לייטנר כתב:פרנקל תאומים כתב:לייטנר כתב:סיפור:
בפורים של שנת תשכ"ב, דומני, נעתר ר' יידל לתלמידי שנה ה' ובאופן חריג וראשוני אישר להם להציג הצגה. המסך נפתח ועל הבמה עמדה תפאורת בית משפט. אחד התלמידים בגלימה שחורה פתח ואמר במילים אלה, פחות או יותר: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על הישיבה/ר' יידל - אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו ... אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים". בקונוטציה ברורה לנאום הפתיחה הידוע של משפט אייכמן. ר' יידל ציוה מיד לסגור את המסך ובכך תמו הצגות פורים מהישיבה (אינני יודע אם עד היום).
אפשר לנסות לברר על הסיפור הזה אצל הג"ר יגאל רוזן שליט"א או אצל הרב הילדסהיימר מנהל הסמינר, שניהם בוגרי מחזור תשכ"ב...
הג"ר עקיבא קיסטר זצ"ל, אף הוא בן אותו מחזור, מי יודע? אולי הוא עצמו היה מעורב בהצגה הזאת...אומרים שהוא היה קונדס גדול בימי נעוריו ב'הישוב', ובישיבת פונוביז' הוא תפס את עצמו והתמסר בכל כוחותיו לעמל התורה (מני אז ועד זיבולא בתרייתא).
אכן, שמעתי זאת מבן המחזור הנ"ל (שאף הופיע בתמונה שהעלית לעיל).
ביעתא בכותחא כתב:זכור לי שכשנפטר הגר"ז רוטברג זצ"ל, שמעתי מר' יודל משהו כעין זה, אך ממה שזכור לי הוא אמר שהיה רעיון כזה שלא יצא אל הפועל.
דעת_האברך כתב:האם מעשה מעין זה אכן קרה או רק משל היה?
פרנקל תאומים כתב:הרבנים חשב האפד ודעת האברך,
השמעתם מהגר"ע קיסטר על ימי נעוריו בהישוב ו/או על הג"ר יידל ז"ל?
דעת_האברך כתב:לאחרונה קראתי ספר בשם "נגד הזרם" המתאר דמות של בחור מהזרם הדתי לאומי לייט שמתחזק לאט לאט עד שמגיע להיות חרדי ציוני. בהקדמת הספר כתוב שהספר מבוסס ברובו על מעשים שהיו. במהלך הספר יש תיאור של ר' יידל קולודצקי זצ"ל [בשינוי שם], כדמות חינוכית נוקשה ובלתי מתפשרת, שמחמתה נגרם לאבא של גיבור הספר מפח נפש כה עז בהיותו בישיבה, עד שעזב את הישיבה ברעש גדול והפך לפרופסור באוניברסיטה.
לפי המתואר בספר, אביו של גיבור הספר היה עילוי עצום בישיבה לפני כמה עשרות שנים, חביבו של ר' יידל, אך להוותו נמצא באמתחתו בישיבה הספר "חלף עם הרוח". בשמועס שמסר ר' יידל למחרת הוא פרסם את גנותו בפני כל הישיבה והכריז שהוא חלף מן הישיבה. לבסוף אחרי שכנועים הסכים ר' יידל להחזירו לישיבה בעיקר מחמת כשרונותיו העצומים, אולם מאז חזר לישיבה "נענש" שכל מי שהישיבה רצתה לסלקו היה צריך לעבור מבחן אצל ר' יידל ולפני המבחן היה לומד חברותא עם אותו בחור שיכין אותו למבחן. שעת המשבר היתה כאשר אחד מחבריו הקרובים עמד בפני סילוק, והדרך היחידה למנוע את סילוקו היתה שילמד את כל מסכת יבמות (כמדומני) תוך שבועיים. הזוג למדו את המסכת באינטנסיביות בלתי רגילה, עד שלאחר שבועיים החבר עמד למבחן צולב במשך שעה.
לאחר מעשה זה התמרד העילוי לגמרי, והחליט לעזוב את הישיבה ולעבור לתיכון בחיפה שם השלים את לימודי התיכון בהצטיינות והמשיך בלימודי חול עד שנהפך לחוקר בעל שם עולמי בתחומו. במעברו לתיכון בחיפה סחף עמו אותו עילוי כ15 חברים מבני שיעורו, ור' יידל התאבל על כך מרות.
