לאו הניתק לעשה

[שמואל דוד]

א) לאו הניתק לעשה תלוי בשם אחד/שני שמות או במרוחקים...?
ב) איך שייך שם אחד המרוחק

[בור ריק]

א) לאו הניתק לעשה תלוי בשם אחד/שני שמות או במרוחקים...?
ב) איך שייך שם אחד המרוחק

לכאורה שם א' הכוונה שהעשה של והשיב נאמרה במפורש על גזילה והיינו שם א' של גזילה משא"כ מלקות דלא תענה וממון דכאש"ז אי"ש לומר שכאש"ז נאמרה במפורש על לא תענה אלא דאם הי' בפסוק א' הייתי אומר דע"כ נאמרה על הלאו

[שמואל דוד]

והיינו שהריטב"א לומד "שם" שלא כרש"י

[פרי יהושע]

ידידי יקירי העילוי שליט"א
אתה רואה שסברת הכרס שלך היא להיפוך מרבינו גאון ישראל וקדושו רשכבה"ג הח"ס זי"ע שכל סברא ותג שלו הוא תורה שלימה לנו.

וכי מה? חסיד נהיית....

[שמואל דוד]

א) לאו הניתק לעשה תלוי בשם אחד/שני שמות או במרוחקים...?
ב) איך שייך שם אחד המרוחק

לכאורה שם א' הכוונה שהעשה של והשיב נאמרה במפורש על גזילה והיינו שם א' של גזילה משא"כ מלקות דלא תענה וממון דכאש"ז אי"ש לומר שכאש"ז נאמרה במפורש על לא תענה אלא דאם הי' בפסוק א' הייתי אומר דע"כ נאמרה על הלאו

ברוך שכוונת לספר דברי חיב"ה על הריטב"א מכות

[אש משמים]

ידידי יקירי העילוי שליט"א
אתה רואה שסברת הכרס שלך היא להיפוך מרבינו גאון ישראל וקדושו רשכבה"ג הח"ס זי"ע שכל סברא ותג שלו הוא תורה שלימה לנו.

וכי מה? חסיד נהיית....

חסיד היה וחסיד נשאר..

[פרי יהושע]

ידידי יקירי העילוי שליט"א
אתה רואה שסברת הכרס שלך היא להיפוך מרבינו גאון ישראל וקדושו רשכבה"ג הח"ס זי"ע שכל סברא ותג שלו הוא תורה שלימה לנו.

וכי מה? חסיד נהיית....

חסיד היה וחסיד נשאר..

מה אתה אומר??

[אש משמים]

מה אתה אומר??

לא ידעת ?

[פרי יהושע]

מה אתה אומר??

לא ידעת ?

הגזמת, אי אפשר כבר להתבדח, ובפרט לאור השראתו המבדחת של רבינו האבןטובה.

[אליהו בן עמרם]

מענין לענין.
הסתפקתי. אם נימא שהעשה מתקן את הלאו.
מה יהיה הדין בראובן שגזל משמעון, ושמעון מוחל לו.
האם המחילה כהשבה והלאו תוקן,
או שאין המחילה מועלת אלא לבטל את חיוב העשה דהשבה הרובץ עליו. אבל מה דהווי הווי ועבר על הלאו.

לכאורה העשה הוא להשיב דווקא ולכן אולי רק אם יאמר 'הריני כאילו התקבלתי' יועיל.

ואולי לא כך, כי אין לך בו אלא חידושו ודווקא בהשיב בפועל חידשה תורה שנתנתק הלאו?

[שמואל דוד]

לאו הניתק לעשה אחר שמנתקו ע"י קיום העשה שוב עקר הלאו וגם שום איסור לא עשה
או שרק עקר הלאו אבל איסורא איכא?

