת הצגת הדברים.
ג. גביע הקידוש של הח"ח וסירוב רה"ז ללבוש ט"ק שלו.
שמעתי: שאלו לר' הלל שליט"א, וכי לא נאה לו ולא יאה לו לקדש בכוסו של זקנו? ויען ויאמר: ברי שכל דבריו אמת וצדק, אך בדור ה'פרופגנדה' ששרויין אנו בו, מהיות טוב בל תקרי רע לעשות ג"כ 'פרופגנדה דקדושה', עד כאן לשון המעשה.
ד. בנדון דברי הגראי"ל שטיינמן שליט"א שהגרי"ס לא הכריע דלא כהחזו"א.
דעתו של הגראי"ל ('איש ההלכה' כנודע לסובביו) נראית כדעת המשנ"ב שיש לחוש לחידוש הצל"ח בדאורייתא לחומרא.

[שיבר]

שח לי ידיד, ששיגרתי אליו את האשכול:
כמה הערות צדדיות
א. בענין חסידים המגנים על כבוד רבם ולא בצורה ענינית, טענה שהושמעה משני הצדדים.
בנותן טעם להביא מה שסופר בשבעה על צדיק וישר הרד"צ הילמן ז"ל אשר כנודע בבחרותו הביאתו מדת אמיתתו לעסוק בפולמוס השיעורים מול הגרא"ח נאה זצ"ל ואף מזכירו האחרון בספרו (הציטוט התפרסם מאד לאחרונה אחר פטירתו של הראשון), וספרו בשמו שהמכתב האחרון של הגרא"ח זצ"ל כלל שורת סיום שהפכה אותו מבחינת הרד"צ למכתב האחרון, רשם בה הגרא"ח זצ"ל (בערך): 'וידעת כאשר ידעתי שיד החסידים על העליונה'.
הרי לנו שיסודות בעיה זו הן הנה כבר למעלה בקודש נעוצות בשורש הפולמוס ומניעי הפולמוסן עצמו.

גם אם נאמין לסיפור (צ"ע אם מטבע לשון כזו יאה לגרא"ח נאה) הרי אין ספק שכוונתו הייתה בייחס להתקפות האישיות ולטענות שלא ממין הענין שהשתרבבו לתכתובת בין הצדדים הנצים.

[נוטר הכרמים]

מישהו שלח לי באישי.

החפץ חיים ומסורת אבות

בעקבות אשכול בפורום "ספרים וסופרים" על הספר נודע בשיעורים על הגר"ח נאה זצ"ל, (שבנתיים נמחק), הגעתי לאשכול דומה בפורום "אוצר החכמה" נודע בשיעורים - תולדות הגר"ח נאה ושם כותב אחד המגיבים כך: "מה לכם לפלפל איזה גביע היה לח"ח ומה גודלו, הרי מפורש כתב הוא עצמו במשנ"ב שבדאורייתא יש להחמיר כשיטת הצל"ח (המכונה כאן "שיעור חזו"א") ולכן בקידוש הלילה יש לקדש על רביעית בשיעור הגדול, ובקידוש היום דרבנן אפשר להקל."

בעקבות זה נזכרתי במה ששמעתי בעבר בעת שהייתי במאנסי באחד הפעמים, הקשור לנושא זה.

א, במאנסי יש יהודי בשם ריכטער ואם אינני טועה שמו הפרטי הוא ר' נפתלי, בביתו התארח יהודי שזכה להיות אצל החפץ חיים בליל הסדר, וראה שהח"ח בעת אמירת המכות זרק מהיין בזרת קטן, וזה להיפך ממה שכתב במשנ"ב סי' תע"ג סעי"ק ע"ד ששם כתב: "נוהגין לזרק באצבע, על שם "אצבע אלקים היא" דלא כמו שכתב בהגהת מנהגים לזרק בזרת קטן" ובשער הציון שם מביא שי"א שיזרק בקמיצה, ובאיסטניס אפשר לשפוך מהכוס בלי לזרק באצבעו.

כאשר ראה היהודי הנהגתו של הח"ח שאל אותו ילמדנו רבינו כי תורה הוא וללמוד אני צריך, למה נוהג רבנו להיפך ממה שפסק במשנ"ב? אמר לו הח"ח אכן על פי הלכה יצא לי שזה טעות לנהוג כך, אבל מה אעשה ואבי נהג כך!.