בסוף הספר משלים האב בסופו של דבר עם מעשיו של רבו לשעבר, ומבין כי זו היתה דרכו החינוכית, ובסך הכל רצה ליישרו ולכוונו אל הדרך העולה בית קל.
האם מעשה מעין זה אכן קרה או רק משל היה?
פרנקל תאומים כתב:דעת_האברך כתב:לאחרונה קראתי ספר בשם "נגד הזרם" המתאר דמות של בחור מהזרם הדתי לאומי לייט שמתחזק לאט לאט עד שמגיע להיות חרדי ציוני. בהקדמת הספר כתוב שהספר מבוסס ברובו על מעשים שהיו. במהלך הספר יש תיאור של ר' יידל קולודצקי זצ"ל [בשינוי שם], כדמות חינוכית נוקשה ובלתי מתפשרת, שמחמתה נגרם לאבא של גיבור הספר מפח נפש כה עז בהיותו בישיבה, עד שעזב את הישיבה ברעש גדול והפך לפרופסור באוניברסיטה.
לפי המתואר בספר, אביו של גיבור הספר היה עילוי עצום בישיבה לפני כמה עשרות שנים, חביבו של ר' יידל, אך להוותו נמצא באמתחתו בישיבה הספר "חלף עם הרוח". בשמועס שמסר ר' יידל למחרת הוא פרסם את גנותו בפני כל הישיבה והכריז שהוא חלף מן הישיבה. לבסוף אחרי שכנועים הסכים ר' יידל להחזירו לישיבה בעיקר מחמת כשרונותיו העצומים, אולם מאז חזר לישיבה "נענש" שכל מי שהישיבה רצתה לסלקו היה צריך לעבור מבחן אצל ר' יידל ולפני המבחן היה לומד חברותא עם אותו בחור שיכין אותו למבחן. שעת המשבר היתה כאשר אחד מחבריו הקרובים עמד בפני סילוק, והדרך היחידה למנוע את סילוקו היתה שילמד את כל מסכת יבמות (כמדומני) תוך שבועיים. הזוג למדו את המסכת באינטנסיביות בלתי רגילה, עד שלאחר שבועיים החבר עמד למבחן צולב במשך שעה.
לאחר מעשה זה התמרד העילוי לגמרי, והחליט לעזוב את הישיבה ולעבור לתיכון בחיפה שם השלים את לימודי התיכון בהצטיינות והמשיך בלימודי חול עד שנהפך לחוקר בעל שם עולמי בתחומו. במעברו לתיכון בחיפה סחף עמו אותו עילוי כ15 חברים מבני שיעורו, ור' יידל התאבל על כך מרות.
בסוף הספר משלים האב בסופו של דבר עם מעשיו של רבו לשעבר, ומבין כי זו היתה דרכו החינוכית, ובסך הכל רצה ליישרו ולכוונו אל הדרך העולה בית קל.
האם מעשה מעין זה אכן קרה או רק משל היה?
הסיפור נשמע מדומיין ומופרך או לכה"פ מוגזם ומנופח. כנראה שיש בו כמה גרעיני אמת. יתכן שאביו החזיק ספר חילוני בישיבה ולכן ר' יידל הכריז ברבים שהוא "חלף מן הישיבה". העונש הייחודי 'ללמוד עם כל מי שהיה מועמד לסילוק' נשמע לי המצאה ספרותית, והשיא שלו בצורך ללמוד עם חברו הטוב את כל יבמות תוך שבועיים נשמע כבר בכלל דמיון מדומיין.
יתכן שאביו היה בחור מוכשר שעקב מעשה שהיה החליט לנטוש את הספינה ועבר ללמוד בבי"ס תיכון, אך התוספת על סחף של 15 בחורים אחריו נשמע גם הוא כהגזמה ספרותית ותול"מ.
מי מחבר הספר?