עיין רש"י מכות ד:

[אבןטובה]

לכבוד הבדחן פרי יהושע שליט"א

ב"ק יז: וב"ב ט: אהדר ליה בבדיחותא ובשבועות מא: תוד"ה הא אנא. וב"ב קלד. רשב"ם ד"ה הטיח ושם קלד: ד"ה מנפח ושם כב. ד"ה טפח וחולין יב. רד"ה לכי תיכול ושם נז. רד"ה ניכר
ועי' קדושת לוי פ' תרומה עה"פ עורות תחשים שכ' כי לפעמים אדם מדבר מילתא דבדיחותא רק הפנימית הוא יראת שמים וכן תחשים החיצוניות לא היה טוב אבל הפנימיות היה טוב וזה שאומר היראה במילתא דבדיחותא הוא כדי שיקבל האדם ממנו מחמת הבדיחותא וזהו שמתרגם אונקלס על עורות תחשים ססגונא כלומר שמשמח את חבירו ועי"ז חבירו מקבל ממנו הפנימיות וכו' עכל"ק

[אבןטובה]

אין שום ראי' מרש"י מכות ד: במ"ש שהעשה תקנתו וכפרתו על הלאו.
שגם איסורא לית בה
ופשוט

[אליהו בן עמרם]

מענין לענין.
הסתפקתי. אם נימא שהעשה מתקן את הלאו.
מה יהיה הדין בראובן שגזל משמעון, ושמעון מוחל לו.
האם המחילה כהשבה והלאו תוקן,
או שאין המחילה מועלת אלא לבטל את חיוב העשה דהשבה הרובץ עליו. אבל מה דהווי הווי ועבר על הלאו.

לכאורה העשה הוא להשיב דווקא ולכן אולי רק אם יאמר 'הריני כאילו התקבלתי' יועיל.

הסתפקתי: מה בדיוק המצב של הגזלן כל עוד לא החזיר?
האם כל הזמן עובר באיסור גזילה - כי הגזל בידו, וכשמקיים "והשיב" - מפסיק את המצב של "גזל בידו" ואיסור גזילה בידו - ועל זה אומרת התורה שמתנתק הלאו.
או: את האיסור גזל שעבר כבר עבר, ועכשיו כל העוד הגזל בידו - רק ב"עמוד והשב קאי" כל רגע ורגע.

וא"נ כהצד הראשון - גם במחילת הנגזל נפסק המצב של האיסור בידו, וממילא מתנתק הלאו.
וא"נ כהצד השני - חידוש הוא שרק אם יקיים "והשיב" בפועל יתנתק הלאו - ואין לך בו אלא חידושו.

ומעניין, שרבינו החפץ חיים (שהביא מקודם הרב אבן טובה) כתב בשעה"צ בהלכות יוהכ"פ שכל הזמן ו"עמוד והשב קאי" ולא כתב שכל הזמן איסור גזל בידו. כלומר לכאורה היה פשוט לו כהצד השני שכתבתי לעייל.

[אש משמים]

וא"נ כהצד השני - חידוש הוא שרק אם יקיים "והשיב" בפועל יתנתק הלאו - ואין לך בו אלא חידושו.

ומעניין, שרבינו החפץ חיים (שהביא מקודם הרב אבן טובה) כתב בשעה"צ בהלכות יוהכ"פ שכל הזמן ו"עמוד והשב קאי" ולא כתב שכל הזמן איסור גזל בידו. כלומר לכאורה היה פשוט לו כהצד השני שכתבתי לעייל.

'הריני כאילו התקבלתי' זה השבה מעליא כי הנגזל קיבל את חסרונו.
(אולי אפשר לדון האם הגזלן צריך להביא את הנגזל לומר 'הריני' כדי שיהיה הוא המשיב או שדי במה שאמר לו 'הריני' והרי הנגזל קיבל את שלו).

[שמואל דוד]

אגב. עיין אילת אהבים כתובות כב. ובברכ"א שם

[אש משמים]

הדברים שכתבתי פשוטים וכן מצאתי

שיעורי נתיבות שלום.PNG (35.47 KiB) נצפה 7070 פעמים

[אליהו בן עמרם]

לתשומת לב
בקטע שהבאת הרב אש משמים, מחדש הרב המחבר זצ'ל שבמחילת גזילה טמון כבר הריני כאילו התקבלתי ולא צריך לדעתו לומר זאת מפורש.
חשבתי כך לעצמי, וטעם הדבר, אם נימא שרק חיוב השבה יש לו ולא איסור גזל מתמשך, הרי שניתן לבאר את משמעות מחילתו באופן זה שהוא מוותר על קבלת החפץ בפועל כאילו נתקבל.
אך משום מה באבידה כתב הרב המחבר זצ'ל להפך, שצריך לומר בפירוש כאילו נתקבלתי. וזה כבר לא הבנתי, מה חילוק יש בדבר בענין זה בין גזל לאבידה?