הלכה ארויף הלכה אראפ, מסורת אבות גבר על בירור הלכה, ואם כי אני יודע שיהיו מי שיקפצו ויגידו מה אתה משוה דאורייתא לאיזה מנהג? לכן בא הסיפור הבא:

ב, שוב במאנסי יש יהודי שמתפרנס מבדיקת ומכירת סת"ם, בשם ר' אהרן פרידמאן, והוא מספר ששמע מהסופר סת"ם הנודע, ר' אהרן פאלאק, שבמאנסי יש נכדי הח"ח בשם לאקס, וברשותם יש פרשיות של הח"ח שהובא אצלו לבדיקה, ולמרבה הפלא ראה בפרשיות אלו כל הפ' הם פ' שבורה כנהוג מקדמת דנא ובניגוד לפסקו המפורסם שצריך להיות ישר מבחוץ ורק מבפנים צורת ב'.

הלך ר' אהרן פר"מ הנ"ל למשפ' לאקס וביקש לראות את הפרשיות והם התחמקו, עד שהוא הסביר להם שהוא יודע ממילא מה יש בפרשיות משום שר' אהרן פאלאק הנ"ל כבר סיפר לו, הוא רק רוצה לראות את זה בעיניו גם, כאשר ראו שסודם נתגלה ממילא, אז הראו לו את הפרשיות ואמרו, אחרי שאתה כבר יודע את המציאות נשלים לך את הסיפור, והוא, שהפרשיות האלו הזמין הח"ח כשהיה כבר בזקנותו, ורצה שהם יהיו בתכלית הדקדוק כפי שהוא פסק להלכה, ועל כן עמד על הסופר על כל תג ותג, (ור"א פר"מ הנ"ל) לא זוכר אם אמר גם שהח"ח בעצמו קידש את השמות, אבל מה שבטוח שהוא עקב אחרי כל פרט בכתיבת הפרשיות, וזה היה כבר שנים רבות אחרי הדפסת ספרו ובכל זאת הוא עשה גם בתפילין אלו כל הפ' שבורות!.
רואים מפורש, שהלכה לחוד ומסורת אבות לחוד.

וליתר ביאור, יהודי שורשי יש לו מסורת אבות ומהם הוא יודע על כל צעד ושעל איך לנהוג, וישראל קדושים הם ובני נביאים הם ובוודאי עושים כהלכה גם כשיש דעות ושיטות שונות, ועל הא וכגון דא נאמר שאין ללעוג על שום מנהג ישראל.

והיה ונתעורר אצל מן דהוא שאלה איך צריך לנהוג ואין לו מסורת אבות, אם כי לא יצא לו לראות את אביו איך נהג בענין זה, ואם כמו שהיו הרבה מקרים בימיו שילדים צעירים עזבו את ביתם לנדוד למרחקים ללמוד או חלילה שנתייתמו בצעירותם ואינם יודעים איך לנהוג, אז כשאין מסורת, יש את המשנ"ב שבירר את ההלכה איך ראוי לעשות לכתחילה. ובימינו אפשר להחיל את הכלל על בע"ת שאין להם מסורת, אז יש להם משנ"ב, אבל יהודים שיש להם מסורת אבות, יש לנו כאן מעשה רב הן בתפילין והן בזרת/אצבע, שבעצמו נהג למעשה הפוך ממה שפסק בספרו. ולכן גם הגביע של הח"ח הוא בפירוש מעשה רב המלמד שוב איך נהג בפועל בניגוד למה שפסק, וכן בטלית קטן שלו כמובא באשכול שם.

[נוטר הכרמים]

וכך מצאתי לנכון להגיב על הדברים הנ"ל:

לעצם הענין כל המעשים האלה לא מעלים ולא מורידים. ממ"נ כאשר יש שני דעות בהלכה, ודאי יש משמעות למנהג ולמסורת, ואף אחד לא כפה דעה על מישהו, ואם אין למנהג שום יסוד בהלכה ואינו אלא טעות, אין לזה תוקף של מנהג.

עכשיו בנושא השיעורים, אין מנהג מסוים לנהוג בגביע קטן יותר, ואין בזה שום קדושה. פעם היתה עניות נוראה, רוב הקהל קידש על חלות, ובמקרה הטוב על יין צימוקים, כך שמה"ט חיפשו שיעור קטן יותר כמש"כ בפורום בשם ר"י קמינצקי. כך שבודאי כאשר באים לבירור הלכתי יש משמעות יותר לדברי המ"ב בספרו מאשר מה שנהג בפועל.

כך שאין לזה שום קשר.