(וסתם לשם הסקרנות: באיזה שם הסופר מכנה את ר' יידל? )
פרנקל תאומים כתב:(וסתם לשם הסקרנות: באיזה שם הסופר מכנה את ר' יידל? )
אליעזר בלוי כתב:איך אומרים עלי ועליך לא מספרים כנל
כנראה יש משהו בזה
לייטנר כתב:הובא בתגובות בבלוג של הרב אבישי אלבוים:הוא שאל, איך חז"ל למדו מפרשת ואתחנן כמה וכמה הלכות הקשורות לעניין התפילה וכיצד ראוי להתפלל, הרי לכאורה התפילה הזו לא עלתה יפה ומשה רבינו לא נענה לתפילה זו.
והשיב: שמשה רבינו כן נענה בתפילה זו, כאשר אמר לו הקב"ה "עלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו' ". ההיענות למשה רבינו היתה בכוח הראיה שנתן הקב"ה למשה רבנו ובאותה עת העניק אותו לכל דורות ישראל שבגלות, אותו הכוח להסתכל על הארץ מבחוץ, גם אם מעולם לא היית בה, אבל להרגיש אותו געגוע כמי שנולד וחי בה.
את הדברים הנ"ל אמר ר' ייד'ל בשם הרב קוק, אך מעולם מאז לא שמעתי ממישהו שהכיר את הדברים בדברי הרב קוק או ידע לומר איפה/מתי אמר אותם".
בן ירושלים כתב:אני כנראה בדור הביניים של אלו שלפני. דומני שכתבתי פעם בענין יום העצמאות.
בשלהי יום הזכרון החליפו לבגדי לבן. שרו בביהמ"ד שירי נשמה עצובים. במעריב היתה תפילה חגיגית והקפידו על כל ההוספות. [לי ושכמותי שגדלנו בבית בעלבתי פא"יניקי זה היה נראה משונה ממש, לא הכרנו את החינגאות הללו]. אחרי התפילה היתה סעודה חגיגית [ אפילו נתנו געפילטע מקופסאות...] ור' דוד חדש היה נותן שיחה. כל שנה דבר על "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". בשחרית כמובן אמרו הלל. היו שנים שהחמירו לקרוא את ההפטרה "עוד היום בנוב". בדר"כ היה מתכבד בזה ר' ישראל יוטקובסקי שהיה מחרדי גרמניה וגר בסמוך. [ הוא היה מומחה לטעמי המקרא, מורה למתמטיקה שלימד גם תקופה בישיבה, הוא עורר בזמנו את הסערה סביב כשרות הלולב הקנרי} היה רושם שר' יידל היה קצת מבודח מהטקסים הללו, אבל כדרכו ידע היטיב את המשחק, והיה נותן לו אח"כ ייש"כ רציני.
למדו לימודי קודש בלבד.
קוריוז מענין. היה תלמיד מוכשר מאד [ היום ת"ח חשוב ואיש ספר מן השורה הראשונה]שניגש לחידון התנ"ך. ר' יידל מאד כעס וניסה לשוא למנוע ממנו להבחן. בכל שלב שעלה אליו, הלחץ של ר' יידל היה גדול יותר. לפתע בכל הבחנים הוא נבחר להבחן, ניסו להכשילו בבחנים ומבחנים. סופו של דבר שעלה למבחן העולמי ביום העצמאות. הוא ניגש למבחן עטור בזקן של "ספירה". לאחר מכן סיפר שהיה עליו לחץ מצד המארגנים להתגלח ביום העצמאות ואף אימו עליו שלא יוכל לגשת למבחן העולמי. דומני שהיה אחד מסגני החתן.
לייטנר כתב:בן ירושלים כתב:קוריוז מענין. היה תלמיד מוכשר מאד [ היום ת"ח חשוב ואיש ספר מן השורה הראשונה]שניגש לחידון התנ"ך. ר' יידל מאד כעס וניסה לשוא למנוע ממנו להבחן. בכל שלב שעלה הלחץ היה גדול יותר. לפתע בכל הבחנים הוא נבחר להבחן, ניסו להכשילו בבחנים ומבחנים. סופו של דבר שעלה למבחן העולמי ביום העצמאות. הוא ניגש למבחן עטור בזקן של "ספירה". לאחר מכן סיפר שהיה עליו לחץ מצד המארגנים להתגלח ביום העצמאות ואף אימו עליו שלא יוכל לגשת למבחן העולמי. דומני שהיה אחד מסגני החתן.