[אליהו בן עמרם]

הדברים שכתבתי פשוטים וכן מצאתי

שיעורי נתיבות שלום.PNG

ואנוכי לא ידעתי: למה כאשר הנגזל מוחל, יכול הגזלן לזכות בחפץ? והלא באיסורא אתא לידיה?
(ושאלתי במודגש, לפי התוספות בב"ק שבאיסורא אתא לידיה, ביאורו הוא, מפני שנתחייב בהשבה לפני היאוש)
ומאי שנא מיאוש דלא קני (אי נימא כהאחרונים שמבארים שאין זה אלא נתינת רשות לזכיה)?

ואם תמצי לומר, הלא נתבטל חיוב השבה מן הגזלן במחילת הנגזל, וממילא אזיל ה"באיסורא אתא לידיה",
נימא שאולי כל כוחו של הנגזל במחילתו לבטל את חיובי ושעבודי הממון (בהלכות חושן משפט) של הגזלן כלפיו, אבל אין כוחו לבטל את חיובי ההשבה שהגזלן מצווה בה כדי לתקן את הלאו שעבר.

[רון]

התשובה על השאלה המצויינת של הרה"ג אליהו בן עמרם שליט"א, היא כך:

יסוד הדין בהא דחיוב השבה הוא סיבה שלא יקנה ביאוש, מבואר בחזו"א שם שהוא מצד מה שהואיל וחייב בהשבה הרי שלא נחשב החפץ אבוד מבעליו, כיון שיש מי שמחוייב להשיבו. ובחפץ שאינו אבוד לא מהני יאוש, דיאוש הוא הלכה בהלכות אבידה, ועד כמה שאינו אבוד לא חל ביה היאוש.
ולכן,
במחילת החפץ לא יכול להיות החיוב השבה סיבה שלא יקנה, דזה עניין דוקא ביאוש.

[אליהו בן עמרם]

התשובה על השאלה המצויינת של הרה"ג אליהו בן עמרם שליט"א, היא כך:

יסוד הדין בהא דחיוב השבה הוא סיבה שלא יקנה ביאוש, מבואר בחזו"א שם שהוא מצד מה שהואיל וחייב בהשבה הרי שלא נחשב החפץ אבוד מבעליו, כיון שיש מי שמחוייב להשיבו. ובחפץ שאינו אבוד לא מהני יאוש, דיאוש הוא הלכה בהלכות אבידה, ועד כמה שאינו אבוד לא חל ביה היאוש.
ולכן,
במחילת החפץ לא יכול להיות החיוב השבה סיבה שלא יקנה, דזה עניין דוקא ביאוש.

יישר כח לרב.
אשמח למראה מקום מדויק בחזו'א.
האם החזו'א מבאר זאת בדעת התוס' בב'ק? כי באורו נראה מאד קרוב לדברי הרמב'ן בביאורו דלא מהני יאוש מדהווי יאוש ברשות

[רון]

התשובה על השאלה המצויינת של הרה"ג אליהו בן עמרם שליט"א, היא כך:

יסוד הדין בהא דחיוב השבה הוא סיבה שלא יקנה ביאוש, מבואר בחזו"א שם שהוא מצד מה שהואיל וחייב בהשבה הרי שלא נחשב החפץ אבוד מבעליו, כיון שיש מי שמחוייב להשיבו. ובחפץ שאינו אבוד לא מהני יאוש, דיאוש הוא הלכה בהלכות אבידה, ועד כמה שאינו אבוד לא חל ביה היאוש.
ולכן,
במחילת החפץ לא יכול להיות החיוב השבה סיבה שלא יקנה, דזה עניין דוקא ביאוש.

יישר כח לרב.
אשמח למראה מקום מדויק בחזו'א.
האם החזו'א מבאר זאת בדעת התוס' בב'ק? כי באורו נראה מאד קרוב לדברי הרמב'ן בביאורו דלא מהני יאוש מדהווי יאוש ברשות

נו, אדרבא בחזו"א שם [כמדומה סימן יח' על התוד"ה ה"נ במרובה דף סו' ואינו תח"י כעת] באמת חיבר את שיטת התוס' עם הרמב"ן, אם כי כמדומה שלא כך מטו בי מדרשא.