ומעבר לזה, הלכה פוסקים מספרים, ומה שצריך זה יכולת של דימוי מילתא למילתא בצורה נכונה וישרה, כאשר אין המקרה מפורש. ליצור 'מעשה רב' צריך לדעת את כל הנסיבות, וזה תלוי הרבה בתיאוריה ובדמיון, ודוק.

[בור הגולה]

לא לאקס, אלא זאקס.

[בן באג באג]

בנוגע למ"ש כאן למעלה ממש על מסורת ומההג לחוד והלכה בלחוד, זהו בדיוק הדבר הראשון שכותב הסטייפלער בספרו בנד"ד, שמסורת ומנהג אינה קשורה כלל לנדון הלכתי הנ"ל, ואין ללכת כאן בעקבות המנהג, ומאריך בזה עיי"ש,

כתבתי לפני כמה ימים להעלות לכאן בנושא, אך קדמוני הזריזים, ואעפ"כ בכדי לא למחוק ולסגנן מחדש אשלח הכל,


מילין תקיפין ועזות קשה בויכוח ההיסטורי בהמידות והשיעורים

כעת יצא הספר "נודע בשיעורים" (מלווה בידי יהושע מונדשיין)
על חייו ופועלו של הרב אברהם חיים נאה
הצצתי בו בעמידה בחנות מקופיא
וכן הכתיבה דלהלן מקופיא, אי"ה אפרט בהמשך

לעצם הויכוח ההיסטורי עצמו הרי הוביל לחליפות קונטרסים ממושכות בין הצד דהחזו"א והרב נאה
קשה להכנס לעומק הנושא אך על פניו עושה רושם של הוכחות ניצחות לשני הצדדים
כמו למשל:
הוכחה לחזו"א - ממידת הציץ
הוכחה לרב נאה - שאל"כ תוטל לעז על פדיון הבכורות מאז ומתמיד
וכו' וכו'
ברצוני להתמקד על הצידוד של גדולי ישראל נוספים
ובעיקר על הגיצים שנועפו ובפרט מצידו של הרב נאה

מה דעת קהילת בריסק לשיעורי החזו"א?
מעניין היה למצוא ברשומים כבדמי מנוי על הספר את ר' מיכל פיינשטיין
ומסתבר שידע על מהות ותכנונו של תוכן הספר, לא?

כפי שנראה היה זה ויכוח טעון ובעל מתח רב
ומשום מה מציטוטים רבים של הרב עושה הרושם שהרב נאה בא להגן בקנאות על
מנהג ירושלים יותר מאשר על שיטת הרמב"ם, ויוצא מנקודת הנחה שלא יתכן שבני ירושלים המסולאים וכו...
טועים ח"ו בזה שהולכים בדרכו של הרמב"ם, מסתבר גם שמעמד בני ירושלים בעיני עצמם נתן להם נקודת מבט
של "האחד בא לגור וישפוט שפוט" כלפי בני היישוב החדש והתורה היוצאת מהם

למרות מש"כ הרב נאה בספריו מדי פעם בקיצוניות,
הלכו כותבי הספר ותארו את דמותו בצורה שקשה לעכל אותה
הם לקחו על עצמם את הרשות ומתארים את גדולי ישראל שכנגדו בתיאורים קשים:
הסטייפעלר כזייפן
החזו"א כמשלח של קבוצות לוחמים כנגדו, והשליח הראשון ר"ק כהנא מתואר כנסיון נפל
החזו"א פנה אליו במכתב "והתלבט" בספקות "ולבסוף" נטה להחמיר (במשמעות רמיזה שהחזו"א כתב להתייעץ עמו)
ועוד ועוד

הצצתי אח"כ בספרי הרב נאה עצמו והרגשתי לא נעים
הביוגרפיה שלו כמדומני באותה תקופה היתה בת ספרא דדיינא בבד"ץ ו\או רב שכונת הבוכרים
והנוסחאות שבחר להשתמש בהם ממש לא תואמים את מעמדו שלו כלפי סמכות מנהיגותית כהחזו"א והסטייפעלר
כיום למשל אילו הרב וייא או מומחה כשרות יכתוב ולו מחצית מהנ"ל כלפי הרב אלישיב או הרב וואזנר
היה מועלה על המוקד והחרמות כהרף עין

