מיכאל1 כתב:ייש"כ לכל הת"ח העונים.
אבל עדיין בעוניי איני מבין התוכחה לאחרים מגיעה כתוצאה מהכרח, והיה עדיף שלא יגיע הצורך להוכיח לרעהו.
ובשלמא באדם עצמו שייך לאהוב את התוכחה כבקשת השלימות אשר אהובה על כל מבקשי האמת, אך באחרים עדיין לענ"ד אין מקומה באהבה אלא בצורך
האם כנים הדברים?
יש ליישב על פי דברי השל"ה בהקדמה לתולדות אדם:
"על כן ראוי לכל אחד להאריך במילי דהוכחה כפי יכלתו, הן אמת שכל עניינים הנזכרים לעיל, קאי להוכיח על עבירה שנעשית כבר, מכל מקום נלמד מזה גם כן לעמוד ולהזהיר על להבא, להודיע הדרך הטוב והישר, וירא שמים יוצא ידי שניהם, כי תוכחה על העבר, וללמד מוסר וההנהגה אלהבא, כולם בחדא מחתא מחתינהו, וטעם אחד לשבח לשניהם, 'למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה [הזאת]' (דברים לא, יב)".