ולגוף האשכול בענין לאו הניתק לעשה,
ברצוני לציין כאן סברא נפלאה שכתובה ברע"א באחת ממערכותיו דדין ניתק לעשה הוא רק כאשר הלאו נגמר כבר, אלא שכעת מוטל עליו לתקן את אשר עיוות מזמן,
אבל כאשר הסיבה לעשה היא מצד התביעה להפסיק את האיסור שעובר כעת הרי שאין זה נחשב ניתק לעשה, כיון שמטרת העשה היא לגופיה, וביאר בזה כמדומה הא דעשה דתשביתו לא הוי ניתק לעשה לכמה שיטות.

[שמר]

הרמב"ם פ"א מתשובה ה"א כ'

וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם

לא הזכיר הרמב"ם גזל לגבי וידוי.

אולם בפ"ב ה"ט לגבי פיוס חבירו הזכיר הרמב"ם גזל

אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו

ואולי יש לדקדק שאכן בגזל - לאו הניתק לעשה אי"צ וידוי - תשובה אלא רק פיוס בבנ"א לחבירו.

ברש"י ויקרא ה, כג (עה"פ והשיב את הגזילה וגו') הובאו ב' גירסאות ז"ל

כי יחטא ואשם - (שבועות כד) כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי יחטא (גי' ס"א ובדעתו להתודות כי חטא) ואשם

אי גרסינן ולהודות אזי יתפרש רש"י כך (ל' השפתי חכמים שם) "אלא ודאי כשהכיר בעצמו לשוב בתשובה וכו', והוא מקרא קצר וכאילו אמר והיה כי יודה שחטא ואשם והשיב את הגזילה וכו'" - כלומר אם ירצה לעשות תשובה יחזיר - ולפי"ז אי"צ לעשות תשובה בלאו הניתק לעשה אחר שקיים העשה.

אולם אי גרסינן להתודות אזי יתפרש רש"י כך : אם ירצה להתוודות היינו על מעשה הגזילה יצטרך להחזיר ורק אח"כ יוכל להתוודות דאל"ה הוי כטובל ושרץ בידו.

ואמר לי מישהו שהצעתי לפניו נידון זה דאי אי"צ לעשות תשובה על גזילה מהו שאומרים "גזלנו" בוידוי, ודוחק ויש לדחות בקל ודו"ק.

[ביקורת תהיה]

ברש"י ויקרא ה, כג: כי יחטא ואשם - כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה וכו'.

הפרשה שם עוסקת בכפירת ממון בשבועה, שהתשובה והוידוי הם תנאי קודם לכפרה, שכן חטאות ואשמות אין מכפרין אלא על השבין.

[ביקורת תהיה]

ומה משמעות הביטוי 'לאו שניתק לעשה'?
מפירוש רש"י בפרק אלו הן הלוקין עולה שהמשמעות היא: לאו שניתק מעונש מלקות אֱלֵי תיקון בקיום עשה.
אמנם מצינו את הפועל 'נִתַּק' במשמעות נִרְתַּק: 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לִנָּתֵק (-לְהִקָּשֵׁר) בַּעֲרָיוֹת בִּימֵי עֶזְרָא' (רש"י פרשת אחרי מתו"כ; ויתכן שהוא על פי דברי רש"י בפ"ט דערכין על הפסוק בהושע 'שת קציר לך': 'קָצִיר' - קָצִין, דְּנוּן מִתְחַלֶּפֶת בְּרֵישׁ, כְּדִכְתִיב 'נְבוּכַדְנֶאצַּר' 'נְבוּכַדְרֶאצַּר'), ולפי זה אפשר כי משמעות הביטוי 'לאו שניתק לעשה' היא: לאו שנקשר וחוּבּר אל עשה.

[שמר]

משנה ברורה סימן תרז סק"יג
אפ"ה יכול וכו' - אף בין אדם לחבירו גנב וגזל וכדומה אע"פ שמחל לו והשיב את הגזילה מ"מ מתודה ביוה"כ לעולם דמ"מ בין אדם למקום חטא אבל אם הקניט חבירו בדברים או עני המהפך בחררה י"ל כה"ג כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו"כ א' א"צ להתודות ביו"כ שנית [פמ"ג]

[מגופת חבית]