והנה חלק מציטוטיו על הסטייפלער, בספרו אבני צדק הנספח לשעורי המקוה:
"בדותות העלמות סילופים והטעיות (כאשר יתבאר להלן) הם ללצון ולא לרצון"
"בחפצו להתלוצץ ויתר על מש"כ השיעו"ת ... והוא מעמיד פני תם ... ואין אנו אחראים למדידותיו"
"הרי שיש כאן סילוף נורא והוצאת לעז"
"זייף הדברים כדי שיוכל לדחותם, וכן לא ייעשה"
"שלשה זיופים בבת אחת"
"מה פירוש הנחה מוזרה כזו"
"לא זכה לגמרא וקרא מפורש"
"חמד לו לצון, והעלים ..."
"יתלוצץ לו כמה שירצה"
"בוודאי מי שלא התעסק בשיעורים, ואינו יודע שיעור הגאונים והר"מ מחוייב עפ"י הדין לפסוק להחמיר בדאורייתא, וכן עשה המשנ"ב ז"ל" - כאן כבר יורה חץ לכיוון המשנ"ב ומסביר את החמרתו בספק זה לא באי רצונו להכריע אלא באי התעסקותו בנושא, ובאי ידיעתו לשיטת הר"מ ושיטת הגאונים [!]

בספר החדש מובא ציטוטים רבים ונוספים שלא נמצאו בספריו
כמו שחישב בדעתו לתבוע לד"ת את שכנגדו...
בעיתון המבשר הוא כתב, לא להאמין למילה אחת שיוצאת מפי "האיפת צדק" (=הסטייפלער)

[בן באג באג]

בשורות מחץ אלו מסיים הגרא"ח נאה את ספרו הנ"ל

111.jpg (63.29 KiB) נצפה 14722 פעמים

[קול אומר קרא]

כ"ק מרן זי"ע [מבוהוש] אמר שקיבל מאבותיו הק' כי הרה"ק המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א חשש לשיעורים כשיטת הצל"ח אך המגיד לא פרסם הדבר. - זמירות לש"ק כמנהג רבהו"ק לבית בוהוש, ירושלים תשס"ג עמ' יב.

[עט סופר]

מתי יפסיקו לציין שיעור הגרא"ח נאה ושיעור חזו"א ויחזרו לכתוב מנהג העולם ושיטת הצל"ח והחת"ס. זה יותר נכון ומדוייק והרבה יותר מכבד. מי שממש רוצה שיוסיף: הגרא"ח נאה ו... פסקו כמנהג העולם החזו"א פסק כצל"ח והחת"ס....

[זלמניו]

כ"ק מרן זי"ע [מבוהוש] אמר שקיבל מאבותיו הק' כי הרה"ק המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א חשש לשיעורים כשיטת הצל"ח אך המגיד לא פרסם הדבר. - זמירות לש"ק כמנהג רבהו"ק לבית בוהוש, ירושלים תשס"ג עמ' יב.

הריז'ינער בעכער מכיל שיעור חזו"א?

[חכם תחכמוני]

כ"ק מרן זי"ע [מבוהוש] אמר שקיבל מאבותיו הק' כי הרה"ק המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א חשש לשיעורים כשיטת הצל"ח אך המגיד לא פרסם הדבר. - זמירות לש"ק כמנהג רבהו"ק לבית בוהוש, ירושלים תשס"ג עמ' יב.

הריז'ינער בעכער מכיל שיעור חזו"א?

זכורני ששמעתי מעשה שהגר''ד לנדו [תלמיד החזו''א] לא רצה לברך בחופה על הריז'נע בעכער משום שאין בו שיעור חזו''א

[עט סופר]

כ"ק מרן זי"ע [מבוהוש] אמר שקיבל מאבותיו הק' כי הרה"ק המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א חשש לשיעורים כשיטת הצל"ח אך המגיד לא פרסם הדבר. - זמירות לש"ק כמנהג רבהו"ק לבית בוהוש, ירושלים תשס"ג עמ' יב.

הריז'ינער בעכער מכיל שיעור חזו"א?

זכורני ששמעתי מעשה שהגר''ד לנדו [תלמיד החזו''א] לא רצה לברך בחופה על הריז'נע בעכער משום שאין בו שיעור חזו''א

סופר כך על הגר"ח קנייבסקי באחד החתונות ומדדו ומצאו שיש בו שיעור, האם הסיפור אמיתי איני יודע

[למאי_נמ?]

מה לכם לפלפל איזה גביע היה לח"ח ומה גודלו, הרי מפורש כתב הוא עצמו במשנ"ב שבדאורייתא יש להחמיר כשיטת הצל"ח (המכונה כאן "שיעור חזו"א") ולכן בקידוש הלילה יש לקדש על רביעית בשיעור הגדול, ובקידוש היום דרבנן אפשר להקל.