אם זכרוני אינו מטעני, הדרך היחידה לגשת לחידוני התנ"ך לנוער היתה דרך המוסד שבו למד הנבחן (ואגב, כך גם נקבעה השייכות לדתי/חילוני עד לשלב הארצי מסכם - שבו יש איחוד בין שני המסלולים והטובים ביותר מכל הנבחנים עולים לשלב העולמי. כלומר, לא כיפתו של הנבחן קבעה באיזה מסלול ייבחן, וכמובן שהחילוני קל יותר, אלא מקום לימודיו).
בקצרה, ר' יידל לא היה צריך לנסות לשווא למנוע ממנו להיבחן, כי אם להחליט שביישוב לא ניגשים כלל לחידון.
בן ירושלים כתב:בן ירושלים כתב:קוריוז מענין. היה תלמיד מוכשר מאד [ היום ת"ח חשוב ואיש ספר מן השורה הראשונה]שניגש לחידון התנ"ך. ר' יידל מאד כעס וניסה לשוא למנוע ממנו להבחן. בכל שלב שעלה אליו, הלחץ של ר' יידל היה גדול יותר. לפתע בכל הבחנים הוא נבחר להבחן, ניסו להכשילו בבחנים ומבחנים. סופו של דבר שעלה למבחן העולמי ביום העצמאות. הוא ניגש למבחן עטור בזקן של "ספירה". לאחר מכן סיפר שהיה עליו לחץ מצד המארגנים להתגלח ביום העצמאות ואף אימו עליו שלא יוכל לגשת למבחן העולמי. דומני שהיה אחד מסגני החתן.
לייטנר כתב:פרנקל תאומים כתב:הרב 'בן ירושלים' הזכיר גם את יום הזיכרון. ובכן, בתקופתי לא היה שום יחס מיוחד ליום הזיכרון ובוודאי שלא שרו שירים נוגים לא בביהמ"ד ולא בשום מקום אחר (רק נעמדו בצפירה כדי שלא לגרום לחילול ה' בעיניי החילוניים הצופים בנו מבעד לחלונות הארוכים והגבוהים לאורך כל הקיר הצפוני של ביהמ"ד).
אבל חשבתי להעיר שתקופתו של 'בן ירושלים' היתה מיד לאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, עם השכול הנורא שהן הביאו בכנפיהן. ובוודאי היו גם תלמידים בתקופתו שהיו להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה שנהרגו במלחמות הללו (היו גם כמה בוגרי 'הישוב' שלמדו ב'כרם ביבנה' שנהרגו במלחמת יוכ"פ).לייטנר כתב:פעם ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל בשעה 10:55 נכנס ר' יידל לבית המדרש, עמד על הבמה ואמר: "נלמד משניות לעילוי נשמת החיילים שנהרגו עק"ה". המתין רגע ואמר: "נכבד את המעמד ונעמוד בזמן הלימוד", וכך בזמן הצפירה (כחמש דקות מאוחר יותר) עמדו כל בחורי הישיבה, אך לא בגללה.
הסיפור הנ"ל, היה קודם מלחמת ששת הימים.
בן ירושלים כתב:באחת השנים ביום העצמאות או יום ירושלים (איני זוכר בדיוק) במנחה לאחר חזרת הש"ץ,ר' שמואל גרוסברד שהיה ר"מ בישיבה נפל אפיים לאמירת תחנון. היו בחורים שצקצקו בלשונם לסמן לו שלא אומרים תחנון. כשתפס מה רוצים מהחיים שלו הפסיק, אבל מיד אחרי התפילה שוב נפל על פניו. בכלל הרמי"ם היו מאד ישיבישערס אבל אצל ר' דוד חדש זה היה משולב עם רוח לאומית. גם ר' יידל היה בזה "ליטאי" של פעם שהיתה להם רוח לאומית.