עי' רש"י בבא מציעא דף סב. וז''ל פוטרין את המלוה ואת הערב - מן לא תעשה ומלקות עכ''ל, והטעם משום שהוא לאו הניתק לעשה, ומשמע שמנתק גם עצם הלאו
וכבר עמד הפני יהושע שם וז''ל בפרש"י בד"ה פוטרין את המלוה ואת הערב. מן לא תעשה ומלקות עכ"ל. וצ"ע מה שכתב דפטורין אפילו מלאו ובכמה דוכתי משמע דכל הלאוין דאמרינן בהו אין לוקין אפ"ה עובר מיהא בלא תעשה כו' עכ''ל
ונראה שנחלקו בזה הפנ''י וחתם סופר שכ' שם ''פוטרין את המלוה ואת הערב. פרש"י מל"ת ומלקות עי' פני יהושע דהוקשה לו איך יפטור מל"ת ולא ידעתי מאי קשי' לי' דודאי המקיים העשה מנתיק לאו לגמרי ולא נשאר בו רושם עבירה כלל''

[מיללער]

ומה משמעות הביטוי 'לאו שניתק לעשה'?
מפירוש רש"י בפרק אלו הן הלוקין עולה שהמשמעות היא: לאו שניתק מעונש מלקות אֱלֵי תיקון בקיום עשה.
אמנם מצינו את הפועל 'נִתַּק' במשמעות נִרְתַּק: 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לִנָּתֵק (-לְהִקָּשֵׁר) בַּעֲרָיוֹת בִּימֵי עֶזְרָא' (רש"י פרשת אחרי מתו"כ; ויתכן שהוא על פי דברי רש"י בפ"ט דערכין על הפסוק בהושע 'שת קציר לך': 'קָצִיר' - קָצִין, דְּנוּן מִתְחַלֶּפֶת בְּרֵישׁ, כְּדִכְתִיב 'נְבוּכַדְנֶאצַּר' 'נְבוּכַדְרֶאצַּר'), ולפי זה אפשר כי משמעות הביטוי 'לאו שניתק לעשה' היא: לאו שנקשר וחוּבּר אל עשה.

בטעם פטור ממלקות בלאו הניתק לעשה זה משום שאינו דומה ללאו דחסימה, או משום שבזה שהתורה ניתקו לעשה הוא כאי' התורה אמרה, אינך מחויב מלקות אלא תקן את הלאו בקיום העשה ותיפטר?

ולשלב נוסף, האם צריך דןקא שהלאו יהא ניתק 'למצות עשה' שבתורה, או כל היכא שאפשר לתקן הלאו, אומרים לו תקן את הלאו ותיפטר?

ואולי תלוי בשני הפירושים שכתבת, אם ניתק היינו שניתק מעונש מלקות ע"י העשה, או שהוא מקושר למצות עשה.


נתעוררתי בזה במה שכתבו הפוסקים שכל לאו שניתן להישבון אין לוקין עליה, ולאו דוקא גזל (או רבית) שהתורה חייבה בפירוש להשיב את הממון, אלא אפי' כגון נטילת שוחד אינו לוקה עליה לפי שניתן להישבותן והוו (כמו) לאו הניתק לעשה (עי' נתיה"מ חו"מ סי' ט' סק"ב) ולכאורה, מה עשה יש בה?

[עושה חדשות]

לגבי מה שדנו האחרו' למה כל לאו אינו בגדר של ניתק לעשה דתשובה
ראיתי כעת דבר מעניין;
הנה יש מהראש' שכ' דעל אונאת דברים איכא מלקות.
וכבר העיר ע"ז הב"י ריש חו"מ דהו"ל לאו שאין בו מעשה.
וכבר העיר זאת לפניו בס' יחוסי תנו"א, אמנם הוסיף שם דהוי נמי לאו הניתק לעשה.
ולשונו אינה ברורה לי כה"צ, אבל לכאו' המכוון הוא רק לענין מה ששייך לריצוי חבירו.
מצו"ב -

יחוסי תנאים ואמוראים ערך רב חננא.png (13.19 KiB) נצפה 4884 פעמים

[מתגעגע]

למדן אחד שאל אותי אם שייך לומר שהלאו של 'ולא תתורו' יהא לאו הניתק לעשה של 'למען תזכרו'...

[אליהו חיים]

למדן אחד שאל אותי אם שייך לומר שהלאו של 'ולא תתורו' יהא לאו הניתק לעשה של 'למען תזכרו'...