לא זכיתי להבין, הרי המ"ב עצמו (בסי' רעא ס"ק ב וז) כתב להלכה כשיטת התוס' והרמב"ם שקידוש בדברים מדאו', ומדרבנן הצריכו על היין, וא"כ שפיר היה גביעו כשיעור הגר"ח נאה ז"ל, שבדרבנן סגי כשיעור הקטן (עי' סי' תפו ס"ק א שהזכרת).

[כרם]

מתי יפסיקו לציין שיעור הגרא"ח נאה ושיעור חזו"א ויחזרו לכתוב מנהג העולם ושיטת הצל"ח והחת"ס. זה יותר נכון ומדוייק והרבה יותר מכבד. מי שממש רוצה שיוסיף: הגרא"ח נאה ו... פסקו כמנהג העולם החזו"א פסק כצל"ח והחת"ס....

אם נדייק אין הדבר כן.

ענייני המדות והשיעורים נחלקים לג' חלקים. א) מדות (=אורך, רוחב ונפח). ב) שיעורים (=כזית, כביצה). ג) משקלות (=פרוטה, סלע ומנה).
בנוגע לשיעורים, צדקו דברי הרב ע"ס שליט"א, כי אכן מנהג העולם הוא מקורו של הגרא"ח נאה, והוא שמו הנאה והיאה לו, והחזו"א פסק כצל"ח והחת"ס.
בנוגע למשקלות, קיבל החזו"א את מה שהיה מקובל בירושלים, ועפ"ז הפרוטה היא 1/40 גרם כסף צרוף גם לפי החזו"א.
בנוגע למדות - סבר החזו"א כי מנהג העולם הוא בשיעור של 58 ס"מ לאמה (פלוס מינוס), וכך נראה גם במקורות אחרים. הגרא"ח נאה פסק בזה (אני הקטן איני יודע אם ע"פ מה שראה נוהגים כן, או ע"פ חשבון בלבד) להקטין את האמה לכדי 48 ס"מ. זה ודאי דלא כהצל"ח והחת"ס (שלדידם זו אמת לאמיתה ולא רק חומרא, כפי שדעתם בשיעורים שהיא רק חומרא).
בינתיים לא ראיתי עדויות ישירות לגבי מדות אורך (בעקיפין, הגרא"ח נאה מייחס לכל מי שנוהג שיעורים כמנהג העולם גם מדות קטנות, אבל אני חפשתי עדויות ישירות בנוגע למדות אורך) שמנהג העולם הוא בשיעור הקטן.
אלא שאז נשארים עם קושיא, כי היתכן מדות אורך גדולות ושיעורי נפח קטנים?

[ציבור]

ולעצם הענין, התשובה לטענתך הילדותית [לה 'זכות' ראשונים לאפיקורס בעל איגרת לידיד]...

האמנם 'אפיקורס'?

[בברכה המשולשת]

בינתיים לא ראיתי עדויות ישירות לגבי מדות אורך

יש על כך מאמר של פרופ' ר' י' גרינפלד בתחומין (איני זוכר באיזה כרך).

[למאי_נמ?]

תיקון טעות

מה לכם לפלפל איזה גביע היה לח"ח ומה גודלו, הרי מפורש כתב הוא עצמו במשנ"ב שבדאורייתא יש להחמיר כשיטת הצל"ח (המכונה כאן "שיעור חזו"א") ולכן בקידוש הלילה יש לקדש על רביעית בשיעור הגדול, ובקידוש היום דרבנן אפשר להקל.

לא זכיתי להבין, הרי המ"ב עצמו (בסי' רעא ס"ק ב וז) כתב להלכה כשיטת התוס' והרמב"ם שקידוש בדברים מדאו', ומדרבנן הצריכו על היין, וא"כ שפיר היה גביעו כשיעור הגר"ח נאה ז"ל, שבדרבנן סגי כשיעור הקטן (עי' סי' תפו ס"ק א שהזכרת).

הראוני שבביאור הלכה (רעא, יג, ד"ה של רביעית) מסיק שבקידוש הלילה שהוא מדאורייתא צריך להחמיר כהנוב"י והחת"ס, וא"כ טעיתי בדברי. אכן, צ"ב ע"ד המ"ב עצמו אמאי החשיב קידוש הלילה לדאו'.