באחת הבחירות היתה רשימה עצמאית של ר' אברהם בויאר (האבא של ר' יודל בויאר) שלפני כן היה מנהיג המפד"ל בת"א ופרש או הופרש. היה איש מוקיר תורה ואיש חסד אבל "מזרחי" של הדור ההוא. ר' יידל דבר לאחר התפילה עם ר' מאנעס שהיה חשוב הבעה"ב בישיבה, והסביר לו למה צריכים להצביע לבויאר (לא לאגודה , כמובן). היתה אז תחושה שבכוונה דבר בקול להעביר מסר לבחורים.
בשבת האופרוף של ר' משה שמידע עם בת הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהיא נינת ר' יעקב משה חרלפ, ר' יידל האריך מאד בשבח היחוס ודבר על ר' יעקב משה והראי"ה רבו. אבל ביני לביני אינני יודע מה אמיתי ומה הצגה אצל ר' יידל. מה עוד שהיתה לו סיבה ל"הכנס" בגרד"צ שמאד לא נהנה מאופרוף לבתו ביישוב..
באופן אישי כשהתארסתי ובאתי לבשרו, דברנו על משפחולוגיה ורוח הדברים היתה מאד אוהדת את הראי"ה וחוגו.
אוצר החכמה כתב:הרב ורנר היה גר בתל אביב? כמדומני שהיה גר בבני ברק באיזור דסלר. לא?
אוצר החכמה כתב:הרב ורנר היה גר בתל אביב? כמדומני שהיה גר בבני ברק באיזור דסלר. לא?
פרנקל תאומים כתב:בן ירושלים כתב:באחת השנים ביום העצמאות או יום ירושלים (איני זוכר בדיוק) במנחה לאחר חזרת הש"ץ,ר' שמואל גרוסברד שהיה ר"מ בישיבה נפל אפיים לאמירת תחנון. היו בחורים שצקצקו בלשונם לסמן לו שלא אומרים תחנון. כשתפס מה רוצים מהחיים שלו הפסיק, אבל מיד אחרי התפילה שוב נפל על פניו. בכלל הרמי"ם היו מאד ישיבישערס אבל אצל ר' דוד חדש זה היה משולב עם רוח לאומית. גם ר' יידל היה בזה "ליטאי" של פעם שהיתה להם רוח לאומית.
באחת הבחירות היתה רשימה עצמאית של ר' אברהם בויאר (האבא של ר' יודל בויאר) שלפני כן היה מנהיג המפד"ל בת"א ופרש או הופרש. היה איש מוקיר תורה ואיש חסד אבל "מזרחי" של הדור ההוא. ר' יידל דבר לאחר התפילה עם ר' מאנעס שהיה חשוב הבעה"ב בישיבה, והסביר לו למה צריכים להצביע לבויאר (לא לאגודה , כמובן). היתה אז תחושה שבכוונה דבר בקול להעביר מסר לבחורים.
בשבת האופרוף של ר' משה שמידע עם בת הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהיא נינת ר' יעקב משה חרלפ, ר' יידל האריך מאד בשבח היחוס ודבר על ר' יעקב משה והראי"ה רבו. אבל ביני לביני אינני יודע מה אמיתי ומה הצגה אצל ר' יידל. מה עוד שהיתה לו סיבה ל"הכנס" בגרד"צ שמאד לא נהנה מאופרוף לבתו ביישוב..
באופן אישי כשהתארסתי ובאתי לבשרו, דברנו על משפחולוגיה ורוח הדברים היתה מאד אוהדת את הראי"ה וחוגו.
ביום ירושלים לא אמרו תחנון? עוד חידוש. בתקופתי, יום ירושלים בוודאי היה יום רגיל לחלוטין וכמובן אמרו בו תחנון.
מעניין, דווקא ר' דוד חדש זצ"ל התאפיין באיזה רוח לאומית? מהיכן באה לו? (לאחיו ר' מאיר זצ"ל גם היה משהו מזה?)
בתקופה המאוחרת יותר כבר כל צוות הר"מים (למעט הגרנ"ל שליט"א) היו תוצרת של הדור הישיבתי הצעיר יותר שדבר לא היה להם עם 'המדינה'..
ר' מאנעס הלא הוא ר' מאנעס בלומנפרוכט הלא כן? לעיל היה כאן מאן דהוא שביקש לשמוע אודותיו.