לכ' העשה של למען תזכרו קיים גם לפני הלאו [וביותר שמצילו מהלאו] ועשה דקיומו לפני הלאו לפי מסקנת הסוגיא יומא ל"ו ב' לכו"ע לא נחשב לאו הניתק לעשה.
גם רק בלאו שיש בו מעשה ולוקין עליו אילולי העשה מנתקו העשה, אבל 'ולא תתורו' דעיקרו במחשבה אין לוקין עליו, ואף אם ניתן לעשות מעשה בו כבר כתב החינוך מ' שפז בכל לאו שניתן לעבור בלי מעשה דאין לוקין עליו אף בעשה מעשה [וכ"ש בלאו דלא תתורו דעיקרו במחשבה ואף עם מוסיף לזה מעשה הרי זה רק כמבטא למחשבה], וממילא לא שייך נידון של לאו הניתק לעשה. [ואולי עצם המושג של תיקון הלאו ע"י העשה כשהלאו במחשבה לא דומה ללאו עם מעשה והעשה מנתק המעשה]

[שמר]

איתא בכתובות (כב.) "לעולם אימא לך ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה", ופרש"י "דעבד תשובה - והשיב את הגזלה", ויש לדון כיצד יש לפרש את דבריו, אפשר לומר דר"ל שעשה תשובה ובנוסף השיב את הגזילה, דתשובה ללא השבת הגזילה הרי זה כטובל ושרץ בידו, או שמא כוונתו לבאר כיצד נעשית התשובה – שהשיב את הגזילה, דדי בזה בכדי למחוק את רושם העבירה. ויותר נראה כהצד הראשון.

ולפי הסוברים שבכך שמשיב את הגזילה הרי הוא מוחק רושם העבירה לגמרי ואי"צ תשובה, יש לבאר את דברי הגמ' בברכות (יט.) כמין חומר "תנא דבי רבי ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה, שמא סלקא דעתך אלא ודאי עשה תשובה, והני מילי בדברים שבגופו אבל בממונא עד דמהדר למריה" ויש לפרש דברי הגמ' כך : בעבירות שבגופו אין להרהר אחר הת"ח משום די"ל שעשה תשובה, אולם בעבירות שבממון אין להרהר שמא עשה תשובה אלא עד שיחיזיר, ומשמע שכשהחזיר אי"צ שיעשה תשובה אלא די בהחזרתו ע"מ שלא יהרהר אחריו "אבל בממונא עד דמהדר למריה" – כיון שבכך נמחק רושם העבירה.

[יוסף חיים אוהב ציון]

דברי הגרב"ב הובאו כאן?

[החושב]

מה לגבי שילוח הקן?
זהו לאו הניתק לעשה (גמרא במכות בפרק ג'). ואולי מכאן אפשר להביא ראיה שמותר לעבור בשביל לקיים. כי בפשטות מותר לקיים מצוה זו

[עזריאל ברגר]

מה לגבי שילוח הקן?
זהו לאו הניתק לעשה (גמרא במכות בפרק ג'). ואולי מכאן אפשר להביא ראיה שמותר לעבור בשביל לקיים. כי בפשטות מותר לקיים מצוה זו

אכן סברא מעניינת, וצריך להבין את החילוק בין זה לבין "נותר", שפשוט שאסור להשאיר מן הקרבן רק כדי "לקיים מצוות והנותר ממנו באש תשרופו" (דאלת"ה - ביטלת לאו ד"לא תותירו")...
ואפשר לומר שכאן זה באופן מיידי (לא יודע אם ממש "תוך כדי דיבור", אבל עכ"פ לאלתר ממש), משא"כ בנותר.
או שכאן ניכר מתוך מעשיו שהוא בא לקיים את המצוה ולא לעבור על הלאו.
או שיש כאן ענין של "טעמא דקרא", שמבינים מתוך ההקשר הכללי של המצוה, שכאן הציווי הוא להגיע למצב של "ואת הבנים תקח לך" ואי אפשר לעשות זאת בלא שילוח האם, ואילו בנותר - המטרה היא להגיע למצב שכל הבשר ייאכל ולא יישאר ממנו כלל עד הבוקר.

אגב, מצאנו בלקט ופאה שמותר במקרים מסוימים ללקט אותם כדי לחלק לעניים, וזה דומה לשילוח הקן בכל ג' הסברות שכתבתי.