בשעתי, ר' יידל לא היה אומר מאומה בעניין הבחירות, זה היה נושא שלא היה קשור לישיבה, אבל היה ברור לגמרי שהוא ג'. היחס שלו לישיבות כמו 'כרם ביבנה' או 'מרכז הרב' היה מספיק כדי להבין זאת...
נשמע מדבריך שבזמנך ר' יידל היה קצת מעורב עם הפוליטיקה התל אביבית הפנים דתית-חרדית או לפחות מכיר אותה (וכנראה שהיו לו איזו שהן תרעומות על נציג ה'אגודה'), אבל זה עוד היה בימים שת"א היתה מטרופולין לתורה ולחסידות, משא"כ בתקופה המאוחרת יותר שבעווה"ר כבר לא נשאר בת"א לפוליטיקה הדתית-חרדית על מה להתקוטט...
אצלנו, הנושא היחיד שהעסיק אותו ושעליו היה מדבר, היה הצורך להמשיך בישיבות ולגדול להיות בני תורה ות"ח.
האופרוף של ר"מ שמידע היה ב'הישוב'? מדוע? ההורים שלו גרו קרוב לישיבה? והגרד"צ השתתף באירוע והתפלל ב'הישוב'? (האמנם לר' יידל היתה סיבה 'להיכנס' כביכול בהגרד"צ? כמה הוא בכלל הכיר אותו? הרי מדובר לפני כארבעים שנה, הגרד"צ היה צעיר יחסית).
בעצם, אני נזכר שהסבא של הכלה הגרש"ב ורנר (אב"ד ת"א, חמיו של הגרד"צ) היה מן הסתם תושב ת"א. ואגב, אם הוא אכן גם השתתף באירוע, הרי שבוודאי היה מתבקש להזכיר באהדה את חמיו הגדול הגרי"מ חרל"פ זי"ע ולדבר בשבחו.
לגבי "הצגה" או "אמיתי":
להתרשמותי, בשיג ושיח שהיה לר' יידל עם מבוגרים (כלומר לא עם הבחורים) הוא היה מדבר עם כאו"א בשפתו, לא הרי שיחתו עם הבעה"ב או עם נציגי ציבור כהרי שיחתו עם ראשי ישיבות ולא הרי שיחתו עם ראשי ישיבות כהרי שיחתו עם רבנים "ממלכתיים", ולא הרי שיחתו עם אלה כהרי שיחתו עם רבנים המזוהים עם 'המזרחי'. הוא היה משוחח בחביבות דיפלומטית עם כולם ויודע להשמיע להם את מה שהיה נעים להם לשמוע.
אכן, כח המשחק הידוע שלו סייע לו בכך.
בן ירושלים כתב:פרנקל תאומים כתב:בן ירושלים כתב:באחת השנים ביום העצמאות או יום ירושלים (איני זוכר בדיוק) במנחה לאחר חזרת הש"ץ,ר' שמואל גרוסברד שהיה ר"מ בישיבה נפל אפיים לאמירת תחנון. היו בחורים שצקצקו בלשונם לסמן לו שלא אומרים תחנון. כשתפס מה רוצים מהחיים שלו הפסיק, אבל מיד אחרי התפילה שוב נפל על פניו. בכלל הרמי"ם היו מאד ישיבישערס אבל אצל ר' דוד חדש זה היה משולב עם רוח לאומית. גם ר' יידל היה בזה "ליטאי" של פעם שהיתה להם רוח לאומית.
באחת הבחירות היתה רשימה עצמאית של ר' אברהם בויאר (האבא של ר' יודל בויאר) שלפני כן היה מנהיג המפד"ל בת"א ופרש או הופרש. היה איש מוקיר תורה ואיש חסד אבל "מזרחי" של הדור ההוא. ר' יידל דבר לאחר התפילה עם ר' מאנעס שהיה חשוב הבעה"ב בישיבה, והסביר לו למה צריכים להצביע לבויאר (לא לאגודה , כמובן). היתה אז תחושה שבכוונה דבר בקול להעביר מסר לבחורים.
בשבת האופרוף של ר' משה שמידע עם בת הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהיא נינת ר' יעקב משה חרלפ, ר' יידל האריך מאד בשבח היחוס ודבר על ר' יעקב משה והראי"ה רבו. אבל ביני לביני אינני יודע מה אמיתי ומה הצגה אצל ר' יידל. מה עוד שהיתה לו סיבה ל"הכנס" בגרד"צ שמאד לא נהנה מאופרוף לבתו ביישוב..
באופן אישי כשהתארסתי ובאתי לבשרו, דברנו על משפחולוגיה ורוח הדברים היתה מאד אוהדת את הראי"ה וחוגו.
ביום ירושלים לא אמרו תחנון? עוד חידוש. בתקופתי, יום ירושלים בוודאי היה יום רגיל לחלוטין וכמובן אמרו בו תחנון.
מעניין, דווקא ר' דוד חדש זצ"ל התאפיין באיזה רוח לאומית? מהיכן באה לו? (לאחיו ר' מאיר זצ"ל גם היה משהו מזה?)
בתקופה המאוחרת יותר כבר כל צוות הר"מים (למעט הגרנ"ל שליט"א) היו תוצרת של הדור הישיבתי הצעיר יותר שדבר לא היה להם עם 'המדינה'..
ר' מאנעס הלא הוא ר' מאנעס בלומנפרוכט הלא כן? לעיל היה כאן מאן דהוא שביקש לשמוע אודותיו.
בשעתי, ר' יידל לא היה אומר מאומה בעניין הבחירות, זה היה נושא שלא היה קשור לישיבה, אבל היה ברור לגמרי שהוא ג'. היחס שלו לישיבות כמו 'כרם ביבנה' או 'מרכז הרב' היה מספיק כדי להבין זאת...
נשמע מדבריך שבזמנך ר' יידל היה קצת מעורב עם הפוליטיקה התל אביבית הפנים דתית-חרדית או לפחות מכיר אותה (וכנראה שהיו לו איזו שהן תרעומות על נציג ה'אגודה'), אבל זה עוד היה בימים שת"א היתה מטרופולין לתורה ולחסידות, משא"כ בתקופה המאוחרת יותר שבעווה"ר כבר לא נשאר בת"א לפוליטיקה הדתית-חרדית על מה להתקוטט...
אצלנו, הנושא היחיד שהעסיק אותו ושעליו היה מדבר, היה הצורך להמשיך בישיבות ולגדול להיות בני תורה ות"ח.
האופרוף של ר"מ שמידע היה ב'הישוב'? מדוע? ההורים שלו גרו קרוב לישיבה? והגרד"צ השתתף באירוע והתפלל ב'הישוב'? (האמנם לר' יידל היתה סיבה 'להיכנס' כביכול בהגרד"צ? כמה הוא בכלל הכיר אותו? הרי מדובר לפני כארבעים שנה, הגרד"צ היה צעיר יחסית).
בעצם, אני נזכר שהסבא של הכלה הגרש"ב ורנר (אב"ד ת"א, חמיו של הגרד"צ) היה מן הסתם תושב ת"א. ואגב, אם הוא אכן גם השתתף באירוע, הרי שבוודאי היה מתבקש להזכיר באהדה את חמיו הגדול הגרי"מ חרל"פ זי"ע ולדבר בשבחו.
לגבי "הצגה" או "אמיתי":
להתרשמותי, בשיג ושיח שהיה לר' יידל עם מבוגרים (כלומר לא עם הבחורים) הוא היה מדבר עם כאו"א בשפתו, לא הרי שיחתו עם הבעה"ב או עם נציגי ציבור כהרי שיחתו עם ראשי ישיבות ולא הרי שיחתו עם ראשי ישיבות כהרי שיחתו עם רבנים "ממלכתיים", ולא הרי שיחתו עם אלה כהרי שיחתו עם רבנים המזוהים עם 'המזרחי'. הוא היה משוחח בחביבות דיפלומטית עם כולם ויודע להשמיע להם את מה שהיה נעים להם לשמוע.
אכן, כח המשחק הידוע שלו סייע לו בכך.
חזור אל “משפחות סופרים וימות עולם”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 362 אורחים